אמרי בינה יורה דעה רצ

לכשיבא לעולם וברשותו חל אבל אם לא יזכה בהן לא יחול וא"כ אם יקרא שם על הכנתא לא יחול עדיין שם תרומה כ"ז דלא יזכה בהכנת ואולי לא יהיה בידו לזכות שיהיה אחר חשיכה ולא יחול עדיין שם תרומ' אף דהאריס יניח ויתרצה שיאכל מהן מ"מ אינו חל שם תרומה כ"ז שלא קנה לכך קרי שם על פרי דביתו דהוא שלו ויכול לעשותן תרומ' ומעשר רק לעשר שיהיה חל עכשיו לא רצה דאולי מספקא ליה אם תורם משלו על של חבירו מהני אבל שיהיה חל אח"כ כשיבא הכנתא ולא יהי' מעושר זה יכול לעשות כיון דסובר אדם מקנה דשלב"ל א"כ יכול לקרות שם על פרי דביתי' ולהפריש על פירות אלו שיבאו לו ואף בהך מתניתין דהמזמין יכול להפריש ממנו בעצמו אף דלא קנה ולא זכי ביה כנ"ל מ"מ שם י"ל דמהני מצד גילוי דעת דבהע"ב דרוצה בנ"ר משא"כ בהך דר' ינאי אף דסובר אדם מקנה דשלבל"ע מ"מ כ"ז שלא יזכה בהכנתא לא יחול שם תרומה אבל על פרי דביתו יכול להפריש להך צד דשל הפקר יכול להפריש וזה עדיף ומ"מ אין להוכיח מזה כיון די"ל דהיה צריך לכולא כנתא וכמ"ש הר"ש. ועיין ריטב"א יבמות שם דס"ל דר"י לא עישר אלא כשיבא לרשותו ואינו חל רק לכשיבאו הפירות שבא לתקן לרשותו וההיא שעתא הוי להו מוקפי' ע"ש. ובאמת הדברים מוקשים בתוס' שם ובר"ש דסברו דמשום עונג שבת שרי להפריש שלא מן המוקף ומנ"ל דלא הפריש מן המוקף דלמ' צירף אח"כ כל הפירות יחד ואח"כ הפריש מה שקרא שם והוי מן המוקף אך י"ל א"כ לא צריך למילף מקרא. ועוד יש להתעורר למה שחק' רבינו עקיבא איגר זללה"ה בתשובה (סי' קנ"ט) אם מותר לעשות מקח בע"ש שיחול ויהיה נגמר הקנין בשבת עי"ש ואאזמ"ו ז"ל בקונטרס מים חיים שבס' ד"ח (סי' ו) כתב דהא קיי"ל דמותר לתת חטין בע"ש לתוך רחיים של מים אף דמלאכה נעשית בשבת וה"נ במקח וממכר כיון דנגמר ממיל' מותר. ואני כתבתי בהגהותי שם דהיכא דיכול לחזור מן הקנין שאני כיון דצריך דעת מקנה ובודאי אם אומר שיחול מעכשיו דא"י לחזור לא מספקי' ליה לרבינו הגדול רק כשאינו אומר מעכשיו אף אם נאמר דא"צ אז להיות בר הקנאה מ"מ כיון דאם מת לא חל הקנין וגם יכול לחזור לא נוכל לומר דכמאן דאגמרה בע"ש כיון דאינו חל מהשתא ויכול לחזור וכתבתי דמה"ט אינו ראיה לספיקא דרבינו הגדול מהא דמצינו דיכול להקדיש בע"ש שיחול בשבת כמבואר עירובין (דף ל"ו) וכן בעובדא דר' ינאי הנז' משום דבזה א"י לחזור עוד דאמירה לגבוה הוי כמסירה והוי כאומר מעכשיו א"כ אף למ"ש הרשב"א בתשובה (סי' קכ"ב) דהאומ' סלע לצדקה לאחר ל' אינו חל מעכשו מ"מ מודה דא"י לחזור דאמירה הוי כמעשה ולא אתי דיבור ומבטל מעשה וכיון דא"י לחזור הוי כמו דהתחיל הקנין בערב שבת ולכך מותר משא"כ במקח וממכר כיון דיכול לחזור לא הוי כהתחיל בערב שבת ולפי"ז י"ל כיון דעישר מפרי דביתי' וע"כ אף דאמר לכשיבא לידי יחול מ"מ ע"כ אתה צריך לומר דהוי כאתחלת' בע"ש ואז הוי שלא מן המוקף ודעת ריטב"א דבכ"ז כיון דלא נגמר רק כשבא לרשותיה ואז הו"ל מוקף. ואף דאתחיל מע"ש בכ"ז הוי כמו מן המוקף או דרשאי לעשות קנין בע"ש שיחול בשבת בכל ענין אף דלא הוי כאתחיל מע"ש

נחזור למ"ש לעיל בד' קצוה"ח ולענ"ד מוכח דגם דע' רשב"א דזכות גמור אף אם אינו מזכה לו שום דבר מהני מטעם דהוי כמו שליח מדעת דהא הרשב"א (רפ"ב) דקידושין כתב להוכיח מהך דנדרים להך צד דזכות הוא וא"צ דעת דזכין לאדם שלא בפניו ע"כ דזכיה הוא מטעם שליחות דבתרומה שליחות כתיבא בה ואי לאו דחשיב שלוחו ל"ה יכול לתרום אף דזכות הוא לו ע"ש. ולכאורה סותרין דבריו למ"ש בנדרים דתורם משלו על חבירו ל"ב שלוחו לדעתו אלא בתורם משל בעל הכרי על של בעל הכרי אבל בתורם משלו כיון שאינו של בעל הכרי ל"ב שליחותו ממש ואין הדבר תלוי אלא אם זכות הוא לו וזכין לו לאדם שלא בפניו או לאו זכות לו דמצוה דנפשיה עדיף ליה ואם ל"ב שליחות מנ"ל להוכיח משם דזכייה מטעם שליחות דבתרומה שליחות כתיבא הא שליחות הוא רק היכא דתורם משל בעל הכרי על הכרי אבל בתורם משלו דמהני מטעם זכיה הוא ענין אחר ולעולם זכיה לאו מטעם שליחות הוא א"ו מוכרח דדעת הרשב"א דכיון דכתיב בתרומה גם אתם דבעי שליחות לדעת הוא בין אם תורם משל בעל הכרי בין אם תורם משלו על של בעל הכרי דהא לא מזכה ליה שום דבר רק זכות הוא לו להפקיע כריו מידי טבלו ואינו נפקע רק בתורת שליחות וכן מבואר בלשון רשב"א נדרים דכתב כיון שאינו של בעל הכרי ל"ב שליחותו ממש היינו דעכ"פ מצד שליחות הוא דבלעדי זאת ל"מ להפקיע מידי טבלו מדכ' אתם רק ההפרש הו' דבענין שידענו בבירור מנחותא של בעל הכרי בעת שתרם ואם ידענו בבירור ואנן סהדי דלית ביה שום צד חוב וניתא ליה בעת שתורם כמו אם תורם משלו הוי כשליחות מדעת דאנן סהדי משא"כ בתורם משל בעל הכרי על של בעל הכרי אף דידענו דצוה על השליח שיתרום מ"מ כיון דבלתי דבורו לשליח ליכא שום זכות אמרינן דלמא קפיד ורוצה שדוקא שלוחו יתרום אף אם ליכא שום נ"מ מ"מ כיון דליכא שום זכות אם יתרו' או לו לא נוכל לומר אנן סהדי דנ"ל ואנן בעינן שליחות לדעת שיהיה מעכשו בשעת הפרשה בירור גמור דניחא ליה לכך ל"מ אבל משלו להך צד דנ"ל כיון דזכות הוא לו הוי כשליח מדעת ומהני הזכיה מצד שליחות וממילא בנידון דתה"ד דמפני חשש שלא יתקלקל העיסה כיון דאנן סהדי דניחא ליה לבעה"ב מהני אף שתורם משל בעה"ב דזכיה אף דלא מזכה שום דבר רק מידי דזכות מצינו דמהני אף במקום דאינו מזכה לו בשום דבר חדש כמו בסוטה (דף כ"ה) דב"ד מקנאין שלמ"ד הבעל דאנן סהדי דנ"ל ועיין נו"ב תנינא חלק אה"ע (סי' קנ"ט) דיכול למחות אח"כ ובמ"ש במ"א הרי אף מה דניחא ליה לחוד מהני בתורת שליחות וכן אף בתורם משלו על של בעל הכרי אינו מזכה לו בשום דבר חדש מדמותר במודר הנאה ועי"ש בר"ן דהוי רק כפורע חובו רק כיון דאנן סהדי דנ"ל נעש' ממילא שליח אף שלמ"ד רק כשתורם משל בעל הכרי כיון דלא ידענו בשעת הפרשה הזכות והנחותא לצורך מה ל"מ דהוי שליח שלא מדעתו אבל היכא דהוי זכות גמור גם הרשב"א מודה דמהני בתורת שליחו' דהוי כשליח מדעת וכמבואר מדברי רשב"א קידושין הנז' וזה פשוט וברור

ועיין קצוה"ח שם (ס"ק ז) דכ' על מ"ש הנקודת הכסף יו"ד (סי' ש"ה) דדוקא בתורם משלו על של חבירו שייך לומר נ"ל למיעבד מצוה בממונו אבל אם מזכין המעות להקטן או שיש לקטן מעות הרי המצוה של קטן וכ' הוא דלמ"ש הרשב"א אדרבא דוקא בתורם משלו אי לאו דנ"ל למיעבד מצוה בממונו מהני משום זכיה אבל בתורם משל בעל הכרי ל"מ משום דל"ש בזה זכיה ושליחות ליכא דבעי לדעת וא"כ אם פודין ממעות קטן לא מהני עי"ש ולמ"ש בגדול מהני כיון דאנן סהדי דניחא ליה ל"ב דוקא שיזכה באיזה דבר רק נחותא לבד הוי כשליחות וכיון דהש"ך שם סובר דכל היכא דעבדינן המצוה בממונו והוא אינו יכול לעשות והמצוה דיליה הוא הוי כאנן סהדי דניחא ליה והוי שליחות לדעת ומהנ' בגדול וממילא מהני בקטן ג"כ. ומ"ש הקצוה"ח בהא דאפטרופסין דתורמין דוקא תרומה משום דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו וממון כהן הוא ואינו אלא חלוקה תמהני הא קיי"ל לאו כמי שהורמו דמי כמבואר בכמה מקומות ברמב"ם מלבד בזרוע ולחיים דמופרש מעצמו וביתר דברי קצוה"ח שם יש לגמגם הרבה אכ"מ. ברם מ"ש הש"ך דאם מזכה לו מעות הוי מצוה דיליה לכ"ע יכול לתרום בכה"ג משלו על של חבירו יש להעיר מש"ס יבמות (דף פ"ז) דקאמר מטבל דע"א נאמן אי דידיה משום דבידו אלא דאחר מאי קסבר אי קסבר תורם משלו עש"ח א"צ דעת בעלים משום דבידו לתקנו ואי קסבר צריך דע"ב ואמר אנא ידענא היא גופה מנ"ל ולדבריו גם אם צריך דעת בעלים הוא משום דניחא ליה למיעבד מצוה בממונו אבל אם מזכה לו ונתעבד המצוה בממונו לכ"ע הוי זכות ומהני א"כ עדיין בידו א"ו כיון דאינו מזכה לו לחלוטין רק כדי דיתעבד מצוה בממונו לענין זה ל"ה זכיה להך צד דצריך דעת בעלים ויש לישב

סי' ז' אם הפריש תו"מ ותוכד"ד חזר מהפרשתו כנראה לדע' רמב"ם (פט"ו) ממעשה קרבנות (ופ"ב) דתמורה דבהקדש אינו יכול לחזור תוכד"ד ולא לבד דא"י לחזור מכל וכל אלא אף לחזור משלמי' לעולה א"י לחזור בתרומה ג"כ כיון דשייך בזה אמירה לגבוה כמסירה להדיוט דע"י אמירתו חל קדושת תרומה ודמי להקדש דא"י לחזור ובתו' מנחות (דף פ"א) ד"ה תודה מבואר דטעמא דל"מ חזרה בהקדש תוכד"ד היא משום דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט ועיין ס' המקנה אה"ע (סי' כ"ז) שהוכיח מזה דע"כ בקנין הדיוט ל"מ חזרה תוכד"ד וכבר השיג עליו הא"מ שם דהא להדיא מבואר בב"י וש"ע ח"מ (סי' קצ"ה) דבמסירה להדיוט מהני חזרה תוכד"ד וכ' הוא הטעם משום דלגבי הדיוט משיכה ומסירה גרידא אינו עושה קנין אם אינו אומר להקנות לו ואינו עושה קנין עד שימשוך ולכן כיון דאינו עושה קנין אלא ע"י דיבורו שאמר לו קני יכול לחזור תוכד"ד מדיבורו קמא והו"ל מעשה קנין בלא דיבור אבל בהקדש אמירה דידיה מעשה הוא כמסירה ומש"ה א"י לחזור ע"ש וכ"כ בקצוה"ח (סי' רנ"ה) וצריך לומר אף דבהקדש ג"כ ל"ה רק דיבור ונימא דיכול לבטל תוך כד"ד דיבורו הראשון מ"מ כיון דדיבורו עשה מעשה לחול על הדבר שם קדושה ויצא מרשותו ע"י דיבורו אין הדבור מבטל מעשה משא"כ בהדיוט אף דכבר בא מדיבורו לידי מעשה קנין ויצא מרשותו מ"מ אתי דיבור השני ומבטל דיבור הראשון שאמר לו לך חזק וקני ואף שמדיבורו זה שאמר לו לקנות הוא יותר מכד"ד מ"מ כיון דבהכרח צריך לצרף דיבורו זה למעשה הקנין יכול תוכד"ד של מעשה הקנין לבטל דיבור הראשון ונשאר מעשה קנין בלא דיבור משא"כ בהקדש דע"י דיבורו חל המעשה שהוא של הקדש לא אתי דיבור אף שהוא תוך כדי דבור לבטל מעשה

ולפי"ז היה מקום לומר גם בההפקר אינו יכול לחזור תוכד"ד מה"ת כיון דע"י דיבורו נעשה כבר קנין ויצא מרשות הבעלי' ואתעביד הפקר שוב לא אתי דיבור ומבטל מעשה וכן נמי אם עושה מעשה קנין לזכות דבר מן הפקר וחוזר בו תוכד"ד אינו יכול לחזור כ"ז שאינו מפקירו כיון דבזה ל"צ דיבור מאחר לזכות רק מעשה וכוונה לזכות וזה אינו יכול לבטל כמו בהקדש דכיון דאמירה היא כמסירה שוב אינו יכול לחזור ואין לומר דמ"מ אתי דיבור החזרה ומבטל הכוונה שכוון לזכות והוי כטועה ועשה מעשה בלא כוונה ודיבורו תוכד"ד מבטל המחשבה ז"א הא בהקדש ג"כ אם לא גמר בלבו ל"מ אף הדיבור נימא ג"כ דתוכד"ד