אמרי בינה יורה דעה רצב

בהקדש וכן נראה מדבריו מס' ב"ב ונדרים דלא פרט רק הנך ד' מקדש ומגרש ומגדף וע"ז ולא פרט הקדש והרמב"ם דסובר דגם בהקדש ותמור' א"י לחזור תוכד"ד כבר כ' בפי' המשנה תמורה שם דהקדש ומימר הוא כמו שנתבאר במקום הזה ובסוף נדרים הוציא הנך ד' ע"ש אבל הרא"ש דכ' דלית הלכתא לא כר"י ולא כר"מ רק לעולם תוכד"ד כדיבור רק הנך ד' מבואר דסובר דאף בהקדש יכול לחזור תכד"ד. לכך קונמות ונזיר ג"כ יכול לחזור תכד"ד אבל לדעת הרמב"ם דבהקדש א"י לחזור י"ל דגם בקונמות ונזיר א"י לחזור תוכד"ד. אולם ממה דסתם בש"ע (סר"י) דגם בנדרים יכול לחזור תוכד"ד וכן בלבוש שם אף דדעתו דבהקדש א"י לחזור הרי דשני נדרים ונזירות וע"כ הטעם כמו שכתבתי דדוקא במה דסגי בהרהור ומחשבה כשגמר בלבו בזה א"י לחזור תוכד"ד מאמירתו משא"כ נדר ונזיר דל"מ במחשבה וצריך לבטא בשפתיו כמו בשבועה דשבועה ונדרים שוין הן וכמו שכתב הלבוש (סי' ר"י) וכ"כ נזירות אף דכתיב ביה קדש מ"מ איתקש לנדרים. וצריך שיבטא בשפתיו לכך יכול לחזור תוכד"ד. וכן נראה מדברי הרמב"ם (פ"א) מנזירות דכתב באומר הרני נזיר מן הגרוגרות כו' ה"ז אסור בהן ואינו נזיר ועי"ש בראב"ד וכ"מ ויקשה הא כל הטעם הוא משום דב"ה סברי כר"ש דלא התנדב כדרך המתנדבים. ובפרק (י"ז) ממעשה הקרבנות כתב באומר הרי עלי מנחה מן השעורים או מן העדשים שואלין אותו אם אמר לא נדרתי אלא ע"ד שמותר להקרי' בזה ואילו ידעתי שאין מקריבין ל"ה נודר ה"ז פטור ומבואר דא"נ רק לפרש דבריו שלא היה גמר בלבו להקריב מנחה אלא כזה אבל לחזור א"י רק לברר של"ה גומר בדעתו רק על אופן זה וא"כ בנזיר נימא ג"כ לשאול אותו דאולי גמר בדעתו להיות נזיר כדרך הנזיר שוב א"י לחזור א"ו כיון דאמר מן הגרוגרת או מן הדבלה לו יהא שחזר ממה שאמר הרני נזיר יכול לחזור תוכד"ד. ועיין תוס' נזיר (דף ל"ד) ד"ה ומי דמבואר להדיא דלגבי נזיר תוכד"ד כדבור דמי

ועיין מתניתין דדמאי (פ"ז) היה לפניו שתי כלכלות של בזו בזו ושל זו בזו הראשונה מעושרת והיינו משום דמעשר אח"כ מפטור על החיוב וכן פסק הרמב"ם הלכות מעשר ועי"ש בתיו"ט מה שהקשה הא בירושלמי קאמר דר"מ הוא דאינו תופס אלא לשון הראשון וכיון דפוסק דלא כר"מ למה פוסק כמתניתין וכבר מתרץ ע"נ שם בתוספות חדשים ע"ש. אך יש להבין למ"ש הרמב"ם הך דין דמתניתין (פ"ז הי"א) ממעש' מי שהיה לפניו שתי כלכלות של טבל שנטלה תרומתן כו' אמר מעשרות זו בזו וזו בזו הראשונה מעושרת שהרי קבע מעשרותיה בשניה ואין השני' מעושרת שאין מפרישין מעשר מן הראשונה שכבר נפטרה על השניה. ומשמע דכבר ניטל תרומה ואף תרומות מעשר וע' מס' תמורה (דף ד') ובתוס' שם וא"כ לא נשאר רק מעשר לוי או אף מעשר עני ובהנך דליכא ביה איסור קודש דתרומה מניין לנו דאמרינן בזה ג"כ אמירה לגבוה כמסירה להדיוט ובמחשבה ג"כ חל ע"ז שם מעשר דלמא דוקא בתרומה דהוא קודש ילפינן מכל נדיב לב וכן מעשר עני כבר חלקו הפוסקים לדעת כמה ראשונים דאף באומר סלע זו לצדקה שייך ביה אמירה לגבוה וגם בהרהור סגי אבל במעשר לוי דמותר לזרים וליכא ביה קדושה מניין דסגי במחשבה ואף דמצינו דע"י אמירה וקריאת שם חל שם מעשר וחייב ליתן ללוי היינו כיון דמברר חיובו חל ע"ז בקריאת שם אבל מחשבה י"ל דלא מהני וא"כ הדיבור אינו רק כשאר קנין דעלמא דיכול לחזור תוכד"ד ומעשר לוי לא עדיף מיניה וצריך לומר אף דתרומת מעשר ומעשר לא נתרם באומד כמבואר רמב"ם (פ"ג ה"י) מתרומ' (ופ"א הי"ד) ממעשר היינו שצריך שיהיה מדוד ומ"מ ניטל במחשבה ג"כ דתרומה ומעשר חדא הוא לענין זה דמחשבה מהני ועיין תוס' גיטין (דף ל"א) דהוכיחו דא"צ להוציא בשפתיו בתרומה וסגי במחשבה ממה דקתני מס' תרומות דאלם לא יתרום ואם תרם תרומתו תרומה ולהדיא מבואר רמב"ם הל' מעשר שם (ה"ז) וז"ל כל שאמרנו בהן לא יתרומו ואם תרמו תרומתן תרומה כך אם עשרו מעשרותיהן מעשרות הרי דאף אלם אם עישר מעשרו מעשר וע"כ דא"צ להוציא בשפתיו וסגי במחשב' לבד ולכך כשדבר ועישר מזו על זו שוב א"י לחזור כמו לגבי הקדש

ודע דאף בהקדש ותרומה אם הקדיש ותרם בע"מ דל"ב דיני תנאים יכול להטיל תנאי וכן מבואר בכ"מ (פ"ו) מהלכות אישות וב"י אה"ע (סי' ל"ח) דדעת רמב"ם שצריך שיקדים התנאי קודם מעשה נתינה והטור השיג עליו דאם נתן בידה סתם אין התנאי שהתנה אח"כ כלום דגבי קידושין תוכד"ד לאו כדיבור דמי וכתב הב"י כיון דגמר דברי הקידושין הוא התנאי ראש דבריו אסיפא קאי ועי"ש בב"ח. ולכאורה נראה להיפך בדברי פירוש המשנה לרמב"ם מס' תמורה שם דכתב שהדברים האלה לא תועיל בהן חזרה ותוספות תנאי ואפילו תוכד"ד וכן אם אמר לאשה ה"א מקודשת או ה"ז גיטך ונתן לה גיטה או קדושיה וחזר ואמר בתוך כד"ד לגמר הענין לא יהיו הקידושין או הגט אלא ע"מ כן אינו מועיל ואין שומעין לו עכ"ל הרי דאף תנאי א"י להטיל. אולם ע"כ צריך לומר דהיינו דוקא אם גמר בלבו ונתן שלא על תנאי רק אח"כ חזר לגמר הענין להטיל תנאי בזה אינו יכול לחזור דהוי כנמלך ומה לי להטיל תנאי ומה לי חזרה ממש אבל כשגמר הענין בלא המלכה ולא נגמר בלבבו שלא להטיל תנאי בזה יכול לגמור על תנאי וכן בהקדש מבואר ברמב"ם (פט"ו) ממע"ק דדוקא בבא לחזור ממה שנגמר בלבו והוציא מפיו אבל אם מיד דעתו היה לסיים ולומר ע"מ כך וכך שומעין לו כשהוא תוכד"ד והדברים מוכרחים לחלק בכך ועיין מחנה אפרי' הל' צדקה (סי' ט') ובמ"ש אאמ"ו ז"ל בספרו דברי חיים דיני גיטין (סי' א) דמחלוקת הטור ורמב"ם הנז' באם יכול להטיל תנאי תליא בב' תירוצים שבתוס' ר"פ השולח אם דברים שבלב כשנאנס לפרש הוי דברים או לא עי"ש ולמ"ש כיון דתוך כד"ד בכ"מ יכול לחזור והטעם כמ"ש לעיל דלא שכיח שיחזור אדם ממה שגמר בלבו לעשות תיכף ומיד וע"כ לא עשה בגמר דעת ובקידושין ל"מ החזרה אבל אם אומר דמעיקרא הי' דעתו על תנאי ולא נמלך לחזור ולהטיל תנאי י"ל דמהימן ואנן סהדי ול"ה דברי' שבלב הואיל דהוי מוכח ואנן סהדי ואכ"מ ויבואר במקומו אי"ה

סי' ח' כתב הרמב"ם (פ"ד ה"ה) מתרומות קטן שהגיע לעונת נדרים אעפ"י שלא הביא ב"ש ול"נ גדול אם תרם תרומתו תרומה ואפילו בתרומה של תורה הואיל ונדריהן והקדשן קיימין מה"ת כמו שבארנו בנדרים וכ"כ בש"ע (סי' של"א סל"ג) ועי"ש בש"ך. והגרא"ו שם כ' וז"ל פסק כר"י וכשיטתו דתרומה בזה"ז דרבנן ועיין נדה (מ"ו ב') ולי נראה דהלכה כסתם דלעולם ל"ה תרומה כמ"ש שם ה' לא יתרומו ואם כו' ומש"ש קטן שלא הביא ב"ש הוא פירושא דמתניתין הנ"ל עד אימתי הוא קטן ואמר כ"ז שלא הביא ב"ש והוא דברי ת"ק שהוא ר"מ שהוא סתם משנה וכמ"ש בתוספתא וירושלמי ואע"ג דקיי"ל תרומ' בזה"ז דרבנן מש"ה לא איירי ועיין תוס' נדה שם ד"ה אי והאריך עוד בזה. והנה מ"ש דפסק כר"י וכשיטתו דתרומה בזה"ז דרבנן. ולכאורה הא ברמב"ם סיים ואפילו בתרומה של תורה. אולם הואיל דכ' דברי קדשו ע"ד המחבר והוא לא העתיק סיום דבריו של הרמב"ם דאפילו בתרומה של תורה הואיל דהקדשן הקדש מה"ת דן הגאון ז"ל דבכוון השמיט דרק בתרומה דרבנן תרומתו תרומה אבל לא לתקן טבל דאוריית' והוא העלה דאף בתרומה דרבנן ג"כ אין תרומתו תרומה כת"ק דהוא סתם מתניתין ודלא כר' יוסי וגם דלא כר' יהודא לגירסתו שהוא גירסת הר"ש דסובר תרומתו תרומה אף בפחות ממופלא הסמוך לאיש וכמו דמבואר בירושלמי הדא דכהנה [דאמר אין חייבין על קדשיו בחוץ] פליגא דר' יהודא דר"י פוטר טבלו ד"ת ותמיר אכן כמ"ד מאיליהן קבלו עליהן את המעשרות וכיון דלר' יהודא איירי דוקא בתרומה דרבנן ממיל' הא דאמרינן בירושלמי מאן תנא קטן דלא כר' יהודא ע"כ דלסתם מתניתין שהוא ר"מ כמבואר שם ירושלמי הוא אף בתרומה דרבנן ל"מ והטעם אף דנדרן נדר והקדישן הקדש מ"מ לענין תרומה ל"מ או משום דדרשינן מדכתיב ויקחו לי תרומה מאת כל איש פרט לקטן כמבואר בירושלמי וכמ"ש הר"ש שם או כמבואר שם בירושלמי ר"י בשם ר' אילא ולא תשאו עליו חטא את שהוא בנשיאת עון תורם ואת שאינו בנשיאת עון אינו תורם. ותמהני על הר"י קורקוס והרדב"ז שעמ"ש הרמב"ם חמשה לא יתרמו הביאו הירושלמי הנ"ל מאת כל איש פרט לקטן דהא להרמב"ם ע"כ דאינו פוסק כטעם הזה מדפוסק בהגיע לעונת נדרים דתרומתן תרומה

וקצת נראה דגם דעת רש"י לפסוק כסתמא דמתניתין דלתקן טבל ל"מ אף בהגיע לעונת נדרים דמפרש בב"מ (דף ע"א) בהא דקאמר קטן לית ליה שליחות דכי כתיב שליחות בגדול כתיב בראוי לתרו' שיהי' הקדשו הקדש ודיבורו חל דגבי הקדשות ובנדרים איש כתיב וגבי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו עכ"ל. ולכאורה א"כ בהגיע לעונת נדרים דנדרו נדר יהני שליחות דהא בנדרים כתיב איש כי יפליא א"ו כיון דילפינן שליחות מדכתיב בתרומה גם אתם ובתרומה ל"מ מדכתיב מאת כל איש וכסתמא דמתניתין וכדרש ירושלמי הנז' ומ"ש רש"י בהקדשו' איש כתיב הוא ממה דילפינן שליחות מקדשים מק"פ וכ' איש שה לבית אבות וכמ"ש רש"י גיטין (דף כ"ג)

ויש ראיה לזה דסתמא דש"ס ס"ל דל"מ תרומות קטן בהגיע לעונת נדרים ממה דפריך הש"ס ר"פ דקידושין גם אתם בתרומה למה לי תיתי מהנך מקדשים וגירושין ומסיק הש"ס סד"א הואיל ואמר מר אתם ולא אריסין כו' אימא אתם ולא שלוחכם נמי קמ"ל וזה שלא אליבא דהלכתא דפוסק הרמב"ם דהפרשת שותפין ואריסין מהני ועי"ש ברשב"א נימא דלכך רבה קרא בתרומה גם להורות דל"צ להיות שוה ממש להמשל' ואף קטן שהגיע לעונת נדרים אף דבכ"מ לא נעשה ועושה שליח כמו דילפינן מק"פ וגירושין כן היינו אומרים אף לגבי תרומה דל"מ וקמ"ל קרא גם לרבות דאף קטן כזה נעשה ועושה שליח הואיל דהוא בתרומה דנפשו וגם הוא דומיא דאתם דאף דאינו מצוה מ"מ דומה לישראל ובן ברית דאסור להאכילו טבל בידים ועיין רמב"ם (פ"ו ה"ט) מגירושין ובראב"ד שם דכתב אתם גם אתם לרבות שלוחכם ומה אתם בני דעת אף שלוחכם בני דעת נמצא השליח והמשלח צריכין להיות בני דעת ובקצוה"ח (סי' קפ"ח) כתב דהראב"ד לשיטתו דמופלא סמוך לאיש לאו דאוריית' והרמב"ם צריך שם לטעם אחר דסובר במופלא סמוך לאיש תרומתו תרומה וק' א"כ הי' להש"ס לומר דלכך צריך קרא דגם אתם בתרומה לרבות דאלו מגירושין ל"ה מועיל שליחות עד שיביא שתי שערות ויהיה גדול דלא מצינו