אמרי בינה יורה דעה רפז

חמור אף דאסור בהנאה מ"מ כיון דיכול לפדות בשה יכול למכור מה דביני בינו כמו שכתב הטוי"ד (סי' שי"א) וראיתי בס' המקנה קידושין (דף נ"ז) דהא בפ"ח מקדשי במה דביני בינו היינו שיהיו הקדושין חלין אחר פדיה וכן המכירה אינו חל עד אחר פדיה דאל"כ אין הנאה גדולה מזו א"ו דהמכירה אינה חל' אלא לאחר פדיה וכ"ז שלא נפדה אין המכיר' כלום ואין זה הנאה קודם פדיה כיון דיכול לחזור וכ' וצ"ע מפסחים (דף כ"ט) דל"ה אלא גורם לממון עי"ש ובאמת משם ההבדל מבואר דעכשיו אין בו שום זכות רק לאחר הפסח לכך ל"ה אלא גורם לממון משא"כ בפ"ח בידו למפרק מיד ובכל עת וזמן ואף דאסור בהנאה מ"מ גילתה התורה דזכות זה שזכהו התורה לפדות בשה יכול למכור ומקבל ממון בעד זכות זה ואף בקדשים קלים יכול לקבל ממון בעד זכות זה שיזכה הלוקח בהבשר לאחר שחיטה משלחן גבוה ואינו דומה לערל' אף דאפרן מותר מ"מ שם לכי קלי גופה אחרינא כמבואר ברשב"א קידושין שם משא"כ בק"ק הבשר ל"ה לענין זה כגופה אחרינא ומכ"ש בפ"ח דיכול בכל עת וזמן למפרק בשה. ובק"ק ע"כ לריה"ג גלי לן קרא הואיל דבידו להקריבו וב"ד של כהנים לא יתעצלו בדבר ואז אחר השחיטה יזכ' בהבשר משלחן גבוה ובעד זכות זה מקבל הדמים ול"ח כנהנה מאיסור הנאה וזה ברור

ולפי"ז לענין טוה"נ נמי למאן דסובר טוה"נ ממון היינו כיון דגלי לן הקרא ואיש את קדשיו לו יהיה דרשאי להיות לו הטוה"נ ומ"מ חלוקין הן תו"מ וכדומה דמותר בהנאה הוי ממון וקנין הגוף לכך הגנב חייב לשלם כל דמי תרומה משא"כ בקדשים קלים כמו בכור אף דיש לו בזה טוה"נ מ"מ לא נוכל לומר דיש לו קנין הגוף כיון דאסור בהנאה רק קנין שיכול לקבל ממון בשביל זכות הנתינה ובזה גם הריטב"א מודה דל"ה לגמרי כממון שלו והגנב אינו חייב לשלם רק ערך דמי שויה של הטוה"נ דאיסורי הנאה הם ליהנות מהגוף יותר מכפי ערך הטוה"נ ולכך מותר להאכילה תרומה דקדשים הוא ואף דמתהני בזה הטוה"נ לא איכפת לן דתרומה אינו אסור רק בהנאה של כלוי מה שנהנה בגוף התרומה כגון אם הוא שותף בגוף הבהמה עם הכהן כמו שכתבתי בזה לעיל דיני שבת (סי' ג) אבל גרם הנאה לא איכפת לן. ומה"ט א"ש דברי תוס' ב"מ הנ"ל שהעיר הקצוה"ח דחולק ע"ד ריטב"א ובאמת מדברי תוס' חולין (דף קל"א) ד"ה יש בו טוה"נ דכתבו דבר שיש בו טוה"נ לבעלים אם בא העני ולקחו מוציא מידו משמע דגוף הדבר מוציאין וכבר כתבתי לעיל דהיכא דאיתא בעינא י"ל דמוציאין גוף הדבר אולם למ"ש י"ל עוד דדוקא דבר המותר בהנא' הוי כגוף הדבר הוא שלו לגמרי משא"כ באיסור הנאה כמו בכור שפיר כתבו תוס' ב"מ דאין מוציאין רק כפי ערך הטוה"נ דבזה ל"ה שלו לגמרי ועיין מ"ש בהגהותו בד"ח (דיני חמץ סי' כ') להוכיח דאי טוה"נ א"מ היינו דלא שוי' כלום ודלא כמקו"ח בדיני בדיקה וביטול דאף אם טוה"נ א"מ היינו אין לו קנין בגוף החפץ אבל קנין מבחוץ וזכות יש לו והוכחתי שם דלא כן וכן נראה מדברי רמב"ם (פי"ב) מתרומות דכתב ואם לקח שלא מדעת בעלים זכה בהן שאין לבעלים מהן אלא טוה"נ וטוה"נ אינו ממון ואם יש לו זכיה מבחוץ רק דלא נקנה במשיכת החפץ א"כ לא יהי' אלא גרמא שגורם לו הפסד הטוה"נ ע"י מה שלקח ממנו שלא מדעת למה לא לכוף אותו שיסלק הגרמא ושיחזר לו כדי שלא יגרום לו הפסד א"ו אי טוה"נ א"מ לית בית כלל גרמת היזק ודין ממון

וראיתי בספר יקר תפארת מרדב"ז (פ"ו) ממתנות עניים דכ' מדכת' רמב"ם שם אלא עניים באין ונוטלין בע"כ חולק ע"ד תו' חולין הנז' אבל בדין הראשון מודה כיון דטוה"נ ממון אם בא עני ונוטלו הרי מפסידו ממון ומוציאין מידו עכ"ל ותמהני הא מבואר ברמב"ם ה' תרומות הנז' דפוסק טוה"נ אינו ממון ואם נטלו בע"כ דבעלים א"מ מידו. ובד"ח הבאתי שם דברי מהרי"ט שכ' בהא דמחרים אדם את קדשיו דהוא גזה"כ עי"ש וכעת מצאתי איזה הערות שהערותי שם בס' נאות יעקב בקונטרס של מהרי"ט אלגזי ז"ל. גם מצאתי שמה מה דקשה מאד על דברי הר"ן חולין הנז' דכ' גם בלקט שכחה ופאה אף דלית ליה בי' טוה"נ מ"מ אינו מחויב ליתן אלא למי שהוא רוצה הא להדיא מבואר בכמה משניות מס' פאה דאינו רשאי למחות בעניים וכן במתניתין דמי שלקט את הפאה ואמר ה"ז לפלוני עני דיתננה לעני הנמצא ראשון וביותר יקש' מש"ס נדרים (דף פ"ז) דיכולה ליהנות מלקט שכחה ופיאה ועי"ש בר"ן דכיון דכתיב בהו תעזוב ול"כ בהו נתינה לית בהו טוה"נ לבעלים הלכך כי שקלה אינה נהנית משל בריות ואי תימא דרשות לו לדחות לזה ולהני' לעני אחר הוי כנהנה מבריות ודברי הר"ן צע"ג אם לא דהוא ט"ס

וראיתי עוד שם דהוכיח דר"ח סובר טוה"נ א"מ מהא דסנהדרין (דף קי"ב) על דתנינן שם גבי שלל עיר הנדחת תרומות ירקבו ואמר ר"ח ל"ש אלא תרומה ביד כהן אבל ביד ישראל תנתן לכהן שבעיר אחרת ואי טוה"נ ממון אף ביד ישראל ירקבו בשביל טוה"נ דאית לבעלים בה ושללה קרינן בי'. וכבר ראיתי במהרי"ט חיו"ד (ס"ה) שהעיר בזה וכתב וכבר ישבתיה ולא זכינו לדבריו ולענ"ד אינו ראיה דדומה להא דנדרים באומר קונם כהנים ולוים נהנים לי דיטלו בע"כ והטעם דשויא לטוה"נ עפרא בעלמא כיון דא"י לעכב לעצמו ואי אפשר לתת לכהן אין לו בהם טוה"נ ה"נ דכוותי' אף דקודם שהודחו יושבי העיר היה לו בהם טוה"נ מ"מ כיון דע"י האיסור וחיוב שריפה פקע ממנו הטוה"נ נשארה התרומה של כהנים ולאו שללה הוא ועי"ש בתו"ח בהא דפקדונות מעיר אחרת לא נאסור אף דקבל אחריות אע"ג דלענין חמץ אמרינן כיון דאלו מגנב ברשותייהו קאי כדידיה דמי ואסור ש"ה אע"ג דלאו ממש שלו הוא מ"מ כיון דקבל אחריות כשלו דמי וקרינן בי' לא יראה לך אבל הא דשללה אסור הוא משום דקניס להו רחמנ' שיהא ממונם אבד כי קבל אחריות ל"ש למקנס בעל הפקדון כיון דלא עביד מידי עי"ש ובודאי כוונתו אף למ"ד דהגל"מ כממון דמי דלמ"ד לאו כממון דמי שאני חמץ דגלי לן הקרא לא ימצא כמבואר ריש פסחים א"ו כוונתו אף לר"ש דדהגל"מ כממון דמי בכה"ג לא קנסוהו רחמנא שיהיה בכלל שללה ואף דמבואר שם בש"ס דבקדשים שחייב באחריותן לר"ש הוי לענין עיר הנדחת ממון בעלים לדונו לפי חרב כשאר בהמות זה ענין אחר דהוי כממונו ממש משא"כ בפקדון של חבירו מעיר אחרת וה"נ אף דהיה לו מקודם טוה"נ אינה בכלל שללה לדונו באיבוד כיון דכבר פקע אף קודם לכן הטוה"נ שיש לו בו וגוף התרומה לאו ממונו הוא רק ממון כהנים

וקצת יש להעיר דלמא ר"ח לשיטתו דלית ליה הואיל אי בעי מיתשל עלה כמבואר פסחים (דף מ"ח) משא"כ לדידן דקיי"ל לגבי חמץ דמטעם הואיל אי בעי מיתשל עליה הוי כדידיה א"כ אמאי תרומה שביד ישראל לא ירקבו כיון דכדידיה דמי והרמב"ם הל' עכו"מ פסק להך דר"ח וע"כ צריך לומר דרק לענין ב"י חשיב כדידיה מטעם הואיל דל"ג מגורם לממון ועיין רשב"א נדרים שם ובמ"ש בנו"ב תנינא חיו"ד (סי' קמ"ט) ודבריו שם תמוהין שכ' דקי"ל כר' יהושע בפסחים דלא אמרינן הואיל ואדרבא שם קיי"ל דאמרינן הואיל. וע"כ הסברא לחלק בין איסור ב"י דגלי לן קרא דאף גול"מ כממון דמי ואחריות משוי לי' כדידי' כ"כ ע"י הואיל משא"כ בשאר דברים ויש אריכות דברי' בזה אכ"מ

סי' ה' והנה הא דאנסו המלך גרנו באנפרות דפטור לעשר ובחובו חייב לעשר מטעם דמשתרשי לי' ואכילה לא חשיב לדעת תוספות משתרשי לי' דהיה מתענה ועיין קצוה"ח (סי' רמ"ו) אף באומר לחבירו אכול עמי דחייב לשלם דאכילה הוי כנהנה ולא מטע' מזיק מ"מ כאן מטעם נהנה פטור דהוי משאל"ת ורק אם משתרשי ליה חייב וזה ל"ח משתרשי לי' אולם אם אחזו בולמוס והיה רוצה לאכול שלו והזדמן לו המ"כ א"כ בזה לדעת תוס' חשיב משתרשי ליה. וכן נראה להיפך הנ"מ דלדעת הר"ן משום דהוא הפקיע המצוה א"כ זה דוקא אם אכל במזיד דהפקיע המצוה בידים וכמו לא הספיק ליתן לו עד שצבעו דמתכוין להפקיע המצוה אבל באם אכל בשוגג דלא ידע שזה מתנות כהונה א"כ לא התכוין להפקיע המצוה בזה לדעת הר"ן כיון דמשתרשי ליה אמרינן מה לי הן מה לי דמיהן. אמנם נראה דזה דוקא במתנות כהונה המותר לישראל ונהנה באכילתו אז שפיר חייב לשלם כיון דמשתרשי ליה דמה לי הן ומה לי דמיהן והוא לא נתכוין להפקיע המצוה אבל במתנות כהונה האסור לזרים דאכילת איסור נפשו של אדם חותה מהן ול"ח משתרשי ליה אז פטור. וראיתי בצל"ח פסחים (דף ל"ב) דכתב על קושית הפנ"י שם שהקשה למה לא מוקי הש"ס מתניתין דהאוכל תרומ' חמץ בתרומה שלא באה עדיין ליד כהן וכר' יהושע דאמר לא זהו חמץ שמוזהרין עליה בב"י ובי"מ והוי שפיר בר דמים שיכול להשהותו עד אחר פסח וכתב ע"ז דאם לא בא ליד כהן לא שייך חיוב ופטור בידי אדם שהוא ממון שאל"ת ורק לציד"ש משום גזל השבט וא"כ סיפא אף דמוקמי' לה כרנבה"ק אכתי למה פטור הא בחיוב לציד"ש ל"ש קלבד"מ עי"ש. ודבריו תמוהין הא מבואר ממתניתין דתרומות (פ' מ"ב) בת ישראל שאכלה תרומה ואח"כ נשאת לכהן אם תרומה שלא זכה בה כהן אכלה משלמת קרן וחומש לעצמה ואם תרומה שזכה בה כהן משלמת קרן לבעלים וחומש לעצמה וטעמא דרישא משום דאם הי' התרומה שאכלה עכשיו בעין ל"ה חייבת ליתן לכהן דנעשה כהנית בנשואיה לכן גם עתה התשלומין שלה מבואר עכ"פ דאם ל"ה נישאת לכהן חייבת לשלם ואף דאכלה ממון שאין לו תובעין מ"מ כיון דאכלה בשוגג ומחויבת להפריש קרן וחומש ממילא מחויבת לתת לכהן את הקודש וא"ל דמ"מ ל"ש למיתני במתניתין דפסחים בשוגג חייב כיון דמ"מ אם לא בא ליד כהן אין כאן חיוב ממון ז"א דהא אף למ"ד שם לפי מידה משלם וחייב אף דחמץ בפסח לאו בר דמים הוא ומ"מ חייב אף דלא שוה כלל מצד גזה"כ וצריך כפרה מסתבר כיון דמ"מ משום חיוב ממון של חבירו לית בהו חייב דעפרא בעלמא הוא ולא הזיקו רק מצד גזה"כ וכפרה ממילא א"ח רק לקרוא שם תרומה וא"צ דוקא לתתו לבעלים כיון דלא הפסידו רק כיון דחל שם תרומה ממילא מחויב לתת לכהן אבל מ"מ יכול ליתן לאיזה כהן שירצה וכן משמע בירושלמי פסחים שם וע"כ מה דקתני במתניתין חייב לשלם היינו דחייב להפריש וכיון דחל שם תרומה ממילא חייב לתת לכהן וא"כ אף בתרומה שלא בא ליד כהן חייב להפריש ולקיים מצות נתינה ולא הועיל בתירוצו על קושית הפנ"י. וביותר לדעת הר"ן דהיכא דלא התכוין להפקיע המצוה הוי לה ג"כ כמו אי משתרשי ליה א"כ י"ל אם אכל בשוגג