אמרי בינה יורה דעה רפח

דלא התכוין להפקיע המצוה חייב לשלם דמה לי הן ומה לי דמיהן אך י"ל דאכילת איסור ל"ח הנאה בזה דנאמר מה לי הן מה לי דמיהן. ומ"מ דברי הצל"ח תמוהין דאף בלא בא ליד כהן ברישא באכל בשוגג חייב להפריש כנ"ל מן מתניתין ובמזיד פטור מטעם קלבד"מ היינו דהזיד בחמץ ומתניתין רצה להשמיענו כר"ש דדהגל"מ כממון וכר' יהושע דל"א זהו חמץ שמוזהרין. גם במזיד פטור אף לציד"ש למה שהוליד הצל"ח בעצמו (דף כ"ט) דלרנבה"ק פטור אף לציד"ש ואכ"מ בזה. ברם אם אכל בשוגג שאר מתנות כהונה כמו זרוע ולחיים וקבה המותרין לזר י"ל לדעת הר"ן היכא דהי' צריך לאכול ואם לא היה אוכל זה היה אוכל בשר אחר בזה חייב לשלם ולקיים המצוה דמה לי הן ומה לי דמיהן כיון דלא התכוין להפקיע המצוה

ויש להבין בדברי תוס' והר"ן דהקשו דבאוכל נמי משתרשי ליה הא י"ל מה דקתני חייב לעשר הוא כמו שכתב רש"י דלאו בהוצאות בדיינין תנן בה אלא חיובא בעלמא כשאר חייבי מעשרות וחיובא ודאי איכא עליה דהא משתרשי ליה דמשתכר שהרי היה צריך לפרוע מעות והיינו דהוי כמכר הטבל דחייב לעשר וכמ"ש רש"י גיטין (דף מ"ז) הבאתי לעיל וכן כתב להדיא ברש"י גיטין (דף מ"ד) דהוי כמוכר ומשמע מד"ת חייב לעשר א"כ לא קשה כלל מאכלו דשם לא יקיים מצוה בתשלומי ממון לכהן ונפקע המצוה משא"כ באנסו המלך דעדיין חיוב מצות מעשר רמיא עלי' וראיתי בלשון ריטב"א דכתב דכל היכא דאיהו גופיה אכלינהו או אזקינהו וכליא קרנא דידיה פטור אבל כל היכא דלא כליא קרנא ופרע מהם חוב ואשתרשי לי' חייב מדרבנן עכ"ל וצריך להבין למה מדרבנן הא הוי כמוכר ודוחק לומר דס"ל דדרשינן עשר תעשר ואכלת ולא מוכר כמבואר ב"מ (דף פ"ח) דגם מוכר ממש אף בלא גמר למוכרן פטור מה"ת גם אף אם נאמר כן דאינו חייב במוכרן רק מדרבנן מ"מ למה דוקא בכליא קרנא באוכלן או מזיק שאר מתנות כהונה פטור כדדייק בדבריו ומשמע דאם מכרן או נלקח ממנו בחובו חשיב משתרשי ליה וחייב לשלם מנ"ל זה דלמא חיוב ממון ליכא בכל אנפי אף היכא דמשתרשי ליה רק לענין מעש' חיוב מצות מעשר עדיין רמיא עליו ובשאר מתנות אם אינו נותן גוף המתנו' רק דמיהן אינו מקיים מצותן לכך פטור משא"כ במעשר דחייב לעשר עדיין כיון דהן בעינא ועיין ריטב"א גיטין (דף מ"ד) דמשמע מדבריו דהוי כמוכרן דחייב לשלם ומשמע שם מה"ת אף במוכר מתנות ודלא כרמב"ם דכלל מזיק עם מוכר

והנה הא דקתני חייב לעשר אם נאמר כמו שכתב רש"י דחיוב מעשר רמיא עליו היינו ע"כ בטרם שנלקח באונס מבית דאם נלקח אח"כ אין בידו להפקיע האיסור טבל מן הגורן שנלקח ממנו אף אם הוא שלא ברשותו בעד החוב וכגזל הוא ביד האנוס מ"מ לא גרע מכל דבר שאינו ברשותו וכמו דאינו יכול לחלל מעשר שני שאינו ברשותו כמבואר ב"ק (דף ס"ט) ואם גוים לקחו ממנו לכ"ע אינו יכול לחלל ועיין תוס' ב"ק שם ובקידושין (דף נ"ו) דיש מקום לומר דיכול לחלל מטעם זכיה רק הואיל דהוא לא מצי למיעבד שלוחו א"י לעשות אם זכי' מטעם שליחות והא דמוכר מע"ש יאכל כנגדן הוא או מטעם קנס או כמ"ש התו"ר וריטב"א קידושין שם הואיל דבטעות הוא ביד' המוכר ואם היה יודע הי' מחזיר ל"ח א"ב וע' קצוה"ח (סשנ"ד) ובמ"ש לעיל דיני פסח (סכ"א). וזה אם הוא ביד ישראל אבל ביד עכו"מ אין זכי' לעכו"מ ואף אם אנסו ישראלים מבית המלך את גרגו מ"מ א"ב הוא ושייך כל מידי דאיהו ל"מ למיעבד אף שלוחו ל"מ למיעבד א"כ על מה יחול שם מעשר שיקרא זה שם להפקיע מידי טבל הגורן שאינו ברשותו וכיצד יעשה החיוב המוטל עליו. ואף דכתב הרמב"ם (פ"ו) ממעשר המוכר פירות לחבירו וזכר שהם טבל ורץ אחריו לתקנו ולא מצאו כו' ואם ספק שהן קיימין או אין קיימין צריך להוציא עליהן מעשרות מפירות אחירות. ע"כ צריך לומר דלכך נקיט הרמב"ם וזכר שהם טבל היינו שהיה בשוגג והמקח טעות והוי כברשותו ויכול לעשר או מצד זכיה ועיין ירושלמי (פ"ז) דדמאי על מתניתין דהזמין תני ר"י אוסר מ"ט ויש אדם מתנה ע"ד שא"ב מודה ר"י כו' ויש אדם מפריש ע"ד שאינו שלו ר"א בשם ר"י עשו אותו כמוכ' פירות טבולין לחבירו כהדא דתני המוכר פירות טבולין לחבירו ה"ז רץ אחריו ומתקנו לא מצאו אם ידוע כו' ספק קיימין ס' אין קיימין מעשר עליהן וקורא שם למעשרותיהן ולכאורה מה ראי' שם כיון דהיה שוגג והמקח טעות א"כ הפירות שלו וברשותו הן לכך יכול לעשר משא"כ בהמזמין לחבירו אולם שם בלא"ה קשה הא התורם משלו על של חבירו זכות הוא לו וצד חוב דניחא ליה למיעבד מצוה בממונו כמבואר נדרים (דף ל"ו) ל"ש שם ויבואר לקמן אי"ה אבל לעשר על אינו ברשותיה היכא דלא מצי זה שהוא ברשותו לעשות דומה למעשר שני דא"י לחלל כנ"ל. וברמב"ם (פ"ו ה"ט ויוד) כתב אין פורעין חוב מן הטבל מפני שהוא כמוכרו מי שלקחו בית המלך את פירותיו והם טבלים אם מחמת שהוא חייב להן צריך להוציא עליהן מעשרות ואם לקחן באונס א"צ לעשר עליהם וכתב הר"י קורקוס שם הטעם שלא יהיה פורע חובו מן הטבל או מן המעשר ובאונס א"צ וקמ"ל דסד"א יעשר שלא יוציא מת"י דבר שאינו מתוקן שמא יקנה אותו ישראל מן האנס קמ"ל דאינו חייב עכ"ל מבוא' דהכוונ' לעשר ממש היינו שיקרא שם מעשר על פירותיו כדי להפקיע האיסור טבל מן הגורן. וע"כ הכוונה קודם שיקח האנס דלאח"כ שוב אינו ברשותו ואינו יכול להפקיע האיסור טבל. ולכאורה מה הקשו הש"ס מזה על ר"ח דלמא לעולם המזיק מתנות כהונה פטור רק בזה חיוב מעשר רמיא עליו וצריך לומר דדוקא אם רוצה לאכול או למכור חייב להפקיע הטבל ולעשר עליו כמו שכתב רש"י גיטין הנ"ל אבל אם נלקח ממנו באונס והוא אינו עושה שום דבר וכיון דלא מצוה דרמיא עליו הוא אא"כ אוכלן או מוכרן בזה כיון דא"ר לאכול ולא למכור למה יתחייב לעשר א"ו מתנות כהונה ס"ל דד"מ יש במתנות כהונה וע"כ הך ברייתא ס"ל מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין ומשני דמשתרשי ליה והוי כאלו מוכר מדעתו דחייב להפריש מטעם חיוב מצוה וס"ל לריטב"א דזה הוא רק מדרבנן אבל מד"ת א"ח רק כשרוצה לאכול או כשמוכר בידים ומדרבנן חיוב מעשר רמיא עליו אבל הכל קודם שלקחו האנס דאח"כ הוי א"ב

ואין לומר א"כ מה פריך דלמא לכך חייב לעשר מטעם תקלה שלא יצא דבר שאינו מתוקן ממנו דפן יקנה אותו ישראל מן האנס וכמ"ש הרי"ק דצריך להשמיענו דאם אינו בחובו א"ח לעשר א"כ י"ל דבחובו הואיל דהוא הגורם לזה צריך לעשר כדי שיתקן הגורם שלא יבא ישראל לידי איסור. נראה דמזה הוכחה ברורה לדעת החק יעקב (סי' ת"מ) דחולק על המג"א שם דדעתו בישראל שהי' בידו חמץ של נכרי ונאסר בידו מצד קבלות אחריות דאסור להחזיר לנכרי דשמא יחזור וימכרנו לישראל ודעת הח"י דבשביל זה א"ח לשלם מכיסו כיון דהוא אינו מוכר לו רק דאומר ה"ש לפניך ע"ש וה"נ דכותי' כיון דהוא אינו מוכר לו רק האנס לקח בחזקה אף דהוא גורם לזה בשביל שלא פרע לו חובו מ"מ לא מצינו שיהיה מחויב להוציא ממון בשביל שלא יכשל ישראל אחר בפן ואולי לכן מצד זה אינו חייב לעשר רק מטעם הפסד המעשר לכך פריך לר"ח ומשני משום דמשתרשי ליה חייבוהו רבנן שיעשר. אבל לאחר שאנסו ונלקח ממנו ל"מ המעשר להפקיע את הגורן ומצד תשלומין פטור דהוי משאל"ת. ולפי"ז א"צ לומר בדברי הרמב"ם דכ' הל' בכורים גבי זרוע ולחיים דאף במכרן פטור דהוא מטעם דנתכווין להפקיע המצוה וכמ"ש הר"ן והיה נ"מ דאם אנסו ממנו בחובו או שאכל בשוגג דלא התכווין להפקיע המצוה אמרינן מה לי הן מה לי דמיהן. רק בכל ענין מצד חיוב ממון אף דמשתרשי ליה פטור לשלם כיון דליכא מצוה בהממון שמשלם ממילא פטור. אולם דעת תוס' ור"ן וריטב"א נראה דחייב לעשר לאו דוקא לקיים מצות מעשר ושיהיה חל ע"ז שם מעשר ולהפריש תרומות מעשר כיון דאחר שלקחו ממנו אינו מפקיע הטבל שביד האנס רק מצד תשלומין ממון היכא דמשתרשי ליה חייב לשלם ולדעת תוס' אכילה ל"ה בכלל משתרשי ליה ולדעת ר"ן וריטב"א כל היכא דלא נתכוין להפקיע המצוה חייב לשלם ולדעת ריטב"א הוא מדרבנן. ועיין תשובת ח"צ (סי' קל"ב) שהקשה אמאי חייב לשלם כשאנסו בחובו הא קיי"ל אין אדם נתפס על חבירו אפילו כשחבירו חייב וכתב דמלכא לא טרח אלא הרשות בידו לתפוס על חבירו ומשיג שם על הב"ח. ובס' נתיבות (סקכ"ח) ובמקו"ח (סי' תמ"א) הוכיח מכאן דאף דאין אדם נתפס ע"ח מ"מ אם הי' נכסי שמעון ברשות לוי ותפס בע"ח של לוי חייב לוי לשלם לשמעון עי"ש ולדברי זקינו הח"צ אינו ראיה אולם הדין מבואר כדבריו במהרי"ט בתשובה ח"א (סי' קכ"ה) אבל לדברי הח"צ אינו ראיה ברורה אולם מ"מ ע"ד הב"ח שהשיג שם אינו השגה אף דכתב דזו ראיה שאין עליה תשובה מ"מ לדברי המרי"ט אינו ראיה ובלא"ה למ"ש הריטב"א דלגבי מעשר הוא מצד חיוב דרבנן וכן למה שכתבתי בדברי רש"י ורמב"ם דחיוב מצות מעשר רמיא עליה ולא מטעם ממון י"ל אף דלס"ד היה נראה כן מדהקשה על ר"ח מ"מ למה דמשני דמשום דמשתרשי ליה חיובא דמצוה רמיא עליה אינו ראיה וכן לדעת תוס' ור"ן וריטב"א דמצד חיוב ממון היינו ג"כ מצד חיוב מצוה ומדרבנן וא"כ אינו ראיה דהנתפס ע"ח באם היה נכסי חבירו בביתו שיהי' חייב מ"מ הדין מצד הסברא נכון כמ"ש המרי"ט שם ואכ"מ בזה ויבואר עוד אי"ה במקומו וצ"ע בכ"ז

סי' ו' הא דאין אדם תורם את שאינו שלו בעי בירושלמי (פ"א) דתרומות וז"ל אתם פרט לתורם את שאינו שלו מה את עביד לי' בתורם את שאינו שלו או בתורם את של חבירו נשמיענה מן הדא הפקיר כריו ומרחו וחזר וזכה בו אין תעבדיניה כתורם את שאינו שלו אין תרומתו תרומה ואין תעבדיניה כתורם את של חבירו תרומתו תרומה נשמיענה מן הדא גנב תרומת הקדש ואכלה משלם שני חומשין וקרן אחד שאין בהקדש תשלומי כפל מנו תורם לא גזבר הרי הוא תורם את שאינו שלו זאת אומרת תרומה תרומה הוי לית טעמא דלא כתורם את של חבירו או נאמר מאן הוא תורם בר לוי שהקדיש תרומתו ועיין במפרש דהספק מפני מה אין תרומתו תרומה אם הקפידה הוא בשביל שהוא של חבירו א"כ דבר של הפקר דלית ליה בעלים מהני התרומה או הקפידה הוא בשביל שאינו שלו ל"מ התרומה אף בשל הפקר וצריך לחזור ולתרום ולכאורה אם היה הפקר בשעת מירוח לא נתחייב כלל בתרומה כמו דממעטינן מדגנך ולא דיגון עכו"מ כן נמי ולא דיגון הפקר. אולם הכוונה אם נתמרח ביד בעלים וכבר נתחייב בתרומה ואז אף דנעשה אח"כ הפקר הזוכה בו חייב