אמרי בינה יורה דעה רפב

עביד אינש דפרע ביומא דמשלם זמני' או לא ופשיט לי' ר"י ממתניתין דשכיר בזמנו נשבע ונוטל ודוקא שכיר אבל הכא שוכר נאמן ולכאור' למה לא פשיט לי' ממתניתין שהביא מקודם שם אי לאחר זמנו תנינא לאחר למד בחזקת שנפדה עד שיאמרו לו שלא נפדה ובש"מ שם כתב משם הרמ"ך ז"ל דבשכיר היכא ביומא דשלם זימניה נמי מה"ד מהימן לי' לשוכ' בשבוע' ולא למשכיר משום דמספקא לן אי עביד אינש דפרע ביומא דמשלם הלכך הוי אידך הממע"ה ואי לא מייתי ראיה משתבע היסת ומיפטר ולענין בכור נמי ה"ה היכא דמית אבוה בסוף למד יום דלא מחייב למפרק נפשי' אא"כ אסהידו בי' דלא פרקי' אבוה משום דמספק' אי עביד אינש כו' הלכך הממע"ה ויומא דחזי למפרקי' הוא יום תלתין דילי' עכ"ד ומשמע דסובר אף דאמר ר' יוחנן לר' ינאי תניתיה שכיר בזמנו מ"מ י"ל דוקא שכיר אבל בעלמא שוכר מהימן משום דג"כ הוי ס' והממע"ה ומשמע נמי מדבריו דלענין בכור ג"כ הממע"ה וצריך שיסהידו בי' היינו עדות ממש ומתניתין דקתני לאחר למד בחזקת שנפדה היינו לא ביומא דמשלם זמני' ולדבריו ודאי הא דקתני עד שיאמרו לו שלא נפדה היינו עדות המועיל ולא סגי באמירה ודלא כדברי רש"י אולם אף לדעת רש"י ורמב"ם דכשיודיעוהו שלא נפדה נראה דאינו חייב רק לציד"ש ולא שהב"ד יכופו וכמו שכתבתי

וי"ל הא דלא פשיט ר' יוחנן ממתניתין דבכורות דסובר די"ל הואיל דהוי ממון שאין לו תובעין גרע ואין מוציאין אף דהוי רוב מעלי' וגם דאינו טוען טענות בריא משא"כ בשוכר ומשכיר והא דאמר אי תוך זמנו תנינא אי לאחר זמנו תנינא דתנן מת האב כו' ע"כ דעיקר דבריו הי' על תוך זמנו לפשוט מכח כ"ש דלאחר זמנו ל"צ למיפשט מבכורות דמשנה שלמה שנינו מנה לי בידך והלא אומר אין לך בידי דפטור וגם מבכורות אינו ראיה כ"כ הואיל דהוי משאל"ת וגם ליכא טענות בריא. ועיין תוס' ב"ב (דף ה' ע"ב) ד"ה כי היכא

קצת

דיני תרומות ומעשרות

סי' א' כתב הרמב"ם (פ"ג ה"ז) מתרומה המפריש מקצ' התרומה אותו המקצת אינו תרומה וה"ה כחלק הכרי כו' ופירש דבריו במל"מ (פ"א) ממתנות עניים דאף ע"פ דתרומה אין לה שיעור מה"ת מ"מ אם נתן פחות מכשיעור שחייבו חכמים אותו מקצת אינו תרומה וה"ה טבל גמור וסובר כמ"ד בירושלמי ריש מס' פאה דפאה אין לה שיעור מלמעלה אבל יש שיעור למטה ואם נתן פחות מכשיעור מה שנתן נתן חזר והוסיף חייב במעשר דכ"ד שיש לו שיעור אף מדרבנן אם נתן פחות לא עשה ולא כלום ואף דבפאה משמע מירושלמי דאם חזר והפריש להשלים לשיעור מה שהפריש בראשונה למפרע נעשה פאה ופטור מן המעשר גבי תרומה אף אם חזר והפריש המקצת האחר מן הכרי אינו נעשה המקצת הראשון תרומה למפרע דלא מצינו בשום מקו' דבר שהוא טבל שתעשה תרומה למפרע והחלוק הוא מבואר ופשוט. ולכאורה אינו מבואר ומצינו אם מפרש ואמר שיהי' תרומה מעכשיו ע"מ כך וכך כשיתקיים התנאי נעשה תרומה למפרע ולמה לא נאמר כן ג"כ במפרש מקצת תרומה דאם משלים אח"כ יהי' למפרע מקצת הראשון תרומה וראיתי במהרי"ט אלגזי סוף הל' בכורות דעמד ע"ד והעל' בדעת רמב"ם בפירוש הירושלמי כמ"ש תוס' חגיגה (דף ו') דאף לגבי פאה אפילו חזר והוסיף עד כשיעור הראשון אין לו דין פאה וחייב במעשר וצריך שיתן מחדש השיעור בב"א דכל דבר שיש לו שיעור צריך ליתן בב"א

ונראה דכוונת המל"מ הוא למ"ש עוד שם דדוקא אם ל"ה כוונתו להשלים עד כשיעור אבל אם כוונתו להשלים ודאי יכול לעשות לחצאין וכוונת הרמב"ם הוא באם אין בדעתו להפריש יותר וכאשר מוכרח לומר כן מכמה ראיות וכמו שהכריח כן ג"כ במרי"ט אלגזי א"כ החילוק מבואר דאינו דומה לתנאי דתנאי לא תליא בברירה כמבואר גיטין (דף כ"ה) משא"כ במפריש מעט וקורא שם ואין דעתו להשלים כיון דכמו שהוא עתה לא חל עליו שם תרומה והוי כטבל אף אם חזר ונמלך והפריש לא חל שוב למפרע דאין ברירה וכיון דכבר כלתה אמירה הראשונה אם אינו חל למפרע שוב אינו חל לכך צריך להפריש שיעור שלם אבל לגבי פאה י"ל דרמב"ם מפרש דברי ירושלמי כפי' ר"ש המובא במל"מ שם

אך בעיקר דברי המל"מ יש להתבונן דא"כ למה לא ביאר הרמב"ם דצריך להפריש שנית שיעור שלם מהנשאר. גם הא כתב שם הרמב"ם והרי הוא כחלק הכרי ואעפ"כ צריך להפריש תרומות אותו מקצת ממנו ולא יפריש עליו מפירות אחרות הרי דלא חל כלל ואמאי גבי פאה אמרינן מה שנתן נתן וצריך לומר דהא באמת למה זכו הענים הא איהו לא נתן אלא לצאת ידי פאה וכיון שלא יצא נימא אדעתא דהכי לא נתן והוי הפקר בטעות וכמו דאמרינן ב"ק (דף ק"י) דכסף מכפר מחצה דאל"כ אדעתא דהכי לא יהיב וכן עמד ע"ז באלגזי שם וצריך לומ' כיון דעכ"פ מדאורייתא קיים המצוה דמה"ת אין לו שיעור כלל לכך זכו עניים אולם למ"ש תוס' סוכה (דף ג') דכ"מ שהטילו חכמים חיובם לגבי מצוה דאורייתא אם לא עשאה כתקונם לא קיים אף מדאורייתא המצוה א"כ יקשה למה זכו עניים נימא אדעתא דהכי לא נתן. אך באמת ל"ק דשם בב"ק בא הסיבה אח"כ שמת ולא הביא האשם שפיר אמרינן אדעת' דלא יהי' כפרה לא נתן וזה אומדנא דמוכח ועי"ש תוס' משכ"א היכא דלא בא שום סיבה ואף בשעת הפרשה הדין הוא דלא יצא ידי חיובו ואעפ"כ נתן אינו בכחו להוציא מיד עניים וזכו בהן כיון דלא נעשה שום השתנות ולפי"ז זה דוקא אם כבר זכו בהם עניים ולקחו כמו שמשמע מלשון ירושלמי ותוס' אבל אם עדיין לא זכו בהן רק במה שהפריש בזה שפיר אחרי שנודע לו דאינו יוצא ידי חיובו אף מדאורייתא נשאר שלו ויכול להשלים עד כשיעור ולפי"ז א"ש בתרם מקצת תרומה אמרינן דלא חל שם תרומה כיון דלא רצה להשלים עד כשיעור ובזה אינו יוצא ידי חיובו נשאר בטבל כמו שהי' וע"כ דיש כח בחז"ל לעקור מזה שם תרומה אף מדאורייתא לדברי רמב"ם דאמר דהרי הוא כחלק הכרי

[ועיין מ"ש אי"ה בחו"מ בדיני מו"מ דמה"ט נמי בכתב לכהן חייב אני לך ה"ס בעד פדיון בנו דדבר תורה בנו פדוי לכשיתן ומטע' גזירה שלא יאמרו פודין בשטרות בנו אינו פדוי ואעפ"כ חייב ליתן ואינו יכול לומר אדעתא דהכי לא חייבתי א"ע ובהגהותי לד"ח דיני דיינים (סי' ג') כתבתי הטעם משום דמהני הפדיון מד"ת עכ"פ והדרני בי עפ"י דברי תוס' סוכה הנז' דכל שלא עשה כתיקון חז"ל ל"מ אף מדאוריית' ואף דמבואר ריטב"א סוכה דבשעת הדחק וסכנה יקיים עכ"פ הדאורייתא ומברך עליו מ"מ בזה אם ל"ה לו אז ה' סלעים ל"ה חייב והי' לו להמתין עד שיהי' לו ואין זה שעת הדחק וע"כ הטעם דחייב הואיל דחייב א"ע ולא נולד אח"כ התחדשות והשתנות ממה שהי' מעיקרא זכה זה בחיובו ועיין בד"ח שם במפתחות והשמטות שהבאתי דברי תשובת יד אליהו שכ' בהא דפודה תוך ל' יום ונתעכלו המעות תוך ל' להסוברים דאין בנו פדוי א"צ הכהן להחזיר כי ברצונו נתן לו ודמי לכתב לכהן שחייב לו אף דבנו אינו פדוי מ"מ חייב ליתן והשגתי שם ע"ז מטעם הנז' שהיתי סובר דהטעם הואיל דפועל הפדיון עכ"פ מדאורייתא אבל בפודה תוך למד כשנתעכלו דלא הועיל כלל הפדיון למה יזכה ולא יתחייב להחזיר וכן נראה דאל"כ אף כשהוא בעין לא יהי' נפדה כיון דכבר קנה הכהן ועיין ב"ש אה"ע (סי' מ' סק"ב) משם הר"ן ובאחרונים שם. ולמ"ש כאן נמי נראה דאינו דומה לכתוב לכהן דשם לא נתחדש דבר משא"כ בפודה תוך ל' ונתעכלו דנתחדש דבר דהפדיון לא יועיל אמרינן שוב אדעתא דהכי לא יהיב וחייב להחזיר ואכ"מ בזה]

ברם הא דפשיטא לי' למל"מ דרמב"ם למד הדין מירושלמי וסובר דאף בתרומה דסגי מד"ת בחטה אחת מ"מ כיון דחייבו חז"ל כשיעור אם הפריש פחות משיעור אינו פוטר כלל קשה דמש"ס קידושין לא משמע כן דבסוף פ"ב שם מוקי להא דגונב טבלו של חבירו דחייב ס"ל כשמואל דמדאוריית' חטה אחת פוטרת את הכרי ואם נאמר דאחר דחייבוהו רבנן להפריש כשיעור לא חל שם תרומה והוי כחלק הכרי א"כ אמאי חייב הגנב לשלם ואף דאם נאמר דחל יקשה ג"כ הא עכ"פ חיובא דרבנן חל עליו והוי כאינו שלו ז"א דכבר כתב שם התוס' רי"ד דאף לדעתו דחייב לתת לכהן כדי שיעור נתינה מדאורייתא מ"מ אם אינו רוצה לקיים מצוה זו ותרם חטה אחת מכל הכרי נתקן ויצא מידי טבלו אלא שלא קיים מצות נתינה עי"ש ובשביל זה לא מפטר הגנב כיון דהי' בידו להוציא מידי טבלו וזה ניחא אם נאמר עכ"פ מדאורייתא חל שם תרומה על החטה ויצא מידי טבלו אבל אם נאמר דאחרי שחייבהו חז"ל לתרום כשיעור לא חל ע"ז שם תרומה ולא יצא מידי טבלו אמאי יתחייב הגנב א"ו דחל שם תרומה ונתקיים הדאורייתא. וקצת י"ל דהא הרמב"ם הל' גניבה פוסק דהגונב טבלו של חבירו פטור מכפל אבל קרן חייב וע"כ מטעם קנס ועיין מקנה קידושין שם ולכאורה מנ"ל כיון דרמב"ם פוסק כשמואל דחטה אחת פוטרת הכרי א"כ י"ל טעמא דרבי משום דשמואל אבל בגנב תרומה שהפריש כבר פטור מכלום ומנ"ל לפסוק דקנסינן לי' אולם אם נאמר דרמב"ם סובר אף דחטה אחת פוטרת הכרי מ"מ כיון דרבנן רמו עליו השיעור א"י מידי טבלו עד דמפרש כשיעור א"ש. אך אינו מוכרח כלל דבדברי רמב"ם יש דרך אחר הנכון עפ"י דברי תוס' רי"ד שם וכמו שהאריך אאמ"ו ז"ל בחידושיו שבסוף ספר דברי משפט (סי' ר"ג) עי"ש וכבר קדמהו בספר אורים גדולים וא"כ כיון דמפשטא דש"ס מבואר דלשמואל דחטה אחת פוטרת הכרי אף אחרי שחייבו חז"ל וכלך חייב הגנב על המותר לשלם מניין לנו לומר דלא יחול על מה שהפריש שם תרומה ויהי' כחלק הכרי. ומצאתי במהרי"ט (ח"א סי' ח"י) דמפרש דברי רמב"ם דוקא בתרומת מעשר שיש לה שיעור מה"ת מעשר מן המעשר ואם פיחת מן השיעור אין עליה דין תרומה כלל אבל בתרומה גדולה כיון דמד"ת חטה אחת פוטרת הכרי תרומה ויחזור ויתרום עי"ש ודלא כדעת המל"מ: