אמרי בינה יורה דעה רפא

לתת מחצית השקל בב"א ואף בדיעבד לא יצא ומצאתי בס' קרית ספר מבעל מבי"ט שכתב שם בטעם דברי רמב"ם מדכתיב לא ימעיט ממחצית השקל דאי למימר שיתן חצי שקל הוה סגי לכתוב יתן חצי שקל וקאמר לא ימעיט דרוצה לומר אפילו בנתינות לא ימעיט ומבואר מדבריו דאף בדיעבד אינו יוצא מדכתיב בקרא לא ימעיט דהוא לעכב שיהי' הנתינה בב"א במחצית השקל. וא"כ י"ל דגבי דמי פדיון מהני אף אם נותן לחצאין כשדעתו להשלים ואף לכתחילה. וראיתי בספר פנים יפות מבעל הפלא' פ' במדבר על פסוק ולקחת חמשת חמשת שקלים לגלגולת כו' ונתת הכסף לאהרן ולבניו דצריך ליתן חמשת שקלים לכהן א' ולא לשני כהנים והי' חשש שיקח אהרן מקצתו וא' מבניו מקצתו וא"ז פדיון לכך צריך ליתן כ"א בפ"ע ומשה זוכה לאהרן בפרט לאהרן או לא' מבניו וכיון שכבר נפדה בזכות משה הי' יכול לערבם שצריך פדיון לכ"א בפ"ע כמו שאמרו חמש ולא חצי חמש ומאד תמהני הא חמש ולא חצי חמש הוא כשאינו נותן רק חצי חמש אבל כשנותן כ"א דמי פדיון ה"ס רשאי ויכול ליתן אף לעשרה כהנים ואף בזא"ז יוצא ואולי רמז על לכתחלה חמשת חמשת שיתן בב"א אבל לזכות משה להם ל"ה צריך ואף אם מקבל אהרן ובניו שפיר דמי. ועיין תוס' בכורות (דף מ"ח ע"ב) ד"ה דר' מאיר

עוד כתב שם הרי"ט אלגזי ז"ל להקשות בדברי תוס' סוכה (דף ל"ד) דכתבו גבי ד' מינים שבלולב כיון דכולו מצוה ל"מ בזה אחר זה ואף אם בדעתו מעיקרא ליטול כל ד' מינים בזא"ז ואמאי בפדיון ה"ס דמעכבין דחמש ולא חצי חמש ועכ"ז מועיל בזא"ז אם דעתו להשלים וכ' דנתינת ממון אף בזא"ז חשיב בב"ח דקמא קמא שנתן לא קנאו הכהן עד שישלים כיון דלא נתנו אלא אדעתא שיהי' בנו פדוי כל מה שנתן הוי כפקדון ביד כהן דאף דנתעכלו קודם שישלים כיון דאם ל"ה משלים הי' חייב הכהן להחזיר נמצא בשעה שמשלים זוכה הכהן בב"א משא"כ בנטילת לולב כל מין ומין בהגבהתו אזדא לי' ואין כאן בב"א. ודבריו תמוהין מניין לנו לומר דאם לא השלים דחייב הכהן להחזיר ובפשיטות נראה כיון דכבר זכה במה שנתן לו ה"ז שלו ואף דאין בנו פדוי עד שישלים לו לשיטת רש"י ולדעת רמב"ם אף לכהן אחר מ"מ מה איכפת לי' להכהן כיון דנתן מה שנתן נתן וגם יכול לומר הא אני מוכן לקבל וכבר זכיתי וא"כ נימא ג"כ כבר אזדא אולם באמת לא אדע הדמיון כלל דלגבי ד' מינים כיון דמעכבין וכולו מצוה אחת כיצד יצטרף מה שכבר אזדא משא"כ בפדיון דעיקר קפידת התורה שהוא יתן חמש סלעים ושבני אהרן יזכו בהן וכיון דנתן וכהנים זכו אף בזא"ז שפיר דמי ודומה קצת להא דמבואר ירושלמי ריש שבת בלע חצי זית והקיאו וחזר ובלע חייב הכניס חצי גרוגרת וחזר והוציאו פטור מה בינה לבין קדמייתא תמן נהנה חיכו בכזית ברם הכא לא נתעסק בכגרוגרת שלימה אר"י פעמים שהוא מתעסק בגרוגרת שלימה והוא פטור היך עבידא הוציא חצי גרוגרת והניחה וחזר והוציא חצי גרוגרות ולא הספיק להניחה עד שנשרפה הראשונה והרי נתעסק בגרוגרת שלימה והוא פטור עי"ש עוד ובאכילה כ"ז דלא נתעכל והוא בכדי אכילת פרס מצטרף משא"כ בהוציאה אם אינו בפנינו ובפדיון מצטרפינן אף לזמן מרובה כיון דעכ"פ בא לידי כהנים ה' סלעים והוא הי' בדעתו להשלים וזה פשוט

והנה פה עה"ק ירושלם תובב"א ראיתי מנהג אשכנזים שפודין אצל הרבה כהנים ונותן אבי הבן כל דמי הפדיון לפניהם וכנראה שסוברים דאף לכתחלה אריך למיעבד הכי. אולם ראיתי איזה מתחכמים להוסיף חומרא שאבי הבן אומר שפודה אצל הכהן הגלוי כלפי שמי' שהוא כהן מזרע אהרן. ואח"כ מחלקים הכהנים ביניהם וקראתי תגר ע"ז ולדעתי כל המוסיף גורע וכבר כתבו שחלילה לערער על כהני חזקה. ולענ"ד אם פודה כה"ג אף בדיעבד אין בנו פדוי דהא צריך שיזכה לכהן שיהי' נכסי כהן ובזיכוי כזה אם מזכה לעשרה כהנים א"כ אם כולם כהנים כשרים יזכו כולם רק אם לא נמצא ביניהם רק כהן אחד מזרע אהרן בבירור שזה לבדו יזכה בדמי הפדיון א"כ כיון דנכנס לס' אינו מבורר מי הוא הזוכה האמתי וכ"ז שאינו מבורר אף דכלפי שמיא גליא מי הוא הזוכה מ"מ כ"ז דאינו מבורר בפנינו אין לזה זכי' יותר על חבירו וצריך שיתפשר עם חביריו ולחלק ביניהם א"כ לא הגיע לכהן הברור הה' סלעים אף אם הוא לבדו הכהן האמתי מ"מ כיון שהטיל תנאי מי שהוא מבורר ואין בידינו לברר עד שיבא אליהו אין זה זכיה גמורה דאינו יכול לשלוט בהם ואין זה פדיון אם נחוש ח"ו שיש חשש על השאר ומעכבין עליו שישלוט בדמי הפדיון ויש לזה הרבה ראיות דזכיה כזו לגבי פדיון ל"מ וא"צ להאריך

סי' ט' ודע דאם פדה בע"מ להחזיר דבנו פדוי כשמקיים התנאי ובס' עצי ארזים (סי' כ"ט ס"ק ב') הקשה אמאי אמר ר"א קידושין (דף ו') בכלהו קני לבר מאשה לפי שאינה נקנית בחליפין ומפרש תוס' ורא"ש גזירה שמא יאמרו אשה מתקדשת בחליפין הוי לי' למימר נמי בפדיון הבן דאין בנו פדוי מטעם זה דל"מ בחליפין דכסף ה' שקלים אמר רחמנא ולא חליפין ומצינו בכ' לכהן חייב אני לך חמשה סלעים בנו פדוי וגזרו דשמא יאמר פודין בשטרות וה"נ נגזור. ולא קשה דא"ד קדושי אשה דשם יש קונה ומקנה דבר האיש קונה אות' ואף דהיא אינה מקנית א"ע דכי יקח איש אשה כתיב רק מבטלת דעתה כמו שכתב הר"ן נדרים (דף למד) מ"מ יש צד קנין דקונה את האשה כמו שדה ונקנית בשטר וכבר כרכרו תוס' ורשב"א ריש מס' קידושין בטעם הדבר דאינה נקנית בחזקה ולכך שייך לגזור במעמלה"ח דדומה לחליפין דיאמרו כמו שנקנית בכסף שקבלה ע"מ להחזיר כך נקנית בחליפין מה שא"כ בפדיון הבן דהכהן אינו מקנה להאב הבן והאב אינו קונה הבן וא"ד למקח וממכר כמבואר בתשובת מהרא"י (סי' רל"ה) דאף אם רוצה האב להניח להכהן הבן אינו יוצא [ואף בפדיון פ"ח כ' דלא ידע אם יוצא בנתינתו לכהן וערמב"ם (פי"ב) מבכורים וברדב"ז ח"א (סי' תצ"ו)] הרי דאין הדבר נקנה רק לקיים מצות נתינה בלבד בזה ל"ש לגזור דיאמרו דיכול לפדות בחליפין כיון דאין כאן נתינה ואינו דומה למו"מ. ואף דמצינו בקידושין (דף ח') דמייתי הש"ס ראי' דשיראי צריכו שומה מדקתני עגל וטלית זה לפדיון בני אינו פדוי בה' סלעים בנו פדוי וכ' תוס' דללישנא קמא מייתי ראי' והוא משום דלא סמכה דעתו ומפרש בס' עצמות יוסף אף דמה לנו בידיעתו של הכהן מ"מ כיון שהכהן הוא אדון הבכור אם אין לו ידיעה בשווי הדמים אין בנו פדוי וצריך דעת כמו שהאשה צריכה לידע שיעור הקידושין עי"ש מ"מ דעת מקנה ל"ב רק בעינן שידע שהגיע לידו ה' סלעים תדע דהא כ' המרש"ל דאם אין כהן בעיר דמצי לזכות ע"י אחר לכהן ואם חשיב כמכר הא בעינן דעת מקנה וכן נמי סוברים דיכול לפדות אצל קטן ואם בעינן דעת מקנה לא הי' מהני אף בהגיע לעונת הפעוטות דממכרן ממכר מדרבנן מ"מ מד"ת ל"מ א"ו דא"צ רק לדעת שהגיע לידו ויסמוך דעתו שקבל ה' סלעים כמו שחייבו התורה לאבי הבן ומהני זכי' ע"י אחר וכן ע"י קטן כיון דידענו דזכות הוא לו הוי כמו שנודע לו וכמו בכל זכי' ועיין קצוה"ח (סי' רמ"ג) דהוכיח מדברי תוס' הנז' דאע"ג דפרעון בע"כ הוי פרעון אבל במתנות כהונה בעינן דרך נתינה וא"י בע"כ של הכהן ומש"ה בעינן סמכ' דעתו של כהן ועיין מ"ש לעיל (סי' ב') ולמ"ש אינו ראי' דמ"מ אף בע"כ י"ל דמהני כיון דיודע שנותן לו וכמו בגט דמהני בע"כ ואעפ"כ בעינן שתדע שזה גיטה כמבואר גיטין פ' המגרש כן ענין הפדיון. אבל מ"מ לא שייך בי' ענין מקנה וקנין למגזר במעמלה"ח אטו חליפין וז"פ. ועיין בדריש' שתמה על שנהגו לפדות בתכשיטין ובש"ס מדמה לקידושין ובס' קה"י הלכות קידושין (סי' ל"א) מיישב המנהג ע"נ ולדבריו עיקר סמיכ' דעת דכהן הוא שיהי' החפץ שלו א"כ ודאי אינו ראי' מזה דל"מ בע"כ

סי' י' בש"ע (סי' ש"ה סי"ד) ואם מת האב לאחר ל' יום בחזקת שנפדה עד שיודיעוהו שצוה בשעת מיתה ואמר שלא נפדה והוא לשון רמב"ם והוא ממתניתין בכורות (דף מ"ט) לאחר ל' יום בחזקת שנפדה עד שיאמרו לו שלא נפדה ומדקתני שיאמרו לו פירש"י שצוה אביו בשעת מיתתו שלא נפדה ובאמירה סגי בלא עדות גמורה דהך חזקה דמחזקינן בחזקת שנפדה לאו זו היא חזקה מעליתא דרובא דאינשי לא עבדי למפרע חובו מיד. והנה הא ודאי דוקא כשמת תיכף ומיד אחר ל' דהיינו מיד ככלות הל' אבל אם עבר איזה זמן מי יאמר דרובא דאינשי לא עבדי לעשות הפדיון מיד הא חזינן שאדרבא ישראל קדושים וזריזין מקדימין למצות והא דאין עושין בלילה הפדיון עיין (ש"ך ס"ק י"ב) ובנו"ב תנינא חיו"ד (סי' קפ"ז) הטעם ואם מת בלילה או מיד בבוקר בזה שייך לומר דרובא דאינשי לא פרעו מיד אבל במת אחר איזה שעות על היום ודאי במקום דשכיח כהנים ליכא רוב. אולם אף קודם לכן דאמרינן בחזקת שנפדה עד שיאמרו דיהי' סגי באמירה בעלמא מן השכנים ולא בתורת עדות לא אדע הא כיון דאין הולכין בממון אחר הרוב מה מהני ראי' בלא עדות גמורה ובפרט בממון שאין לו תובעין דאף לרב כתבו תוס' ורא"ש מס' בכורות (דף ך') דאין מוציאין ממון א"כ מה מהני ראי' ודברים של השכנים כמו שכתב רש"י ב"מ (דף ק"ב) דסגי בדבריהם ומה מהני להוציא ממון

ואף דמבואר בש"מ ב"ק רפ"ה דעם רוב וחזקת חיוב מוציאין ממון ועיין מ"ש אאזמ"ו ז"ל בדברי משפט (סי' ע"ח) מ"מ כאן על הבן ליכא חזקת חיוב דחיובו לפדות א"ע הוא כשלא פדאו אביו אז כשיגדל חייב לפדות א"ע וכיון דהוי ס' דלמא פדאו אביו הוי הבן ס' בחיובו ולא נשאר רק רוב ומה מהני אמירה בלבד בלא עדות ואף ע"א מוכח מכמה מקומות דלא מהני להוציא ממון בצירוף רוב דהא אף בא"י אם פרעתיך דחייב לשלם כשטוען המלוה ברי ומ"מ אם אינו טוען ברי אף דיש לו להמלוה ע"א אינו מחייבו רק מצד מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע משלם כמבואר ח"מ (סי' ע"ה). וצריך לומר דודאי לחייבו אינו מחויב ואין ביד הב"ד לכופו להוציא ממון רק מצד איסור שחייב הוא לצאת ידי חובת מצוה לענין זה הוי כשאר איסורין דעא"נ באיסורין ול"ה נגד חזקה ולכך נאמן וצריך הבן לצאת יד"ש ולפדות א"ע אבל מ"מ לענין חיוב ממון ודאי אין מוציאין ממנו ואף דבלא"ה הוי ממון שאין לו תובעין ואין ביד הכהן לכופו מ"מ דעת היש"ש פ' הזרוע דאם תבעו הכהן צריך או ליתנו ליד כהן או ליד ב"ד ולא להחזיקו ת"י. ובזה כיון דרובא דאינשי לא פרעו מיד סגי באמירה בעלמא לחייבו לציד"ש אבל לא לכופו ועיין ש"ס ב"מ ס"פ השואל ל"צ ביומא דמשלם זמני' מי