אמרי בינה יורה דעה רעג

מבואר ברדב"ז (ח"ג סי' תקצ"ז). אולם חידש שם באם פירש להדיא שאינו נשבע על ח"ש דמותר בח"ש. וגם זה צ"ע מאי מהני מה שפירש הא הוי כמו מתנה על מה שכתוב בתורה הא מבואר בר"ן דגם בסתם ל"ה כוונתו רק על שיעור שלם ומ"מ כל מאי דאסור מה"ת בשיעור אסרה התורה אף בח"ש מטעם דחזי לאצטרופי ומה מהני מה שפירש דבריו כיון דמ"מ אם אוכל תוך כדי א"פ שיעור שלם חייב שוב שייך חזי לאצטרופי ועיין בס' א"מ ח"ב בתשובותיו (סי' י"ד) ואולי כוונת רדב"ז בפירש להדיא דאינו נשבע על ח"ש היינו אף אם יאכל בכדי א"פ לא יתחייב רק אם יאכל שיעור שלם ממש וספר רדב"ז אינו כעת בידי רק מה שנרשם אצלי דבריו בגליון הש"ך מזה רבות בשנים. עכ"פ כיון דעיקר האיסור דח"ש הוא מטעם דחצי לאצטרופי אבל סתם אכילה אינו בכ"ש דאל"כ היה חייב א"כ י"ל אף דבאיסור תורה הוי אכילת גרון אכילה אף שלא בא לתוך מעיו אלא חצי שיעור מ"מ אם נהנה גרונו בכזית חייב מ"מ בשבוע' כיון דלא נכלל בלשון אכילה י"ל דאינו חייב רק עד שיאכל כזית הבא לתוך מעיו בכא"פ. אולם לדעת המל"מ והש"ך דסוברים דלכך אסור בח"ש דדעת הנשבע הוא כסתם אכילה שבתורה י"ל כיון דסתם אכילה שבתורה הוא הנאות גרון כן נמי באכל ח"ש והקיאו וחזר ואכל חייב

ובתשובת רבינו עק"א ז"ל (סי' קנ"ד) כתב לתרץ מה דקשה אם אסור בשבועה אף בח"ש מה"ת מש"ס שבועו' (דף כ"ח) דקאמר מגו דמהני שאלה בכזית בתרא הא אף אם שייר ח"ז נימא נמי מגו דמהוי שאלה שיהיה מותר לאכלו וכתב דדוקא באם האיסור בעין דשייך חזי לאצטרופי אסור בח"ש אבל באכלו ושייר ח"ש דליכא עוד בעולם ולא שייך חזי לאצטרופי מותר לאכלו וכ"כ בס' א"מ שם. ולמ"ש עדיין שייך חזי לאצטרופי כיון דיש אופן בעולם דיתחייב גם על ח"ש כגון באכלו ושוב הקיאו דיתחייב אסור ג"כ מה"ת בח"ש ומזה נרא' דדעתם דבנשבע לא נתחייב רק עד שיבא לתוך מעיו כזית בכא"פ ומה"ט א"ש קושית הש"ך בס"ק הנ"ל לדעת הטור דשבועה אינו חל על ח"ש אמאי חל שלא אוכל על שלא אוכלנה כיון דגם בשלא אוכלנה אסור בח"ש ולדבריהם א"ש דמוסיף בשבועתו דאף דבידו לאבד מן הככר כזית ואז לא יהי' בעולם לאכול כולה ושוב מותר בח"ש מ"מ יהי' אסור מטעם שבועה שניה וראיתי בס' מ"ח דהוכיח כיון דמתחלה כשהיה האיסור בשלימות בעולם היה ח"ש זה הנשאר עכשיו אסור מטעם דחזי לאצטרופי שוב לא אזיל האיסור מינה דאל"כ למאן דסובר במס' כריתות דאיסור הבא משני גופין אינן מצטרפין נימא אם לא נשאר בעולם מנבלה זו רק ח"ש יהי' מותר כיון דאי אפשר עוד לצרף. ולמ"ש אינו ראיה דלגבי איסורי תורה לעולם שייך חזי לאצטרופי באם אכל והקיאו משא"כ באיסור שבועה וכנ"ל

וקצת יש להעיר למ"ש הח"צ (סי' פ"ב) דמטעם חזי לאצטרופי לבד ל"ה אסור רק הואיל דאחשיבה לאכילה א"כ הא תינח באיסו' תורה אף דהתורה אמרה לא יאכל ואכילת התורה הוא בכזית מ"מ הלממ"ס הוא דאסור בח"ש אבל בשבועה דאינו אסור בעצם רק לו מטע' דנשבע והוא לא נשבע בע"כ רק שלא יאכל כזית ולא על פחות א"כ הדר' קושית הרמב"ן שבר"ן הנ"ל לדוכתיה אמאי יהיה אסור בחצי שיעור כיון דלא נכלל זה בשבועתו וע"כ כמו שכתב הר"ן כיון דאסור בכזית אסור ממילא מה"ת בח"ש וזה א"ש מטעם חזי לאצטרופי אבל אחשבי' לא שייך בזה כיון דלא נכלל זאת בשבועתו מה איכפת לן במה דאחשיב איהו לאכילת ח"ש אף אם הוא חשיב מ"מ בעצם הוא מותר ומזה מוכח דמטע' חזי לאצטרופי לבד אסור ובפרט באומר שלא אוכלנה דהתנה בפירוש דלא אסר עליו רק שלא יאכל כל הככר אמאי יהי' אסור בכזית ממנו אף דהוי דבר חשיב הא זה לא נאסר וע"כ דמטעם חזי לאצטרופי לבד אסור ובאמת בדעת הטור אינו מוכרח דאסור מה"ת בח"ש די"ל דאינו אסור רק מדרבנן ומדרבנן אסרינן בכל דבר מטעם דחזי לאצטרופי

והנה כמו בשבועה דאסור אף בח"ש מטעם דחזי לאצטרופי י"ל כמו כן במודר הנאה מדבר או מחבירו דשיעורא הוא פרוטה מ"מ אף בח"ש אסור ואף כל מידי דהוי שם הנאה דשייך ג"כ לומר חזי לאצטרופי וקונמות הוי כהקדש ובהקדש אף להנות בפחות מש"פ אסור כמבואר רמב"ם (פ"ה) ממעילה ועי"ש במל"מ. וראיתי בפ"מ או"ח בפתיחה להלכות פסח דחזי לאצטרופי ל"ש רק באכילה ולא לגבי הנאה ולא אדע אמאי לא הא חזינן לגבי מעילה דמצטרף אפילו לזמן מרובה ובפרט לפי דכתבו האחרונים והפ"מ בעצמו ביו"ד (סי' ס"ב) דהפירוש חזי לאצטרופי לאו דוקא על העתיד רק כיון דאם היה עתה מצרף לשיעור היה חייב ע"כ דח"ש הוא חלק מן האיסור ואף היכא דל"ש עוד צירוף מ"מ אסור א"כ בהנאה ג"כ אף ח"ש אסור [ועיין צל"ח פסחים (פ"ב) ותשובת רע"א ז"ל שחקרו שיעור דאיסור הנאה בכמה היא ובירושלמי (פ"ו) מתרומות מודה רל"ק באיסור הנאה דמשם מבואר דהנאה היא אף פחות מכזית. אולם שיעורא בעי ונראה דהוא פרוטה ובפרט נדרים דומה להקדש] ועיין מס' מגילה (דף ח') דאסור בכלים שעושה בהן אוכל נפש אסור אף בפחות מש"פ כיון דהוי אוכל נפש ובס' טורי אבן שם הקשה דהא ע"כ הא דפחות מש"פ ליכא איסור הוא משום דאין דעת הנודר שיחול על פחות מש"פ כמו בהקדש גיטין (דף י"ב) א"כ אמאי כלים שעושין בם או"נ אסור כיון דאין בדעת הנודר על פמש"פ וכ' שם דעתו דדעת הנודר נמי על פחות מש"פ דהא בירושלמי מבעיא ליה נדר מן הככר מהו לחמם בו את ידיו והא זה א"ב ש"פ ש"מ דשאר הנאה גמורה אפילו פמשו"פ אסור דדעת הנודר ע"ז נמי ולמ"ש אף אם אין דעת הנודר או שאומר בפירוש דאוסר הנאות פרוטה מ"מ אסור בפחות מטעם דאף ח"ש אסור אם מה"ת אם מדרבנן

והיה נראה דדוקא על לעתיד דשייך חזי לאצטרופי אסור אבל אם נשבע על העבר שלא נהנה בזה לכ"ע אם לא נהנה רק פחות מש"פ לא עבר על שבועתו אולם ברשב"א גיטין (דף ל"ה) הביא משם בה"ג דחיילי שבועה בפחות מש"פ ומבואר כמו שדעת הטורי אבן דכוונ' הנודר היה אף על פחות מש"פ ואולי יש לחלק בין שבועה לנודר. אך מ"ש שם משם הבה"ג להביא ראיה מש"ס שבועות (דף כ"ד ע"ב) והרי הקדש בעינן ש"פ מכלל דשבועה חיילי על פחות מש"פ עיי"ש קשה להבין ראיה הזאת הא שם כוונת הש"ס שבועה דחיילי על פחות מכשיעור לא קא חשיב היינו במפרש שנשבע אף על פחות מכשיעור וכמ"ש שם ברש"י ומוכרח להמעיין בסוגיא שם ובזה ודאי חייל דהא שבועה חל על כל דבר אבל מנ"ל בנשבע סתם שלא יהנה דיהיה כוונת הנשבע אף על פחות מש"פ וכן הקשה כבוד ידידי המנוח הרב הגדול מו"ה אליהו במ"ש ז"ל שהיה אבד"ק ליבראניץ וליפיא וצ"ע

קצת

בדיני פדיון הבן

סי' א' אם יכול לקיים מצות פדיון הבן לתת חמשה סלעים לכהן קטן כתב הפ"ח בספרו מים חיים (סי' ד') דאם הגיע למדת צרור וזורקו אגוז ונוטלו דאית ליה זכיה מן התורה בדעת אחרת מקנה מקרי נתינה וקרינן ביה שפיר ונתן לכהן והביא ראיה מיבמות (דף צ"ט) י' אין חולקין להן תרומה בבית הגרנות ואלו הן חשו"ק ואמרינן עלה לאו בני דעה נינהו ופרש"י וזילותא דתרומה לחלק להן בגורן לעין כל עי"ש. ומבואר אבל בבית חולקין להן ומקיים נתינה בהו אלו דבריו. ובקצוה"ח (סי' רמ"ג) העלה כיון דקיי"ל טה"נ אינו ממון א"כ אין לבעלים במתנות כהונה כלום וליכא ד"א מקנה והביא ראיה מתשובת מיימוני וממרדכי פ"א דב"מ במי שיש לו חצי מעשר שיש לו רשות לתת לכל מי שירצה שא"י ליתן לקטנים הסמוכים על שולחן אביה' ויש לאביהם כיון דמתנתן שייך לאביהם ואף להסוברים המחלקים בין מציאה למתנה מ"מ כיון דלית להו לבעלים אלא טה"נ לא חשיב דעת אחרת מקנה וא"כ ע"כ הא דמשגרין להם לבתיהן ע"כ אין הטעם משום דעת אחרת מקנה רק בה' סלעים דפדיון א"ש אף דאין לו בהן רק טה"נ מ"מ כיון דע"י הפרשה אינו יוצא מרשותו ואינו מחויב לתת ה' סלעים הללו חשיב דע"א מקנה עי"ש באורך ועוד הקשה בטעמא דמשגרין דע"כ לאו משום דעא"מ הוא דבחרש ושוטה ל"מ זכיה אף בדעא"מ. לכן כתב דהא דמשגרין משום דממון כהן היא וכבר זכתה התורה לכהנים והוי כמו ירושה ממילא דאף חשו"ק זוכה וכמו בשכירות ועי"ש היטב ולענ"ד יש להעיר בזה דהנה עוד כתב שם המרדכי דאף לתת בתנאי המעשר שלא יזכה האב ג"כ ל"מ כיון דטוה"נ אינו ממון אין לו להתנות דלאו ממון שלו הוא. וקשה הא מבואר בקידושין (דף ו') בנותן תרומ' במתנ' עמלה"ח יצא ידי נתינה ומשמע דהתנאי מהני ואם לא החזיר לא יצא וכן הקשה ש"ב כבוד הרב הה"ג חריף ובקי מוהר"ר אשר נ"י. וא"ל דרבא באמת סובר טובת הנאה ממון כמבואר נדרים (דף פ"ה) לכך מהני תנאי הא הרמב"ם אף דפוסק טה"נ אינו ממון מ"מ הביא דין זה וכן כל הפוסקים. ועיין ש"ך ח"מ (סי' ש"נ) דכתב דרק לענין מודר הנאה ס"ל לרבא טה"נ ממון אבל לשאר דברים סובר טה"נ אינו ממון וכ"כ שם משם המרדכי

לזאת נראה דבתרומה מודה המר"מ בר' ברוך דיכול להתנות ולתת על תנאי דהנה אף בהפריש התרומה מ"מ יש בידו לאתשיל עליה ואם אתשיל הדרא לטבלא וחשיב ממון שלו רק כאשר בא ליד כהן שוב אין בידו לאתשיל עליה ועיין ש"ך ח"מ (סי' רנ"ה) משם ר' בצלאל אשכנזי בטעם הדבר דע"כ לא מצינו דשאלה מהני בנדר רק מה שחל ע"י דבורו ע"ז גזרה התורה הוא אינו מוחל אבל אחרים מיחלין דבריו אבל אם מסרה ליד גזבר או ליד כהן לא יהיה כח הקדש קל מכח הדיוט וכמו בהדיוט אין אחר הקנין כלום כן בהקדש ותרומה כשבא ליד הגזבר או הכהן שוב מהני מטעם קנין ולא מהני שאלה. ולפי"ז שפיר הוו לענין זה הבעלים על התרומה להתנות כיון דע"י מה שקראו שם תרומ' נשאר עוד להם זכות זה לעקור הנדר ולאתשיל עליו וע"י זכיה זו מה שיזכה בו הכהן ע"י נתינתו שוב לא יהיה מהני השאלה לכך יש בכחם לתת על תנאי וכשלא נתקיים התנאי נשאר רק תרומה ע"י הדבור והדרא לבעלים כיון דיש להם זכות זה לשאול. משא"כ בנידון דרבינו מאיר בר