אמרי בינה יורה דעה רעב

לישבע גם ע"ד אחרים קמ"ל דשרי לזרוזי נפשיה מ"מ בע"כ דיש שם איסור עכ"פ דאל"כ במה מזריז נפשיה אם תאמר הואיל דמושבע ועומד מה"ס ליכא שום איסור נתוסף ע"י שבועה וגם למה יהי' רשאי לישבע בשם א"ו דעכ"פ איסור שבועה מיהא איכא אלא דלדעתם גם ממלקות אימעט מלהרע או להיטב ואינו בלאו והן וכן העלה הקצוה"ח (סי' ע"ג) והוכיח כן גם מדברי הטור (סי' רל"ו) שכתב יש דברים אפילו אם שקר בשבועתו א"ח קרבן כגון שנשבע לקיים את המצוה ולא קיים או שנשבע להרע לחבירו כו' וזהו שוא אבל עבירה איתא בכל דבר שישק' בשבועתו עי"ש א"כ כ"כ אם נשבע שלא יאכל נו"ט עכ"פ איסור שבועה יש

ואם נאמר כן יקשה על הש"ך (ס"ק ה') שכתב לענין חולה שיש בו סכנה שמותר להאכילו נבלה שא"צ להתיר שבועתו ואמאי הא יש לחוש לדעת הר"ן ובעה"מ מס' שבועות דלענין מלקות חל השבועה. וגם אף להחולקים מ"מ לענין איסורא מיהא חל כנ"ל ובפ"מ או"ח בפתיחה להל' פסח תמה על הש"ך הא אף דאין איסור חל על איסור מ"מ תרי איסורין רבע עליו ונ"מ לקברו בין רשעים גמורין כמבואר יבמות (דף ל"ג) א"כ למה לא יצטרך התרה ובספר אבני מילואים ח"ב בתשובותיו (סי' י"ב) האריך הרבה בזה והעלה דלכך קאמר בש"ס לענין שבועה מושבע ועומד מה"ס ולא קאמר אין איסור חל על איסור דאז היה נ"מ דעכ"פ הוי תרין איסורין גם בכל אין איסור חל על איסור מתלי תלי וקאי וכשנפקע איסור הראשון חל השני לכך קאמר מושבע ועומד מה"ס להורות דלא חל כלל ורק באיסור תורה חל לענין שם איסור ומתלי תלי וקאי דדבר אלהינו יקום לעולם אבל באיסור שבועה שבדה מלבו אם אינו חל בשעתא לא חל כלל לכך א"צ התרה ולכאורה דבריו סותרין דברי עצמו שבקצוה"ח דעכ"פ לענין איסור חל ממה דנשבעין לקיים המצוה וגם הא לדעת הר"ן עובר עכ"פ על בל יחל רק מקרבן אתמעט. שוב מצאתי בס' כהונת עולם דתמה כן על הש"ך דלא זכר מדברי הר"ן דכ' בהדיא דאיכא איסורא משום בל יחל והש"ע סובר ג"כ כן מדנקטי' לענין קרבן והניח בצ"ע

ברם בהכרח צריך לומר הא דכתב הר"ן וכן דעת בעה"מ מס' שבועו' דלענין מלקות לא איתמעט כשנשבע לקיים המצוה זה דוקא לקיים בפועל דבר מצוה בקום ועשה דמזרז א"ע לקיימנה בזה חל אבל אם נשבע שלא לעבור על דבר תורה בזה לא חל כלל ואם עבר אינו לוקה משום ב"י כדמוכח מש"ס מכות (דף כ"ב) דפריך ולחשב נמי שבוע' שלא אחרוש ביו"ט ומשני דלא חל דמושבע ועומד מה"ס והתם קאי לענין מלקות וע"כ כיון דכבר אסרה התורה עליו לעשות אין איסור חל על איסור אף לענין מלקות רק בנשבע לקיים מ"ע דלא שייך בזה אין איסו' חל על איסור בזה כתב הר"ן דחל לענין לאו דבל יחל וכ"כ להדיא רבינו הגדול מרן עקיבא ז"ל בתוספותיו משניות סוף נדרים ובגליון יו"ד (סי' רל"ח) א"כ מצד זה ל"ק על הש"ך אך עכ"פ לענין איסור כיון דמצד אין איסור חל על איסור אתינן עלה דברי הפ"מ נכונים דהוי תרין איסורין. וגם מזה מבואר דמה שדקדק הא"מ בלשון הש"ס לענין אין שבועה חל לקיים דברי תורה דמושבע ועומד להורות דלא חל כלל אף לענין איסור ואף כשנפקע האיסור תורה לא חל השבועה לא נהירא דהא לדברי ר"ן ובעה"מ ע"כ הא דקאמר בש"ס נדרים (דף ח') הנ"ל והלא מושב' ועומד מה"ס הוא הוא רק לענין קרבן דלא חל השבועה אבל לענין מלקות מצד בל יחל חל וכמו שכתב הר"ן שם בביאור הש"ס הרי דנקט מושבע ועומד מה"ס אף בדבר דחל האיסור ולדעת החולקים דא"ח מלקות מ"מ לענין איסור חל י"ל דבכל אופנים שנשבע לקיים המצוה אף שלא לעבור בקו"ע חל עכ"פ לענין איסור ועיין שעה"מ הלכות א"ב שהעלה ג"כ כזה דלגבי שבועה כיון דלא חל בשעתא שוב אינו חל אף אם נפקא איסורא קמא מדברי תוס' סוף נדרים בנטולה אני מיהודים דהקשו איך חל הנדר כיון דאיסורא מצד א"א ומאי הקשו הא לאחר שנתגרשה דפקע איסור א"א ואיסור הקונם מתלי תלי וקאי אז חל הקונם א"ו כיון דלא חל בשעתא שוב לא חל והוליד מזה בנשבע שלא יאכל פירות אלו והן של הקדש או של נטע רבעי ונפדה אח"כ דלא חל השבועה כיון דלא חלה בשע' שנשב' והא דנשבע שלא אוכל ושוב נשבע כשמשאיל על הראשונה חלה השניה הוא משום דחכם עוקר נדר מעיקרא וחלה למפרע וכמ"ש הש"ך (סי' רל"ח ס"ק כ"ו) עי"ש ולמ"ש דוקא בקונם כיון דלא חל בשעתא לאלה הסוברים דלא חלה לקיים המצוה לכך לא חלה אח"כ היכא דלא נוכל לומר דחל למפרע כיון דבשעתא ל"ה חל אף להוסיף איסור משא"כ בשבועה כיון דעכ"פ גם קודם שנפדה מן ההקדש חלה השבועה להוסיף שם איסור לזרוזי נפשיה י"ל דחל אח"כ לגמרי אף ללקות. ואף בנדר וקונם מצינו בדברי ראשונים כמה פעמים הלשון דאין איסור חל על איסור ולאו דוקא מושבע ועומד כמבואר בדברי הר"י מגאש מס' שבועות ועיין לשון הרא"ש נדרים שם אם אסר נבלה עליו בקונם לא חייל דאין איסור חל על איסור וכן ברשב"א נדרים (דף ח"י) ובתוס' מבואר דיש לנדר ושבועה דין השוה לכ"מ דאין איסור חל על איסור וכן מבואר תוספות שבועות (דף כ"ז) ד"ה לקיים דמודה ר"י בנשבע שלא לאכול נבלה ואכל דפטור דאין איסור חל על איסור ודוחק לומר דאיסור איכא רק לריב"ב ולא לדידן. וי"ל דמ"מ איסורא רכיב עליו ומתלי תלי וקאי כשפקע האיסור חלה הנדר או שבועה ומדברי המר"י מינ"ץ שבש"ך הנ"ז אינו ראי' דשבועה על שבועה כיון דתרוויהו חד שמא דשבועה הוא אי לאו דחכם עוקר השבועה הראשונה מעיקרא ל"ה חל השניה אח"כ כיון דלא חל בשעתא דאז ל"ש להוסיף שום דבר ולא לזרוזי כיון דתרוויהו חד שם הוא

ועיין רמב"ם ה"ש (פ"ד ה"י) שבועה שלא אוכל היום וחזר ונשב' על הככר שלא יאכלנה ואכלה כולה באותו יום א"ח אלא אחת מבוא' דלמחר חלה השבועה וכן מבואר להדיא ברדב"ז בלשונות הרמב"ם הרי אף דלא חל באותו שעה מ"מ חלה אח"כ הרי דאף שבועה על שבועה חלה להוסיף איסור וכן מוכרח לומר לדעת הראב"ד שם דסובר דחלה גם היום לגמרי הואיל דהוסיף לאסור לעולם גם למחר ולכאורה יקשה הא דעת הראב"ד בס' תמים דעים מובא בחק יעקב הלכות פסח דכשנשבע ועומד בליל פסח שלא יאכל מצה אינו חל אף בכלל הואיל דכבר מחויב ועומד ובכל כולל בעינן שתחל השבועה על הרשות מתחילה א"כ אמאי כתב כאן דחל' בכולל לקיים כיון דהיום לא חל דכבר נשבע הרי דיום מחר שחל גורר שיחול גם היום וכבר עמד ע"ז בס' כהונת עולם (סי' רל"ו) אולם אם נאמר דלקיים עכ"פ חל שם שבועה להוסיף איסור אתי שפיר דדוקא בלבטל צריך שיחול מקודם על רשות וגורר החיוב ג"כ משא"כ לקיים כיון דלא יצאה לבטלה והוסיף איסור עליו גם היום ולמחר חל לגמרי גורר שגם אותו יום יתחייב שתים. ועיין רמב"ם (פ"ו) דמבואר דמהני שאלה על השניה או השלישית טרם ששואל על הראשונה מזה ג"כ נראה דחלה גם בשעתא. אף י"ל דשם ליכא נ"מ רק אם מיתשל אח"כ גם על הראשונה ובזה י"ל דאז חלה למפרע השניה וחל ג"כ ההתרה למפרע וראיתי בס' מח"א (סי' ז') שרצה לומר כן ודחי וכתב דסוף סוף אשתכח ההתרה קודם שחל הנדר ואין חכם מתיר אא"כ חל יע"ש ולכאורה אמאי לא כיון דחל למפרע הנדר למה לא יחול ההתר' למפרע בפרט בדבר שבידו למה לא יחול למפרע אולם באמת מבואר כדבריו בתשובת הר"ן בנשבע שלא אוכל היום אם אוכל למחר או קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר אינו יכול להתיר עד אחר שישן למחר אף דע"י מעשיו למחר אגלאי למפרע האיסור היום מ"מ כיון דעדיין לא הוברר האיסור מקרי לא חל הנדר דאין ברירה ואף דד' הר"ן צע"ג דלא תליא זה בברירה בפרט בדבר שבידו וכבר עמד ע"ז בדו"ח לרע"א ז"ל במערכ' (ט"ז) מ"מ מי יבא לחלוק ח"ו ע"ז וא"ש ד' המח"א ועמ"ש לעיל (סכ"א) ויש ראיה מד' הרמב"ם לומר דאף שבועה על שבועה חלה מהשת' מכ"ש די"ל דשבועה שלא לעבור על דברי תורה חלה מהשתא עכ"פ לענין איסור ומצינו מס' ערכין (דף כ"ח) דמצוה להקדיש בכור הנולד וכ"פ רמב"ם (פ"א) מבכורות הרי אף דקדוש ועומד הוא מ"מ מוסיף דבר דבר במה ומקדישו וחל לענין איסור וכ"כ שבועה על נבלה חלה עכ"פ לענין איסור ומהראוי לומר שיתחייב לשאול עכ"פ במקום דמותר לאכול מצד נבלה וכמו שכ' הפרי מגדים ודלא כאבני מילואים. ועיין בטור (סי' ר"ג) דהביא דברי ר"ג א"ר שנשבעין לקיים המצוה וכ' וכ"ש היכא דרגיל למשתלי ועבר על אחת ממצות לא תעשה או מתרשל בקיום מצות עשה דשרי ליה למנדר ולאשתבועי להחמיר ע"ע לשמור ולקיים המצות וע"ז אמרו נדרים סייג לפרישות מבואר מדבריו שדברי ר"ג א"ר קאי בין לקיים מצות עשה בין שלא לעבור על ל"ת ועיין תוס' שבועות (דף כ"ז) ד"ה לקיים ובס' תורת חיים שם הרי דעכ"פ איסורא איכא בנשב' שלא לעבור על ל"ת ואף דאין איסור חל על איסור מ"מ שם איסור יש וע"כ מה דכתב הטור בנשבע שלא לאכול נבלה דאינו שבועה היינו רק לחיוב' אבל איסור שבועה לעולם יש

סי' ל' הנשבע שלא לאכול סתם כתב הרמב"ם והש"ע אף דא"ח רק על כזית אסור בכ"ש ומבואר מרמב"ם דהיינו מן התורה ויש לחקור אם אכל חצי שיעור והקיאו וחזר ואכל דקיי"ל כר"י ס"פ גה"נ דבכל איסורי אכילה דחייב בכה"ג דאכילה הוא הנאות גרון ול"ב הנאות מעיו דוקא בכזית א"כ י"ל בשבועה ג"כ א"ד כיון דבאמת לשון בני אדם הוא אכילת כזית כוונתו היה על אכילת כזית שיבא לתוך מעיו דוקא כזית

ולכאורה למ"ש הר"ן דטעם הדבר דאסור בח"ש בשבוע' כיון דח"ש אפילו באיסורי תורה לא מיתסר אלא משום דחזי לאצטרופי בשבועות נמי אעפ"י שאין בכלל דבריו אלא שיעור שלם ה"מ למלקות ולקרבן אבל כיון דחזי לאצטרופי ולהשלימו לכזית איסורא מיהו איכא ודין שבועות כדין שאר איסורין עי"ש ומה"ט תמוהין דברי הש"ך (סי' תרל"ח ס"ק י"א) דכ' בנשבע שלא אוכלנה כולה דמי למי שנשבע בפירוש שלא יאכל כזית דלא מיתסר בח"ש וז"א דהא כל דכתיב בתורה לא יאכל הוא בכזית ואעפ"כ אסור מה"ת בח"ש מטעם דחזי לאצטרופי וכ"כ אף בנשבע בפירו' שלא יאכל כזית מ"מ הוא גם בסת' בשבוע' שלא אוכל היא בכזית ואעפ"כ כיון דכזית אסור ולוקה אסור ג"כ בח"ש מטעם דחזי לאצטרופי כמו כן אף בפירש להדיא שלא יאכל כזית מ"מ כיון דלוקה על כזית ממילא אסרה התורה אף ח"ש מטעם דחזי לאצטרופי וכמו כן באומר שלא אוכלנה כולה ג"כ שייך סברת חזי לאצטרופי. וכן