אמרי בינה יורה דעה רעא

אי יש יד לצדקה ע"כ איירי דגמר בלבו ולהקדיש נתכווין מ"מ אף דגמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו כדאמרינן פ"ב דשבועות ואם יש יד לצדקה ה"ז כאלו ביטא עי"ש וקשה לפוסקים דבצדקה מהני מחשבה והרהור כמו בקרבן א"כ מה נ"מ א"ו כמ"ש כיון דגמר בלבו להוציא בשפתיו אף דלא גמר בלבו להוציא רק יד בלבד מ"מ אם יד אינו מועיל לא מתחייב כיון דגמר בלבו להוציא צריך שיוציא בשפתיו דיבור המועיל ועיין תוס' ערכין (דף ה') ד"ה אדם יודע שכתבו בתירוץ הראשון הא דמתכוין לומר תרומה ואמר מעשר דל"א כלום היינו מה שמוציא מפיו אבל מה שהוי בלבו קיים וקשה לכאורה הא במתניתין דתרומה הנ"ל קתני נמי שאיני נכנס לבית זה ואמר לזה ובכולם קתני ל"א כלום ובנדר ושבועה ל"מ גמר בלבו בלבד וכיון דבנדר ושבועה הוי הפירוש דל"א כלום אף על מה שגמר בלבו כן ג"כ בהקדש ותרומה נמי ל"מ אף מה דגומר בלבו. ואף אם נאמר דתוס' אזלי שם בשיטת ר"ת וכמ"ש המרי"ק והטו"ז דבנדר מהני גמר בלבו מ"מ ע"כ מוכרח לומר היכא דגמר בלבו ורצה להוציא בשפתיו בעי שיהי' פיו ולבו שוין כמו שהוכחתי מנזיר וצדקה וצ"ע

וראיתי בספר מקור חיים בהגהותיו לטו"ז או"ח שם וז"ל וקשה דלכאורה אישתמיטתייהו ש"ס נדרים (דף ז) דמבעיא אם יש לצדקה כיון דאתקיש לקרבנות וה"נ ממש הספק כן הוא דאי לכל מילי איתקש דאין הקיש למחצה כמ"ש הר"ן שם אף לענין הרהור איתקש ואי לא איתקש לענין יד ה"נ לענין הרהור דמ"ש הרהור מיד ולמ"ש שם הר"ן במסקנא דספיקו לקולא ה"נ כאן עי"ש ובספר שו"ת ושב הכהן (סי' כ"א) הקשה כעין זה ע"ד הרא"ש בתשובה דסובר דל"מ גמר בלבו גבי צדקה ניהו דגבי שבועה ל"מ מדכתב לבטא בשפתים אבל גבי צדקה אף אם לא ילפינן מכל נדיב לב דחולין מקדשי' לא ילפינן אכתי נילף מהקיש' דקרבנות וכמו דפסקינן לחומרא דיש יד לצדקה דדילמא כיון דאיתקש לקרבנות לכל מילי איתקש. וכתב כיון דבצדקה כתיב בפיך בא למעט גמר בלבו ואף דבקרבנות ג"כ כתיב מוצא שפתיך מ"מ נתרבה מדכתיב כל נדיב לב אבל גבי צדקה דלא אתרבי דרשינן כפשטי' דוקא הוציא בשפתיו ודעת ר"ת דילפינן צדקה מהקישא דקרבנות עי"ש. אולם מ"מ יקשה למה נקט הש"ס האיבעי' אי יש יד לצדקה מדאקשינן לקרבנות או דלמא אין יד לנקוט הבעל האיבעי' וישאול אם מהני בצדקה גמר בלבו או לא. א"ו או דגמר בלבו ל"מ כמו בשאר נדרים או כדעת ר"ת דמהני דגלי קרא בכל נדרים וכמ"ש הטו"ז והש"ס נקט רק לענין יד הואיל דמקשינן לנדרים. ולענ"ד הי' נראה קצת אף דגלי לן קרא דכל נדיב לב דגמר בלבו מהני היינו דחייב לקיים מחשבתו אבל על בל תאחר אינו עובר דע"ז גלי לן קרא דמוצא שפתיך שאינו עובר על בל תאחר רק כשהוציא מפיו ולפי זה אף דמקשינן צדקה לקרבנות מדכתיב בפיך היינו ג"כ לענין בל תאחר וזה ג"כ אינו עובר רק כשמוציא מפיו והאיבעי' אי יש יד או לא היינו מה דכתיב בהפסוק שם לענין נדר דמהני אף במוציא משפתיו רק יד בלבד אי מקשינן צדקה ג"כ לזה או לא אבל לענין גמר בלבו לא איירי שם הקרא דבזה אינו עובר על בל תאחר אף אם מהני רק אם הוציא בשפתיו ואתי שפיר קושית המקו"ח רק הפוסקים הסוברים גמר בלבו מהני לגבי צדקה סברו דבכל עניני נדרים מהני גמר בלבו והסוברי' דל"מ סברו דגם בנדרים ל"מ רק גבי קדשים. אולם מדברי חידושי הריטב"א מס' שבועות שם שכ' דבצדקה אינו עובר על בל תאחר רק כשהוציא בשפתיו מדכתיב בפיך משמע קצת דבקרבנות עובר על בל תאחר אף בגמר בלבו בלבד כיון דגלי לן קרא דכל נדיב לב דמהני גמר בלבו ממיל' עובר ג"כ על בל תאחר וצ"ע בזה. וכאשר באתי בחמלת ד' עלי הלום עה"ק ירושלם ת"ו ראיתי בס' מזל שעה (ד"כ ע"ב) שחקר בזה אם עובר בכה"ג על עשה ול"ת ומדברי הריטב"א נתבאר הדבר

ולכאורה יש להבין קצת למ"ש הר"ן נדרים (דף ס"ד) דגם בנדר רשות כגון שאומר שלא יאכל יום אחד עובר על בל תאחר קשה למה צריך הש"ס לומר בצדקה כיון דאיתקש לקרבנות יש יד או דלמא לבל תאחר איתקש הא אף דאיתקש לבל תאחר י"ל דאיתקיש לשאר נדרים ולא לקרבנות והי' שפיר הספק אם לכל דבר איתקש אף לענין יד או דלמא רק לבל תאחר איתקש לשאר נדרים ולא לענין יד ולמה צריך הש"ס למנקט קרבנות דוקא ויש ליישב

הדרן לדברי הנו"ב שהעלה כיון דפשטא דקרא משמע דבעינן שיוציא בשפתיו אף כתב בכתב ידו ל"מ. ולכאורה יש לעיין אף אם שני כתובין הבאין כאחד אין מלמדין מ"מ הא מבואר בס' עצמות יוסף קידושין (דף ל"ז) דרק במה מצינו לא ילפינן אבל בק"ו ילפינן עי"ש א"כ נימא ג"כ למילף בק"ו מה התם מהני גמר בלבו בתרומה וקדשים מכ"ש דכתב בכ"י יהני לענין שבועה

סי' כ"ח יש לחקור בהא דקי"ל במופלא סמוך לאיש דנדרהון נדר מד"ת ואחרים לוקין ע"י כמבואר ש"ס נדה (דף מ"ה) וש"ע (סי' רל"ג) אם מהני שאלה ע"י פסח או חרטה די"ל כיון דכל מאי דמהני שאלה הוא משום דגלי לן קרא לא יחל דברו הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו דלמא הוא דוקאי בגדול דעובר על בל יחל אבל בבן י"ב וי"א דלאו בר עונשין הוא ואינו עובר י"ל דאין אחרים יכולין להתיר לו או די"ל כיון דמ"מ לכשיגדל יבא לידי איסור בל יחל ואם נדר שלא יאכל ככר זה משכחת ליה שיעבור בבל יחל כשיאכל אחר שיגדל לכך יכול לאתשיל עליו או י"ל דהוי כמו אין מתירין את הנדר עד שיחול וכמו שכתבתי לעיל (סי' כ"א) דאחר שחל ובא לידי עשיה אחרים מוחלין לו משא"כ קטן דלא חל עליו עכ"פ השתא איסור או כיון דחל עכ"פ על אחרי' שלא להאכילו בידי' וגם אף אם הוא נדר שאינו נמשך רק עד שיגדל ואין בנדר זה שום אופן שיעבור על בל יחל מ"מ לא עדיף נדרו מנדר של גדול דגלי לן התורה דמהני שאלה על נדרו כן נמי בנדר של מופלא הסמוך לאיש. ולכאורה יש להביא ראי' מירושלמי (ריש פ"ט) דנזיר דקאמ' שם מה מעטת ישראל בבל יחל ואין הגוי בבל יחל אמר ר' יונה ישראל יש להן היתר חכם גוים אין להם היתר חכם ופירש הפ"מ דישראל שהוא בבל יחל אחרים מוחלין לו וגוי ליתא בבל יחל לכך אין אחרים מוחלין לו ור' יוסי אמר ישראל צריכין היתר חכם וגוי א"ל היתר חכם. א"כ לר' יונה י"ל כ"כ קטן אף דהוא מופלא הסמוך לאיש מ"מ כיון דלא קאי בבל יחל אין אחרים מוחלין לו ואף לר"י י"ל דלגבי קטן מודה לדברי ר' יונה. אולם יש לומר דעכ"פ קטן אף דאינו לוקה על בל יחל מ"מ מוזהר עליו דבר ישראל הוא רק רחמנא חס עליו כמבואר סנהדרין (דף נ"ה) דתקלה הוא מה שהקטן עובר רק לעונשין חש עליו רחמנא ומהאי טעמא כתוב בתה"ד טעם החיוב דלא למספי להו בידים דתקלה הוא וא"כ י"ל דעכ"פ שייך האיסור דבל יחל כיון דאחרים מוזהרין עליו שלא להכשילו בידים ואף לענין נדרים דהוא איסור הבא מאליו בארתי לעיל בחלק או"ח (סי' ח') דיני שבת דמ"מ אסור מה"ת להאכילו בידים וא"כ שייך בהו איסור דבל יחל וכבר כתב מהרי"ל בתשובה דמה"ט הוי קטן בר זביחה כיון דאסור להאכילו נבלה כמבואר ש"ך יו"ד (סי' א') ובת"ש שם וה"נ דכוותי' י"ל דשייך בי' איסור דבל יחל וממילא מהני שאלה. וראיתי בס' מחנה לוי מס' נדה (דף מ"ו) דכתב דהמל"מ (פ"ג) מנזירות נסתפק בקטן שהגיע לעונת נדרים אם הוא בתורת שאלה דנימא לענין תורת שאלה לא אתרבי ותמהני דלא ראיתי במל"מ שכ' להסתפק בנידון זה רק שם מסתפק באב דהלכה הוא דמדיר בנו בנזיר אם מהני שאלה ג"כ וכן אם בנו מצי למשאל עליה אף בהגיע לעונת נדרים ונדרו נדר עי"ש אבל בנדרו ממש לא ראיתי מבואר במנ"מ שם דיהי' סברא דלא יכול למשאל עליה

וקצת יש להביא ראיה מדברי רי"ף פסחים (דף מ"ו) סוגיא דכיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט דכ' דמתניתין בחלת א"י שאינה נאכלת בטומאה אבל חלת חו"ל דמדרבנן הוא אפי לה ואכל לה כהן קטן ואי ליכא כהן קטן עביד כר"א עי"ש והא משכחת לן תקנה כשיש קטן מופלא הסמוך לאיש דיכול להקנות לו ואפילו הוא ישראל ויקרא שם ושוב לא זהו חמץ אשר מוזהרין עליו בב"י ובי"מ דאינו שלו וכל מה דעובר עליו הוא בשביל הואיל דאי בעי מיתשיל עלה ואי מופלא הסמוך לאיש אינו יכול לאיתשיל עליו שוב אינו עובר עליה ויניחנה ואם החמיצה החמיצה ואף די"ל דאסור לתת במתנה ביו"ט מ"מ כיון דהוא לצורך שלא נסמוך על הואיל אי בעי בצע טוב יותר לעשות בלא הואיל אלא משמע דלעולם מהני שאלה אף במופלא הסמוך וכן בנדרים (דף נ"ט) דפריך הש"ש והרי תרומה דאי בעי מיתשל ובטלי' ממתניתין סאה תרומה כו' וקתני תמכר לכהן עי"ש והי' לתרץ דאיירי במופלא סמוך לאיש דא"י למתשיל עליה א"ו דלעולם מהני שאלה. אולם למ"ש הגרא"ו ז"ל (סי' של"א ס"ק מ"ח) לחלוק על הש"ע שם דבהגיע לעונת נדרים אם תרם תרומתו תרומה והוא כ' דל"ה תרומה כסתם משנה דריש מס' תרומה דכ"ז שלא הביא ב' שערות אף דלענין נדר נדרו נדר מדאורייתא מ"מ לתקן טבל לא איתרבי להיות כגדול כמ"ש תוס' נדה (דף מ"ו ע"ב) ע"ש א"כ אינו ראי' מהנ"ל כמובן כיון דאין תרומתו והפרשתו מתקן מידי טבל

סי' כ"ט כתב בש"ע (רל"ח ס"ד) אמר שבועה שלא אוכל נבלות וטריפות ואכל א"ח משום שבועה שהרי מושבע ועומד מה"ס הוא. הנה לכאורה היה נראה מדקדוק דברי המחבר דכ' אינו חייב משום שבועה ושינה מלשון הטור דכתב אינו שבועה דמבואר דלא חל כלל השבועה אף לענין איסור והמחבר כתב רק אינו חייב נראה דעכ"פ איסורא איכא וכמו דמוכח מש"ס נדרים (דף ח') דאמר ר' גידל אמר רב מניין שנשבעין לקיים את המצוה שנאמר נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך ואף דהוי מושבע ועומד מה"ס קמ"ל דשרי לי' לאינש לזרוזי נפשיה ודעת הר"ן שם דמה דממעטינן מלהרע או להיטב שהוא דבר רשות ולא מצוה ממעטינן רק מקרבן הואיל דליתא בלאו והן וכדומ' אבל לענין לעבור בבל יחל בכל אופן עובר ולזה ל"צ קרא רק קאמר מנין שדבר הגון הוא להשבע לקיים את המצוה ומביא ראי' דדוד עשה כן מבואר מדברי הר"ן דלענין מלקות בשביל בל יחל ל"צ קרא דרק לחייבו בקרבן אינו חייב כשנשבע לקיים המצוה. ומדברי הרא"ש ותוס' שם דמשמע דאף ממלקות ממעטינן שלא לחייבו כשנשבע לקיים המצוה רק קמ"ל דשרי לזרוזי נפשי' ולא הוי כמזכיר שם שמים לבטלה אם נשבע בשם ואף בלא שם היה ס"ד דאסור כדי שלא יתרגל אדם בשבועו' ויבא