אמרי בינה יורה דעה רע

הל' מע"ש ומבואר אף דבעל המעות אינו מקנה לבעל הפירות המעות וגם הבעל המעות אינו מחלל רק בעל הפירות ובמה יחול קדושת מע"ש על הפירות שאינם שלו וע"כ כיון שבעל הפירות נתן רשות והתרצה לזה יכול הוא לתפסו בקדושה ואמאי ל"מ אם אומר לחבירו להקדיש שור משווריו. ועיין מל"מ (פ" ט"ז) מהלכות דחקר אם מהני מחילה ע"י שליח וי"ל דתליא בדברי הר"ן דפסחים דל"מ הפקר ע"י שליח ועיין ש"ך ח"מ (סי' קכ"ד) אם מהני הוראת המורשה ובס' קצוה"ח שם

עוד הקשו האחרונים דאם ל"מ הקדיש ע"י שליח איך מצאנו ידינו ורגלינו דמהני תנאי בנדר והקדש הא אינו יכול לעשות ע"י שליח וקי"ל דבעי תנאי שאפשר לקיים המעשה ע"י שליח ועמ"ש אאמ"ו ז"ל שם ולענ"ד אפשר לומר דכל הטעם דאין בכח התנאי לבטל מעש' האלם שא"א לעשותו ע"י שליח וע' ריטב"א קידושין (ד"נ). לכן דוקא היכא דמצד אלימת המעשה דא"א לקיים ע"י שליח מעשה כזאת אין בכח התנאי לבטלה אבל היכא דמצד גריעותא וקלישות' דמעשה אי אפשר לקיימו ע"י שליח כמו במילי דלא ממסרין לשליח בזה מכ"ש דיש בכח התנאי לבטל מעשה קלישתא כזה ומיושב בזה קושית המקנה (פ"ג דקידושין) בה"א מקודשת לי ע"מ שאני ממזר דאין המעשה יכול להתקיים ע"י שליח דאשלד"ע ובכ"ז מהני תנאי יע"ש ולהנ"ל הא דאינו יכול לעשות שליח לדבר עבירה לאו מצד חוזק הפעולה הוא רק אדרבא מצד גריעותא דהמעש' הוא הואיל שהוא דבר עבירה אינו מתקיים ע"י שליח רק ע"י עצמו בזה כ"ש דיכול להטיל תנאי לבטל מעשה כזאת ועוד הרבה קושית האחרונים יתיישב בזה ואכ"מ לבא בזה בארוכה ובמ"א צדדנו דזה ג"כ הטעם דנכרי יכול להטיל תנאי במעשה שלו וכן קטן אף דאינן יכולין לעשות המעשה ע"י שליח דזה ג"כ מצד כחם הקלוש שאין בכחם למסור מעשיהם לעשות ע"י שליח א"כ אדרבא מכ"ש דמעשיהם יכול להתבטל מכח התנאי. ועיין בס' אבני מילואים אה"ע (סי' ל"ח ס"ק ב') מה שהשיג שם על מהרי"ט (ח"א סי' ס"ה) מה שהמציא תקנה בנחפז ללכת ורוצה לגרש ע"ת אם לא אבא שיתנה במינוי השליח שממנה אותו לשליח ע"ת אם לא באתי וכ' כיון דאינו מוסר להשליח הוי מילי ול"מ שליח עושה שליח ל"מ למשדי בי' תנאה יע"ש ולמ"ש דברי מהרי"ט נכונים כיון דלאו מצד אלימ' המעש' א"י להיות ע"י שליח רק מצד קלישת המעשה בזה יכול להטיל תנאי וכמו"ש וש"ב כבוד הרב הה"ג החריף מ' אשר נ"י כוון ג"כ לסברא הנז' דהיכא דא"י לעשות ע"י שליח מצד קלישת המעשה כ"ש דתנאי יכול לבטל מעשה כזו ואכ"מ להאריך בזה בגוף דברי מהרי"ט הנז' ובמ"א ברצות ד' יבואר

סי' כ"ז בענין שבועה בכתב האריכו כל האחרונים קמאי ובתראי אם הוי כמוציא שבועה מפיו או לא. וראיתי בתשו' נו"ב מהד"ק (סי' ל' חחו"מ) שכתב דודאי מדכתב לבטא בשפתים אי אפשר למעט כתב בכתב ידו דהא אפי' גמר בלבו בלבד אי אפשר למעט מקרא דהא בש"ס שבועות (דף כ"ו) דפריך על שמואל דאמר גמר בלבו צריך להוציא בשפתיו דנגמר מדכתיב כל נדיב לב ומשני משום דהוי תרומה וקדשים ב' כתובים ואי אמרינן מדכתב לבטא בשפתיו נידוק דדוקא ביטוי שפתים ולמעוטי גמר בלבו א"כ איך נגמור מיני' מה דמיעט קרא וכ"כ תוס' שם דמפשטי' דקרא דרש ולא משום דאייתיר להכי יעי"ש הרי דאפי' קבלה בלב אי לאו דהוי ב"כ הוי מרבינן אף דכ' לבטא וא"כ כשכתב בכתב ידו דליכא ב' כתובים מנ"ל למעוטי. ושוב דחי דמ"מ פשטי' דקרא לבטא היינו הוצאות פה ולא היינו יכולין לרבות לא כ"י ולא קבלה בלב רק דאיכא למילף גמר בלבו דכל נדיב לב ולהכי בעי ב"כ אבל כ"י שאין לנו למילף ממ"א ממילא ממעיט מפשטי' דקרא רק מדכתבו תוס' דע"כ לבטא אינו מיותר דממילא מימעט מדהוי ב' כתובים מוכח דכ"י אינו מימעט דאל"כ האי אצטרך למעוטי כ"י וכן מדלא קאמר שמואל רבותא יותר שאפילו כתב בכ"י ל"מ א"ו דבאמת מועיל. ושוב דחי דעל כ"י אין מקום לטעות דמה"ת לרבות רק עיקר הרבותא דלא ילפינן מכל נדיב לב וכ' ואף דשמואל לא אסיק אדעתי' מב' כתובים דאל"כ למה נקט לבטא וכתב דאף דאסיק שמואל דאין למילף מתרומה וקדשים או מטעם חולין מקדשים לא ילפינן מ"מ כ"ז לפי דפשטי' דקרא משמעותיו הוצאה בפה דבלא"ה מה"ת למעוטי גמר בלבו והא דאצטריך שם רבוי היינו ג"כ משום דכתיב מוצא שפתיך ולכך אחז שמואל מדכתיב לבטא בשפתים ולעולם עיקר רבותא דשמואל דלא ילפינן מנדיב לב ולעולם אף כ"י ל"מ ע"כ תורף דבריו העתקתי דבריו כי בדבריו מצאתי מזור ליישב דברי הרשב"א קידושין (דף נ') אשר לכאורה נפלאים מאד שכ' שם להקשות למה לא נילף דדברי' שבלב הוי דברים מאומר אהא ה"ז נזיר ואף דנזיר עובר לפניו מ"מ ל"ה רק דברים שבלב ואף דהתורה רבתה ידות נזירות לילף מינה וכ' ועוד ק' לי נידק מתרומה דקי"ל נטלת במחשבה אלמא דברים שבלב הוי דברים ול"ל נמי שאני התם דרחמנא רבי' מדכ' ונחשב א"כ היכי אתי למיפשט מיקריב אותו והעלה דהיכא דהדברים שבלב אינם מבטלין מעשה הוי דברים. ואינו מובן קושיתו דנילף מדכ' ונחשב הא כבר מבואר בש"ס שבועות הנ"ל דלא ילפינן מתרומה ובעינן בשבועה דוקא שיוציא בשפתיו וכן בנזיר דהוי כנדרים צריך ג"כ שיוציא בשפתיו וכבר ראיתי בס' שער משפט (סי' צ"ז) שהניח דברי הרשב"א בצע"ג

ולהנ"ל אתין דברי הרשב"א ע"נ דדוקא בשבועה ונדר מדכתי' לבטא בשפתים גלי רחמנא דגמר בלבו ל"מ והש"ס דפריך מברייתא מוצא שפתיך תשמור אין לי אלא שהוציא בשפתיו גמר בלבו מניין ת"ל כל נדיב לב ומשני שאני התם דכתב כל נדיב לב והדר פריך ונגמור מינה היינו דגלי רחמנא אף דכ' שם מוצא שפתך תשמור ואזהיר קרא רק על הוצאת פה מ"מ הדר מרבינן מדכ' כל נדיב לב גלי רחמנא דלאו דוקא שיוציא בשפתיו כן נמי אף דכ' לבטא גבי שבועה לאו דוקא רק גמר בלבו ג"כ מהני ומתרץ משום דהוו קדשים ותרומה ב' כתובים ועי"ש בתוס' דאף דתרומה מקדשים לא ילפינן מ"מ קדשים נילפו מיני'. א"ו מדכ' מוצא שפתיך ל"ה יכולין לגמור מתרומה וגלי קרא דגמר בלבו ג"כ מהני גבי קדשים ושבועה לא יכולין למילף מן כל נדיב לב דזה הוי חולין מקדשי' ובקדשים גלי קרא דכל נדיב לב אבל בשבועה הדרינן לפשטי' דקרא דכתיב לבטא בשפתים. והדר מתרץ הש"ס דאף אם ב"כ הבאין כאחד מלמדין מ"מ הוי חולין מקדשים לכן לא נוכל למילף כלל אבל מ"מ העיק' מדכתיב לבטא בשפתים אבל במקום דלית לן מיעוטא שפיר נוכל למילף מתרומה דגמר בלבו מהני והא דל"מ בשבוע' הוא מדכתב לבט' בשפתי' ושפיר הקשה הרשב"א נידק מתרומ' בשאר ענינים היכא דלית לן מיעוט' דדברים שבלב הוי דברים. וכן מנזיר האומר אהא נילף דהוי דברים דודאי שם בנזיר דהוי כנדרי' בעי שיוציא בשפתיו רק מ"מ אף דהוציא בשפתיו ואמר אהא ונזיר עובר לפניו מ"מ ל"ה רק דברים שבלב שכוונתו הי' שיהי' נזיר. ומה שהקשה שם עוד השער משפט דלפי דברי הרשב"א דהיכא דאינו סותר דבריו מהני מחשבת הלב למה צריך שיהי' נזיר עובר לפניו יהני אף באינו עובר לפניו כיון שדבריו אינו סותר מחשבתו. לא קשה כלל דהא נזיר ונדרים שווין לשבועה דל"מ גמר בלבו רק צריך שיוצי' בשפתיו מדכ' לבטא בשפתים וגם בעינן בנזירת הפרשה דלא ניתן נזירת אלא להפלאה כמבואר בסוגיא ריש נזיר רק דגזה"כ דידות נזירות נמי הוי כנזירות ובעי שיהי' מוכח דהיינו נזיר עובר לפניו דאז הוי יד כשאומר בלבו שכוונתו הי' על נזירות ודברי הרשב"א נכונים

ועיין תוספות יו"ט מס' מעשר שני (פ"ד מ"ז) דהעלה בדעת רמב"ם דהפודה מעשר שני ולא קרא שם דדיו א"צ שידבר כלל והוי פדיון מעליא אף בשתיקה כיון שאין כאן דעת אחרת אלא דעת עצמו של הפודה לבד יעי"ש ולכאורה הא קיי"ל דברים שבלב ל"ה דברים ואיך יהי' מהני הפדיון ויפקיע קדושת מעשר שני מן הפירות ויחול על הכסף אולם לדברי רשב"א הנז' יש מקום לדבריו. אולם דעת הר"ן מס' קידושין שם מבואר דאף היכא דאינו סותר הדבור ואינו נוגע רק לו לבדו ג"כ אינו דברים ועיין קצוה"ח ונתיבות (סי' י"ב) שהסכימו לדברי המהרי"ט דל"ה דברים ומחילה בלב לא מהני יע"ש ולפנינו דעת הרשב"א ודעת הרמב"ם לדעת התוי"ט דמהני אף בלב היכא דאינו נוגע רק לו לבדו

ועיין טו"ז או"ח (סי' קס"ב סק"ו) שכתב בדעת ר"ת דסובר כיון דכתיב כל נדיב לב ילפינן כל נדר דהכל הי' בכלל זה כיון דגלי לן קרא סתם ומצינו בנדר אחד דמהני הרהור דהיינו קדשים ומסתמא הכל בכלל אפילו חולין אבל שבועה דלא נכלל בפסק זה אמרינן חולין מקדשים לא ילפינן עי"ש וכן נראה באמת בדברי מהרי"ק (סי' קס"א) דדעת ר"ת דל"ב הוצאה בפה כ"א לענין שבועה דוקא דגלי קרא לבטא בשפתים אבל גבי נדר ל"ב היצאה בפה וקשה באמת א"כ נזיר יהי' ג"כ בכלל זה ונאמר גם בנזיר הרהור כדיבור. ועוד קשה הא מקשינן מדכ' לנדור נדר נזיר להזיר כמבואר ריש מס' נדרים ובכ"ז ל"מ גמר בלבו וכן בנדר ל"מ רק ידות נדרים ונזירות. וי"ל גם אליבא דידן אף בקדשים ותרומה דמהני גמר בלבו היינו כשגמר בלבו ולא רצה להוציא בשפתיו כלל אבל אם גמר בלבו ורצה להוציא בשפתיו ולא הוציא ל"מ כמו שמתרץ רב ששת הברייתא במס' שבועות שם. וכן מבואר ממתניתין דמס' תרומה (פ"ג מ"ח) המתכוין לומר תרומה ואמר מעשר עולה ואמר שלמים שאיני נכנס לבית ואמר לזה לא אמר כלום עד שיהי' פיו ולבו שוין ועי"ש בר"ש דבעינן ששפתותיו ולבו לא יכחישו זא"ז אבל לא מכחשי זה את זה מהני בתרומה וקדשים. וכ"כ אף באם גמר בלבו ולהוציא בשפתיו אף דלא רצה בשפתיו רק לומר אהא ל"מ רק כשנזיר עובר לפניו דאז הוי יד לנזיר אבל באין נזיר עובר לפניו ל"מ אף דמחשבתו הי' לנזיר ל"מ כיון דגמר בלבו להוצי' בשפתיו צריך שיוציא בשפתיו דבר ברור שיהי' יד מוכח. וכן צריך לומר להפוסקים הסוברים דחישב לתת צדקה חייב לתת כמבואר רמ"א יו"ד (סי' רנ"ו) וקשה הא בש"ס נדרים מיבעי' יש יד לצדקה או אין יד ה"ד כגון דאמר הדין זוזא לצדקה והדין מי אמרינן כיון דאתקיש לקרבנות דכתיב בפיך זה צדקה מה קרבנות יש להן יד אף צדקה יש לו יד א"ד לבל תאחר הוא דאיתקיש וע"כ דאמר שבלבו הי' לצדקה דאם אמר דבלבו הי' לנפקות' ודאי מהימן דכך הי' כוונתו ולא גרע מאם אין פיו ולבו שוין וע"כ דאמר דלצדקה איכוין וא"כ מה נ"מ יהי' חייב מטעם דגמר בלבו. שוב מצאתי בטורי אבן מס' חגיגה באבני שהם שכתב ג"כ דהיכא דרצה להוציא בשפתיו ל"מ גמר בלבו עי"ש. וראיתי במהרי"ט ח"ב (סי' קכ"ד) דכ' בהך בעי'