אמרי בינה יורה דעה רסט

הוי כמתחייב עפ"י עדים דמסתמא ל"ח לומר של"ה פיו ולבו שוין

אולם על הש"ך יקשה דאם יש עדים כדבריו האחרונים אמרינן אדם נאמן ע"ע יותר ממאה עדים דומיא דהאומר לא לויתי ויש עדי' שפרע ואמאי הא הוי מתחייב ע"י עצמו ואינו דומה לממון דנאמן לפסול העדים לגבי עצמו דלענין מלקות למה יהי' נאמן לפסול העדים הא אין אדם לוקה עפ"י עצמו. שוב ראיתי בס' שער משפט (סי' ל"ד ס"ק י"ד) דעמד ע"ד הש"ך. וצריך לומר דע"כ ל"א דא"א לוקה ונפסל ע"י עצמו רק היכא דצריך להודאתו אחר שעבר המעשה כמו בנידון דר"ן שבועות הנז' אבל בנידון דרמב"ם בטרם שעבר העבירה כשהתרו בו הודה ואמר דלא נשבע ממילא כשבא אח"כ עדים שנשבע אינו כלוקה עפ"י עצמו כיון דבטרם שעבר הודה ועיין ש"מ ב"מ (דף ו') דכ' בכופר במלוה והעדים ראו בידו מעות והודה בפני עדים שאינו חייב לאחרים והמעות הללו שלו הן לכל צורכיו באופן דליכא למימר אשתמוטי בכה"ג נפסל עי"ש הרי היכא דהוחזק כפרן בדבריו בטרם שעבר נפסל אח"כ ע"י העדים אף דלולי הודאתו היינו אומרים דאשתמוטי ועיין מ"ש אאזמ"ו ז"ל בדברי משפ' (סצ"א סק"ב) וה"נ כיון דהודאתו הי' מקודם לכן שלא נשבע וממיל' זה שאמרו עדים של"ה פיו ולבו שוין או תנאי הי' בלבו העיד ע"ע שהוא שקר שוב ל"ה כלוקה ע"י עצמו רק ע"י עדים ואף דבכ"מ היכא דנאסר אף קודם לכן כשהוא ע"י עצמו כגון שאומר חלב הוא זה ואח"כ אכלו אינו לוקה עפ"י עצמו זה היכא שכל האיסור נעשה ע"י עצמו אבל כאן כיון דיש עדים שנשבע והוא הודה מעיקרא של"ה תנאי בדבר מהימן בזה אף נגד עדים ולוקה כנלענ"ד בדעת הש"ך ועיימ"ש לעיל דיני שחיטה (סי' ח')

סי' כ"ו בש"ע יו"ד (סרל"ד ס"ל) אין יכולים לעשות שליח לא להקמ' ולא להפרה. וראיתי בחידושי הר"ן ב"מ פרק השואל קושי' רבינו הגדול מרן עק"א ז"ל דהא כ"כ הטור והב"י כ' פלוגתא דר' יאשי' ור' יונתן פרק נערה ופסק שם הרא"ש דהלכה כר' יאשי' דמחמיר וקשה התינח לענין הפר' אבל לענין הקמה הו"ל למפס' לחומר' כר' יונתן להחמיר דהוי הקמה. וכן הרמ"א בחו"מ (סי' שמ"ו ס"ז) הביא דעת החולקים ואומרים דשלוחו של אדם כמותו א"כ לענין הקמה יש לפסוק דע"י שליח הוי קיום והניח בצ"ע וכן הקשה בס' שער משפט שם. וכבר קדמוהו להקשות כן בתשובת יד אליהו (סי' נ"א) והוסיף דגם בהפרה מצינו קולא כגון שאסרה עצמה ביין שאסורה ביין של מצוה כגון ד' כוסות ולא אדע כוונתו הא מ"מ הוי ספק אם מהני ההפר' ע"י שליח ואסורה לשתות מספק א"כ ל"ה להרמ"א להביא דעת החולקים כיון דאף להחולקים הוי רק ספק אם מהני ההפר' ע"י שליח ומה נ"מ לבין ס' או ודאי מ"מ אסורה לשתות רק לענין הקמה שפיר הקשה

ונראה דהנה דעת המרי"ט (ח"א סי' קכ"ז) באם אומר אדם לשליח צא והקדיש שור אחד משוורי אין בו דין הקדש דמילי נינהו וקיי"ל דמילי לא ממסרין לשליח כו' ומיהו תרומה חשיבא מעש' ואתרבי שליחות מאתם גם אתם אבל דבור של הקדש מילי נינהו ולא ממסרין לשלוח יעו"ש. ועיין בחידושי לאאמ"ו ז"ל הנדפס בסוף ס' דברי משפט (סי' רמ"ד סק"ד) באורך לבאר דדעת רוב ראשונים דאף לשליח הראשון לא יכול למסור מילי וכתב לתרץ הא דמהני ביטול שליחות הגט להולכה ע"י שליח כיון דביטול סגי בגילוי דעת. וגם מה שהקשו האחרונים מפלוגתא דר"י ור' יונתן אם יכול להפר ע"י שליח והא הוי מילי וכתב דוקא להוציא דבר מרשותו שהיה מקודם חולין וע"י דבורו של השליח יחול שם הקדש לא אלם ענין מילי להתקיים ע"י שליח אבל בנדר דמעיקרא היה מותר רק מחמת הדבור שנדרה אסרה התורה וא"כ עיקר האיסור לא נתקיים רק ע"י דיבור ואתי דיבור ומבטל דיבור ומהני אף על ידי שליח עי"ש ובזה מיושב ממילא הא דמהני ביטול שליחות ע"י שליח דגם ענין שליחות למסור הגט בשליחות הבעל אף שמסר לו הגט וחל השליחו' מ"מ עיקרו חל ע"י דבור בלבד לכך יכול למסור שוב הדבור של ביטול השליחות לשליח. ולפי"ז י"ל לענין הקמה לא פליגא ר' יאשי' ור' יונתן ואף ר' יונתן דאמר מצינו בכל התורה כולה שלוחו של אדם כמותו אינו חולק רק לענין הפרה דכיון דאינו סובר שקרא אישה יקימנו ואישה יפירנו בא למעט שליח שוב אמרינן מצד הסברא כמו דמצינו בכל התורה כולה שלוחו ש"א כמותו כן בהפר' נמי אף דל"ה רק למילי מ"מ כיון דלא אתי המילי רק לבעל דבור הנדר יכול למימסר לשליח אבל לענין הקמה זאת לא נוכל למילף מכל התורה כולה שנאמר שלוחו ש"א כמותו כיון דל"ה רק מילי ובהקמה הזאת בא לחזק הנדר שלא יועיל שוב אח"כ ההפר' מנ"ל דגם לענין זה יהי' שש"א כמותו דכל עניני שליחות ילפינן מקדשים וגירושין ושם הוי למעשה אבל לענין הקמה דאינו מוסר לשליח רק דבורו לקיים הנדר הסברא הוא דמילי לא ממסרין לשליח. והא דנקט הש"ס נדרים (דף ע"ב ע"ב) הקרא דאישה יקימנו ואישה יפירנו הוא רק למילף שאף לענין הפרה ל"מ ע"י שליח ולא מצינו בש"ס שם שיפלגו ר' יאשי' ור' יונתן לענין הקמה שיועיל ע"י שליח רק לענין הפרה לכן שפיר כ' הטור והש"ע דא"י לעשות שליח להקמה דזה לכ"ע וגם לענין הפרה מס' אמרינן דלמא הלכה כר' יאשי' וזה ברור

וראיתי בגליון משניות מהגרע"א ז"ל ריש פרק השולח שהביא שם דברי המרי"ט הנ"ל ודברי הב"מ שהשיג עליו מש"ס הנ"ל וכן מהא דיכול לבטל שליח להולכה ע"י שליח וכבר כתבתי לישב כל הנ"ל משם אאמ"ו ז"ל. עוד כ' שם וז"ל וביותר שבגוף הדין דמהרי"ט לענ"ד הא סוגיא ארוכה בתמורה (דף יוד) אמר רבא כו' דשוי' שליח לאקדושי הרי להדיא דיכול להקדיש ע"י שליח. ומאד תמהני הא שם קאי על אבעי' דרמב"ח מקדיש עושה תמורה או מתכפר עושה תמורה ע"ז אמר רבא א"כ מצינו ציבור ושותפין עושין תמורה כגון דשוו שליח לאקדושי ושם ע"כ לא משכחת רק דשוו שליח לאקדושי בהמה של השליח דאם איירי לאקדושי בהמה של הציבור ושותפין בזה ודאי אין השליח עושה תמורה דהא לאו שלו הוא רק ע"כ לא משכחת אלא דאמרו הציבור לשליח לאקדושי בהמה שלו בעד קרבן ציבור ושותפין ועי"ש ברש"י דכתב כן להדיא. ובזה ודאי גם המהרי"ט מודה באם ממנה אותו שליח להקדיש בעדו קרבן מבהמותיו של השליח דודאי מהני כיון דהשליח הוי בעלים על בהמתו והמהרי"ט לא כתב רק בממנ' שליח להקדיש ממונו של המשל' וזה פשוט. ועיין תשובת חתם סופר חיו"ד (סי' שכ"א) שהבי' קושיא משם הגאון מ' בונם איגר ז"ל על המהרי"ט הנ"ל מש"ס נדרים (דף ל"ו) דמבואר דמדעת בעלים יכול להפריש פסח וחטאת רק שלא מדע' בעלים א"י להפריש ועי"ש שמדחיק א"ע ליישב ולא אדע ג"כ סרך קושיא דשם איירי ג"כ לענין להפריש מבהמתו לחטאת חבירו דזה ודאי מדעתו יכול להפריש וההקדש חל כיון שהוא ממונו של המפריש אבל להפריש מבהמת המשלח זה אינו יכול ע"י שליח

ברם זאת הוא שיש לעיין על דברי מהרי"ט מדברי ירושלמי רפ"ב דקידושין ואם המר ימירנו הוינן סברין מימר שלוחו של אדם כמותו אלא שמיעט הכתוב עי"ש ולמה צריך הכתוב למעט תפ"ל דאף להקדיש ע"י שליח א"י כמ"ש המרי"ט מצד דהוי מילי ולא ממסרין לשליח ודוחק לומר דמזה ילפינן דהא המהרי"ט לא אתי עלה רק מצד הסברא. ולכאורה י"ל דהא באמת קשה על המרי"ט הא מצינו דיכול לעשות שליח למכור קרקע שלו אף שאינו מוסר לידו שום חפץ רק שהשליטו על קרק' שלו ומוסר לו כחו שיהי' יכול למכור ומ"ש שלא יהי' יכול לומר לשלוחו להשליטו על נכסיו להקדישן דהא הדיבור שאומר שיהי' הקדש הוי כקנין דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט והדבור להקדיש הוי כקנין המועיל בכל ענינים ועי"ש בדברי אאמ"ו ז"ל דאף אם הפקר ל"מ ע"י שליח מ"מ הקדיש ע"י שליח י"ל דמהני אולם נראה כוונת המרי"ט כיון דאף דדבור לגבי הקדש אלם כמעשה דאמיר' לגבוה כמסיר' להדיוט מ"מ ל"ה ממש כמסירה דהא קיי"ל נשאלין על ההקדש כ"ז שלא בא ליד הגזבר וכיון שיכול תמיד לעקור הדבור של הקדש ע"י שאלה וחכם עוקר נדר מעיקר' שפיר לא הוי אלא מילי ואינו יכול לעשות ע"י שליח דלא נוכל לומר במה שמוציא השנית מחול אל הקודש הוי כממנה להשליח על מעשה ז"א כיון דבאמת אינו מוציא מרשותו ולעולם רשות בעלים נשאר עליו לענין שיכול לאתשולי עלה ובאמת לב"ש דסובר הקדש טעות הוי הקדש ואין שאלה בהקדש יכול למנות שליח ג"כ על הקדשו כיון שממנה ומשליט אותו להוציא מרשותו ומה לי שיכול למנות לשליח למכור קרקע שלו ע"י קנין המועיל כן להקדש דהוי הדבור במקום קנין ג"כ יכול רק לדידן דקי"ל הקדש טעות ל"ה הקדש ויש שאלה בהקדש ואפי' ע"י חרטה בלבד מהני שאלה כמ"ש הרמב"ן מ"ד סוף ב"ב עי"ש לעיל (סי' ח"י) א"כ ודאי ל"ה רק למילי לכך אינו יכול לעשות ע"י שליח ולפי"ז לענין תמורה דקיי"ל דאף בטעות אינו חוזר ולא מהני שאלה לגבי תמורתו מדכ' והי' הוא ותמורתו יהי' קודש מ"מ א"כ הוי כעושה אותו שליח למעשה גמר במה שמוציא בדבורו מחול אל הקודש ממש שלא יהני אף שאלה אח"כ לכך יכול לעשות ג"כ ע"י שליח לולא דמיעטו מקרא ועיין ש"ס ריש תמורה לא תתני מימר דבדבורו אתעביד מעשה והיינו כנ"ל דמה שמוציא מחול אל הקודש חשיב מעשה גמור כיון דאף שאלה ל"מ אח"כ

ולפי"ז הי' נראה אם אמר לשלוחו להקדיש מן ממונו ולמסור ליד הגזבר דתו לא מהני שאלה מהני גם לדעת מהרי"ט ומיושב בזה מה דנראה מדברי רש"י ב"מ (דף ע"א סוף ע"ב) דגם הקדש מהני ע"י שליח יע"ש ולהנ"ל משכחת לה באם אמר לשלוחו להקדיש ולמסור ליד הגזבר, דזה מהני בגדול ובקטן לא מהני. ולכאורה קשה על המרי"ט מהא דמס' פסחים (דף פ"ח ע"ב) האומר לעבדו צא ושחוט עלי את הפסח שחט גדי יאכל שחט טלה יאכל ומבואר שם מגמרא דאיירי בעבד כנעני ואין לו משלו וע"כ דלא הקדישו הבעלים לפסחים דאם כן מה שהפרישו הבעלים יאכל וע"כ איירי דאמר לעבדו שיפריש וכיון דלא פריש ליה עליה סמך ומבואר דשליח יכול להקדיש דבר של המשלח. ויש לומר דשאני עבד כנעני דידו כיד בעה"ב ועדיף משליח כמבואר ב"מ (דף צ"ו) דאף אם לענין שאלה בבעלים ל"מ שליח מ"מ יד עבד כיד רבו ועדיף כן נמי לענין זה אף דהקדש ל"מ ע"י שליח מטעם דהוי מילי מ"מ עבדו עדיף או י"ל כיון דעושה אותו שליח אף לשחוט עדיף ומהני. ויש עוד להעיר ממתניתין (דפ"ג מ"ג) ממע"ש מי שהי' לו מעות בירושלם וצריך לו ולחבירו פירות אומר לחבירו הרי המעות האלו מחוללין על פירותיך זה אוכל פירותיו בטהר' והלה עושה צורכו במעותיו וכן פסק רמב"ם