אמרי בינה יורה דעה רסח

ואם חושש שישחוק בו ולא ירצה לשבע יאמר לו הרני כאלו התקבלתי על מנת שתשבע לפרוע לי לז"פ. ולכאורה אינו מובן למה צריך כלל שישבע מחדש הא יכול לומר הרני כאלו התקבלתי ע"מ שתשלם לי לזמן פלוני ואם נתקיים התנאי שפיר לא עבר על השבועה דחל אמירת הרני כאלו התקבלתי מאז ואם אינו מקיים התנאי ואינו פורע לו בזמן השני נתבטל למפרע האמירה של הרני כאלו התקבלתי ונשאר בשבועתו הראשונה. וראיתי בנו"ב מהד"ק חיו"ד (סי' ס"ז) דעמד ע"ז וכתב דהרני מוחל החוב ע"מ שתפרעני הו"ל תנאי ומעשה בדבר אחד ולא מהני התנאי עי"ש ועדיין קשה הא יש תקנה שיאמר הרני כאלו התקבלתי ע"מ שתתחייב לי מחדש לפרוע לזמן פלוני ואז ל"ה תנאי ומעשה בדבר אחד כיון דחיוב זה שהי' חייב מכבר נמחל לו רק בתנאי שיתחייב מחדש והחיוב החדש יפרע לו לזמן פלוני ואם לא יתחייב או אף שיתחייב מחדש רק שלא יקיים הז"פ שהתחייב מחדש לפרוע בזמנו נתבטל מעשה המחיל' מה שאמר הרני כאלו התקבלתי ודוחק גדול לומר דרוצה בחיובו מזמן הקדום כמובן. ובעיקר הקושיא כבר עמד ע"ז הטו"ז אה"ע (סוף סי' ל'ח) ובס' המקנה שם כתב דאיכא למיחש שמא ימות או יפסיד את מעותיו ויעני או יאנוס ולא יוכל לקיים התנאי נמצא עובר על שבועתו דאונסא כמאן דלא עביד א"כ חייב לשלם בזמנו אבל כשמחל לגמרי ע"מ שישבע הרי קיים השבועה הראשונה מיד שנשבע ואם ימות או יאנס אח"כ שלא יכול לקיים שבועתו שני' הו"ל אונס רחמנא פטרי' עי"ש ועדיין יש תקנה גם לזה שיאמר הרני כאלו התקבלתי בתנאי שישלם בזמנו אם יחי' ואם לא יעני דהיינו שחיוב התנאי לא יתוסף חיוב ממה שהי' נתחייב ע"י שבועה הראשונה. ובעצם הדין הזה ראיתי בנמוקי יוסף נדרים (דפ"ד) שהביא משם הריטב"א וז"ל ומכאן לנשבע שבועות פרעון שפטור במחילו' חבירו או באריכות הזמן שהיא כמחילה לשעתו דכיון שהשבועה היתה לכוף לבו לפרעו כשמאריך לו הרי מוחל הכפייה ההיא ואריכות החוב הוא מן הסתם וכל שהאריכו חבירו נפטר משבועתו אא"כ האריך לו בתנאי או אלא אם יכלול בשבועתו הראשונ' גם זמנו האריכות עכ"ל. ועיין בד' ריטב"א (סוף פ"ח) ועיין טו"ז (ס"ק מ"ח) ובמה שתמה עליו הנו"ב שם ודברי ריטב"א נראין כדעת הטו"ז אולם הנו"ב שפיר תמה עפ"י דעת הרשב"א והש"ע

ועיין רדב"ז (סי' רצ"א) דאם נשבע שנית לפרוע לזמן השני ואח"כ אמר לו הרני כאלו התקבלתי וכשהגיע הזמן השני טוען שכבר אמר לו כאלו התקבלתי אחר השבועה השני' והעלה דהוי מחילה בטעות ואומדין דעתו דלא מחל רק שלא יעבור על השבוע' הראשונ' ושבועה שני' הי' ע"ד חבירו ולתועלת חבירו עי"ש. ולכאורה מדברי הב"י ל"מ כן מדכתב ואם המלוה חושש שישחוק בו ולא ירצה לישבע יאמר ע"מ הא בלא"ה אומד דעת הוא שלא אמר הרני כאלו התקבלתי רק לפטרו מן שבועתו אבל לא לגמרי ואפשר דעכ"פ אף דאנן סהדי והוי אומד דעת הוא רק לענין גוף הפרעון אבל לא שיהי' חיוב משבועה עליו

עוד כתב שם הרדב"ז (סי' רפ"ט) שאם טוען זה שנשבע לשלם שהתובע אמר לו קודם שהגיע זמנו הרני כאלו התקבלתי והתובע טוען שלא אמר לו הדבר ברור ששמעון נאמן דכיון שהשבועה בפני עדים הי' לו להעיד עליו שאמר לו התקבלתי דאלת"ה מה הועיל בשבועתו וכמו דאין טענתו מועיל לגבי חוב כ"כ אינו מועיל לגבי השבועה וכל שעה שיתבע כופין הב"ד לקיים שבועתו ומ"מ אינו נפסל לעדות ולשבועה דדלמ' קושט' קאמר וכ"ש דלא שרי למקריה עבריינא עכ"ד ולא אבין אם אין שטר בידו הא קיי"ל המלוה את חבירו בעדים א"צ לפרוע בעדים ואמאי לא יהיה נאמן שאמר לו הרני כאלו התקבלתי במיגו דהי' אומר פרעתי ואף דהעמיד עדים ליכא למימר דמה הועיל בשבועתו די"ל דסמך ע"ז שלא יעבור על השבועה וכיון שזה טוען שאינו עובר דמחל לו באופן המועיל מחילת השבועה למה לא יהי' נאמן. אולם אף אם יש שטר בידו וזה טוען שמחל לו השבועה או שפרע אף דנכתב בהשטר שנשבע לפרוע בזמנו ג"כ לא מיפסל ע"י חזקה דשטרך בידי מה בעי ואף דמחייבינן לי' לשלם היינו מצד חזקת חיוב וחזקה דשטרו בידיך מה בעי אבל מ"מ בירור ל"ה למיפסל עי"ז וכן מבואר בב"י ח"מ (סי' ל"ד) משם הר"י בן הרא"ש אבל בלא יש שטר בידו כמו דנאמן לומר פרעתי נאמן נמי לומר ז"ל מחלת לי כמבואר ח"מ (סי' ע' ס"א) ממילא נאמן דמחל לו השבועה במיגו דפרעתי ואף אם טוען דמחל לו תוך זמנו ג"כ נאמן בכה"ג ודברי רדב"ז צ"ע

סי' כ"ד עובדא הוי בשו"ב שקבל ע"ע בנדר ושבועה ע"ד אנשי עיר שלא לשחוט לצורך בני עיר ואח"כ קמו אנשים ורצו להתיר שבועתו ועלה ע"ד חכם אחד שאף אם יסכימו רוב אנשי עיר כל שאחד מהם מוחה מלהתיר ל"מ התרה אף דהריב"ש (סי' תקי"א) כתב בנשבע ע"ד הקהל סגי כשיסכימו רובם להתיר היינו משום כיון דרוב הקהל מסכימים חשיב ככולם דהמיעוט המוחין ל"ח קהל כמבואר מס' הוריות אבל כשאמר ע"ד אנשי עיר דמי לנודר ע"ד פו"פ אלו דבריו. והנה המעיין בריב"ש יראה דאי לאו דאמר קטנים וגדולים בי' די ברוב הקהל אף אם אמר ע"ד כל הקהל [והש"ך (סי' רכ"ח ס"ק נ"ח) קיצר בהעתקתו דברי ריב"ש] מבואר דוקא אם הוסיף ואמר קטנים וגדולים שהוסיף להחמיר שלא יהי' שום מוחה ובלא"ה אף שאמר כל הקהל סגי ברוב וראיתו ממס' ע"ז אין גוזרין גזירה על הציבור אא"כ רוב הציבור יכולין לעמוד בה שנאמר במארה כו' הגוי כלו אי איכא כלו אי לא לא ואפ"ה רובו ככולו דהא סגי ברוב הציבור יכולין לעמוד וה"נ כוונתו היתה באמרו ע"ד כל הקהל שיהא רובו ככולו ואין משגיחין על המיעוט שבטלים הם במיעוטה עי"ש. וא"כ לכאורה אף שאמר אנשי עיר לא גרע מאם אמר כל הקהל דסגי ברוב וה"נ כוונתו הי' על רוב אנשי עיר וקצת י"ל דתליא בהא דמבואר מתניתין סנהדרין (דף קי"א ע"ב) ועד שיודח רובה ופירש רש"י דכתיב יושבי עיר משמע ישיבה של עיר היינו רובה לישנא אחרינא עד שיודח רובה מדכתיב מקרבך קרי בי' מרובך עי"ש. וא"כ ללשון ראשון י"ל כמו מדכתיב יושבי עיר דמשמ' ישיבה של עיר היינו רובה כמו כן באומר אנשי עיר היינו רובה כמובן והרמ"ה כתב שם וז"ל דכתב את יושבי עירם דמשמע כלהו ורובא ככלהו דמי הרי דבכ"מ אף דמשמע כלהו רובא ככלהו אבל ללשון השני דמשמע מיושבי עיר קרינן אף המיעוט רק דקרי בי' מרובך א"כ י"ל כשאומר ע"ד אנשי עיר אף המיעוט בכלל ולא סגי ברובה. אך יש לומר דללישנא אחרינא ס"ל דלכך צריך דקרי בי' מרובך דאל"כ היינו אומרים יושבי עירם משמע אף המיעוט נמי עכ"פ הם מיושבי עירם דשייכי' לאותו עיר אבל כשנודר ע"ד אנשי עיר י"ל דכוונתו הי' על רוב אנשי עיר וסגי בהו כמו אם אומר ע"ד כל הקהל וצ"ע

סי' כ"ה כתב הרמב"ם (פי"ב הי"ב) משבועות וכן שאר מיני שבועות א"ח עד שיהי' פיו ולבו שוין לפיכך אם נשבע אחד בפנינו שלא יאכל היום ואכל והתרו בו ואמר אני ל"ה בלבי אלא שלא אצא היום וטעה לשונו והוציא אכילה של"ה בלבי ה"ז אינו לוקה עד שיודה בפני עדים קודם שיאכל שעל אכילה נשבע או שקבל עליו התראה ולא טען שטעה בעת התראה אעפ"י שטען אח"כ אין שומעין לו וכן אם התרו בו ואמר מעולם לא נשבעתי אלא עד"ז ואחר שהעידו עליו שנשבע או נדר אמר כן היה אבל ל"ה פי ולבי שוין או תנאי הי' בלבי אין שומעין לו ולוקה עכ"ל. והנה מדברי רמב"ם האלה מבואר דלענין מלקות לא בעינן שיקבל עליו ההתראה מדכתב או שקבל עליו התראה ומשמע דאם הודה בפני עדים קודם שיאכל שעל אכילה נשבע ואח"כ אכל והותרה בו דלוקה אף שלא קבל עליו התראה דאל"כ רק דבעינן שיתיר עצמו למלקות כמו לגבי מיתה א"כ לעולם לא משכחת שיהי' פטור ממלקות בטענתו של"ה בלבו ועיין רמב"ם (פי"ב) מסנהדרין אחד ת"ח ואחד ע"ה צריך התראה כו' אומרין לו פרוש או אל תעשה שזו עבירה הוא וחייב אתה עליה מיתת ב"ד או מלקות כו' וכן אם שתק או הרכין בראשו פטור ואפילו אם אמר יודע אני פטור עד שיתיר עצמו למיתה ויאמר ע"מ כן אני עושה ואח"כ יהרג פתח הרמב"ם במיתת ב"ד או מלקות וסיים במיתה בלבד והלח"מ שם כתב מדכלל מלקות עם מית' משמע דס"ל דהה"ד למלקות בעינן שיתיר עצמו וקבל התראה משום דמלקות במקום מיתה וכ"כ לקמן (פח"י) ומדברי רמב"ם כאן מוכח להדיא דל"ב שיתיר עצמו למלקות וכמ"ש וכמדומה שבתשובת חוט השני כתב ג"כ דלענין מלקות ל"ב שיתיר עצמו ואינו ת"י כעת ודברי הרמב"ם כאן הם לעד נאמן ומ"ש רמב"ם שם (פח"י) שתק ולא קבל התראה אין הורגין אותו ואין מלקין אותו ע"כ דלאו בחדא מחתי הם ושניא קבלות התראה למיתה דבעינן שיתיר עצמו ממש משא"כ לענין מלקות סגי בקבלה לבד שיאמר שיודע שעל איסור זה חייב מלקות אבל ל"ב שיאמר ע"מ כן אני עושה

ויש להתעורר בדברי רמב"ם במ"ש דאם אמר מעולם לא נשבעתי דא"נ לומר אח"כ של"ה פיו ולבו שוין והיינו משום דהוחזק כפרן בדבריו והש"ך (סי' רל"ב ס"ק כ"ז) כתב כן דהוי כאומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי והוסיף לומר דאפילו יש עדים כדבריו האחרונים אינו כלום דאדם נאמן ע"ע יותר מק' עדים ואמאי הא לענין מלקות אין אדם לוקה עפ"י עצמו וא"כ אף שהוחזק כפרן ע"י עצמו מ"מ אין לוקין ע"י עצמו וכה"ג לענין קנס מבואר פ' שבועות העדות דבעדי קנס לא משכחת ראי' בלא ידיעה כ' שם בר"ן וריטב"א דאף אם אמר לא אנסתי אשה מעולם ובאו עדים שאנס לא מתחייב אעפ"י שהוחזק כפרן לפי שזה ע"י עצמו ואין אדם משלם קנס עפ"י עצמו וה"נ דכוותיה למה מלקין אותו בשביל דהוחזק כפרן ע"י עצמו. ויש לומר דדוקא היכא דאנן טענינן בעדו בזה הוי כמתחייב קנס או דנפסל או שיתחייב מלקות ע"י עצמו משא"כ היכא דאנן לא טענינן בעדו רק אם הי' רוצה הי' יכול לפטור א"ע בטענתו בזה ל"ה כמתחייב ע"י עצמו וכה"ג כ' הרשב"א בת"א (סי' ק"י) בגנב שגנב עפ"י עדים אף דאם הי' טוען אח"כ החזרתי הי' נאמן מ"מ ל"ה מרשיע א"ע במה ששותק ואינו טוען שגנב ושלם ורק במרשיע א"ע ואומר כן עשיתי אבל כשאחרים מרשיעין אותו והלה שותק אין זה מרשיע א"ע אלא ב"ד מרשיעין אותו עפ"י עדים ואין אנו צריכין להודאתו עי"ש ובקצוה"ח (סי' ש"נ) וה"נ דכוותי' אף דהי' יכול לטעון ולומר של"ה פיו ולבו שוין רק שטעה בפיו מ"מ כיון שאינו טוען