אמרי בינה יורה דעה רסב

ולהשאיל א"י דאין לו פתח לכך עושה תחבולה להנות בהיתר מן ההקדש א"ו דאף בחרטה בלבד נמי יכול לשאול על הקדשו. וא"ל דלמא באמת אינו מתחרט על ההקדש וא"כ אינו רשאי לשאול על נדרו דכשאינו מתחרט באמת לא חל ההתרה לכך עושה תחבולה לגרש אשתו ולא שבק התירא ואכל איסורא. ז"א דע"כ כיון שנולד לו סיבה אשר רוצה ליקח ההקדש בודאי מתחרט מעיקרא ועיין רמ"א (יו"ד סי' שכ"ג) ובנקודות הכסף שם דמקרא מתחרט מעיקרא מכח הנולד. אבל זאת היה לר"י לחוש דלמא אין לו פתח ול"מ השאלה והוא אינו רוצה להנות מן ההקדש רק בהיתר ומה מהני מה דבידו לאתשולי א"ו דדעת תוס' דלעולם יכול לשאול על ההקדש אף בחרטה בלבד וכמ"ש הרמב"ן ב"ב

וכן מוכח מדברי תוס' זבחים (דף ק"ג ד"ה הא) דאף בהקדש פותחין בחרטה לבד עי"ש וכן מוכח דעת רשב"א בת"א (סי' רצ"ה) וכן מדעת הר"ן נדרים (דף כ"ב) הנ"ל שכ' הא דלא פתח בחרטה שאותו נדר היה דבר מצוה כגון שנדר להתענות עי"ש ובתוס' שם ולמה לא כתב שהיה צדקה לעניים ולא סגי בחרטה אלא בפתח א"ו דס"ל דאין לחלק ודי בחרטה. ועיין ר"ן נדרים (דף נ"ט) בתרומה אי בעי מתשיל ע"י פתח או חרטה כשאר נדרים. אולם בהרב המאירי שם מבואר דלא בלבד בהקדש לא סגי בחרטה רק גם בתרומה דכתב דלכך תרומ' ל"ה דשילמ"ת שבאה בתורת חיוב ואין הטעות מצוי בה אעפ"י שיש שאלה ע"י פתח מ"מ אינו מצוי בה כל כך שתהא קרוי' מצדו דשיל"מ ואין לומר שתהא ניתרת בחרטה לבד ששאלת הקדש ותרומה אינו אלא מצד טעות עכ"ל. וכ"כ המהרי"ט בחידושיו לקידושין (דף ל"ח). ודבריהם הם נגד דברי הראשונים הנ"ל ובתרומה כ"ע מודים כיון דאינו מפקיע המצוה לגמרי דצריך שיפריש ממ"א מתירין אף בחרטה בלבד וכמ"ש המח"א הנ"ל וכן מוכח ממה דאמרינן בחלה הואיל אי בעי מיתשל עליה ועיין תשובת מנחם עזריה (סי' ס"ב) דחלה ממון בעלים הוא דאי בעי יהיב לבן בתו כהן אמרינן אי בעי מיתשל אף לב"ש דסובר הקדש טעות הוי הקדש ול"מ שאלה דשאני הקדש דבי גזא דרחמנא כל אימת דלא מתשיל עליה עי"ש וקצת י"ל דמתנות כהונה אף דהוי קודש תליא במחלוקת הר"ן ותוס' חולין (דף קל"א) במזיק מתנות כהונה אם חייב לשלם בדיני שמים דלדעת תוס' דחייב עכ"פ לשלם בד"ש ע"כ דכבר זכו בהו הכהנים רק רשות וטוה"נ לבעלים לברר לאיזה כהן שיחפצו א"כ לא שייך לומר שהוא בי' גזא דרחמנא אף דהן קודש מ"מ הש"י כבר נתנו לכהני' וממון כהן הוא. אולם שיטת הר"ן שם דאף לציד"ש פטור מלשלם דאין זה ממון כהן רק מצוה רמיא על הבעלים לתתן לכהן וכיון דנפקע המצוה ליכא חיוב עליו א"כ בי' גזא דרחמנא הוא כ"ז דלא זכי בהו הכהן ודומה להקדש. ומ"מ י"ל כיון דבהכרח צריך שיבא ליד כהן ואז הוי ממונו אף דשייך בהו אמירה לגבוה כמסירה להדיוט בחלה ותרומ' היינו לחול עליהן קדושת חלה ותרומה ומ"מ ל"ש בהו לומר בי' גזא דרחמנא ושייך בהו שאלה אף לב"ש וממילא מהני השאלה אף ע"י חרטה בלבד וכמו שהוכחנו ודברי המאירי צ"ע

ובהיותי בזה ראיתי בש"ך חו"מ (סי' רנ"ה סק"ו) שכתב לפרש דברי הרמב"ן הנ"ל דלכאורה קשה הא אף עד"ר יש לו הפרה לדבר מצוה ופריעת בע"ח מצוה היא וכתב לפרש דאי לאו דנאמן ל"ה לו הפרה דכיון שכבר הקדיש והנכסים הם בחזקת ההקדש אינו נאמן לומר שחייב לאחרים ויש מצוה בהתרתו דדלמא אינו חייב לאחרים ואין מצוה בהתרתו ואין לו הפרה והוא עושה קנוניא על הקדש הלכך צריך לטעמא דנאמן דחזקה אין אדם עושה קנוניא על ההקדש והעלה דלפי"ז באמת היכא דהקדיש עד"ר ורצה בהתרה באמרו שחייב לאחרים מתירין לו משום חזקה דא"א עושה קנוניא על ההקדש עי"ש באורך ולפי זה בבריא בכה"ג א"נ ויש לעיין בזה למה א"נ מטעם דע"א נאמן באיסורין היכא דלא אתחזק. וכיון דמעיד שחייב לחבירו וממילא יש מצוה בהתרתו למה לא יהיה נאמן ע"ז שיש מצוה בהתרתו כמו בכל שאלה בהקדש נודר דנאמן על חרטתו דמעיקרא. ואף לגבי אחרינא נאמן כמו דמשמ' מש"ס יבמות (דף פ"ח) דרצה הש"ס להוכיח דעא"נ באיסורין אף היכא דאתחזק איסור' מידי דהוה אטבל הקדש וקונמות וקאמר בש"ס אי קדושת הגוף אי דידיה משום דבידו לאתשולי עליה והיינו משום זה נאמן אף לאחרינא שיהיה רשאי להנות. וע"כ דנאמן על חרטתו דמעיקרא. א"כ אמאי לא יהיה נאמן ג"כ לומר דהתרה הוא ע"ד מצוה. ובאמת הא דלא הוכיח הש"ס מזה גופא מדנאמן על חרטה חזינן דעא"נ באיסורין אף דאתחזק איסור' וכבר עמדתי ע"ז לעיל ובמ"א צ"ל דזה חשיב ג"כ כבידו אבל מ"מ לענין זה דהוי לדבר מצוה דבזה לבד אינו עוקר ההקדש רק דיגרום שיהי' לו התרה אמאי לא יהיה נאמן. ובפרט לדעת רוב הפוסקים הא דנדר עד"ר אין לו התרה רק לדבר מצוה הוא רק מדרבנן ובדרבנן כבר כרכרו האחרונים לומר דע"א נאמן באיסורין אף באתחזק וכבר כתבתי בפרט הזה בהגהותי לד"ח ולעי' בדיני שחיטה (סי' ט"ו) ואכ"מ. ועיין קצוה"ח שם (ס"ק ג) שכתב על הא דכ' תוס' עירוכין שם דהא דר"ה צריך לחזק' דא"א עושה קנוניא משום דדיבורא קיל ליה טפי משאלה אף דמבואר ביבמות דנאמן מטעם בידו היינו שם נאמן מטעם דע"א נאמן באיסורין היכא דבידו אבל בבריא שהקדיש ואמר מנה לפלוני בידי ל"מ בידו דלא יקום ע"א באיש אף היכא דהוא בידו רק היכא דאית ליה מיגו ממש עי"ש וזה א"ש היכא דרוצה שיגבה מן ההקדש ע"ז א"נ דהוי כמעיד להוציא ממון. אבל לענין שיהיה נאמן שחייב לו בזה כיון דנאמן מצד הודאות בע"ד כמאה עדים דמי מדוע לא יהיה נאמן אף לענין זה שיהיה חשיב ההתרה לדבר מצוה. וכן מבואר להדיא בפירוש המשניות לרמב"ם מס' בכורות (דף מ"ה) בהא דמבואר שם בכהן הנושא נשים בעבירה נודר כו' וכ' וז"ל וע"מ שידור עד"ר שאין לו הפרה אלא לדבר מצוה ואין אנו חוששין שילך אצל חכם ויאמר לו נדר נדרתי עד"ר אבל דבר מצוה בא לידי ואני רוצה להתיר הנדר מחמתו לפי שהחכם יאמר לו על איזה דבר נדרת לפי שעיקר בידינו שצריך לפרוט את הנדר עכ"ל. [ומה שקש' דאם צריך לפרוט את הנדר מבואר בסוגיא דגיטין (דף ל"ה) דל"ב עד"ר כבר עמדו ע"ז עיין מג"א (סי' קכ"ח) ועמ"ש בזה התו"ג שם ויבואר לפנינו אי"ה] עכ"פ מבואר ברמב"ם להדיא דאם אומר דבר מצוה בא לידי נאמן ול"צ ראיה ע"ז וסובר ע"כ כדעת ר' אביגדור דבדיעב' מהני ההתרה. וא"כ כיון שנאמן לומר שדבר מצוה נזדמן לו הדרא הקושיא לדוכתא למה ליה לר"ה לומר דחזקה א"א עושה קנוניא על ההקדש הא בלא"ה נאמן שההתרה הוא ע"ד מצוה ואף בבריא היה מן הדין שיהיה נאמן שההתרה הוא ע"ד מצוה ואכ"מ בזה ויבואר אי"ה במקומו

סי' י"ט קי"ל צריך לפרט את הנדר כמבואר בש"ע יו"ד (סי' רכ"ח) וע"ש בטו"ז ובש"ך שם שהחכם א"צ לשאול רק אם לא פרט הנדר והסיבה לא חל ההתרה עי"ש ומבואר בב"י שם משם תשובת רשב"א דהוי רק מדרבנן וכאשר מבואר מש"ס גיטין (דף ל"ה ע"ב) ויש לחקור אם לא פרט הנדר ונשאל עליו והתיר לו החכם ואח"כ עבר על הנדר אם עבר על בל יחל מדאורייתא או כיון דמדאורייתא חל ההתרה רק מדרבנן אמרו שלא יחול ההתרה א"כ לא עבר מדאוריית' על בל יחל. ונראה דמ"מ עובר מדאורייתא כיון דחכז"ל תקנו שצריך לפרט הנדר וכשאינו מפרט לא יהיה חל ההתרה ממילא החכם המתיר לא התיר לו רק על מה ששאל וכיון שלא פרט הכל הוי השאלה וההתרה בטעות דהחכם לא התיר לו רק באם הנשאל יודע ששאל ולא השאיר לו דבר שלא פרט אבל באם לא פרט הכל ונשאר דבר מה שלא פרט ע"ד זה לא התיר לו החכם וכיון דתקנות חז"ל הי' שיפרט ובאם לא יפרט לא יהיה חל ההתרה אף בדיעבד החכם המתיר מתיר אותו ע"ד תקנות חז"ל וכשלא פרט הכל הוי ההתרה בטעות וראיה לזה מהא דפריך הש"ס גיטין שם כי לא ניסת ניחוש דלמא אזל' לגבי חכם ויתיר לה ומשני צריך לפרט הנדר ואם נאמר כשלא פרט הנדר נפקע הנדר עכ"פ מדאורייתא ולא נשאר רק איסור בל יחל מדרבנן איך תוכל האשה לגבות מיתומים ע"י הנדר שלא נהניתה מכתובתה כיון שלעולם בידה לשאול על הנדר ולא יהיה נשאר אלא איסור בל יחל מדרבנן וקיל לה איסור בל יחל מדרבנן משבועה א"ו כיון דחז"ל אמרו צריך לפרט את הנדר כשלא פרט הנדר נשאר הנדר בתקפו וכשעובר על הנדר קאי מדאורייתא בבל יחל

וכן נראה ג"כ בהא דמבואר בש"ע שם ברמ"א (סעיף ט"ו) דכשנדר שלא לשחוק דל"מ ההתרה אף בדיעבד דנדר על איסור ליתא בשאלה אם עבר החכם והתיר לו קאי הנודר באיסור בל יחל מדאוריית' כיון דאין בכח החכם להתיר נדר של איסור אף שהוא רק איסור דרבנן מ"מ כיון שהתורה לא נתנה כח לחכם להתיר נדר של איסור וכיון דהוא איסור אף שהוא רק איסור דרבנן מ"מ לא חל ההתרה וכמו שכתבו הפוסקים כמה פעמים בכה"ג וגם י"ל דאף אם אין צריך לפרט הנדר מ"מ באם מתיר נדר של איסור אף שאינו רק איסור דרבנן מ"מ הוי חרטה בטעות ועיין ש"ך שם ס"ק (כ"ו) שכ' להקשות על דיעה זו דל"מ התרה בנדר של איסור מהא דפריך הש"ס גיטין שם על מתניתין דהנוש' נשים בעבירה וניחוש דלמא אזיל לגבי חכם ושרי הא לא יועיל מידי בהתרתו כיון דיודע האמת שהוא לדבר איסור ואפילו בדיעבד אינו מותר וכתב לתרץ דנודר היינו בתנאי ממיני מזונות אם לא יגרשנה וכיון שאין הנדר על איסור ממש בזה לכ"ע מותר בדיעבד והתפלאו עליו האחרוני' דמ"מ מנ"ל לש"ס למפרך דלמא נודר הוי כפשוטו דאוסר עצמו עליהן. וכ' בתשובת רבינו עק"א ז"ל (סי' ס"ה) דהנך פוסקים ס"ל דנדר אינו חל על דבר איסור ואי דנודר לאסור בכולל עם דברים המותרים מ"מ כשהחכם מתיר אח"כ חל ההיתר על דברים המותרים ממילא פקע הנדר מן דברים האיסורים או מטעם דנדר שהותר מקצתו הותר כולו או מטעם כיון דחכם עוקר נדר מעיקרא ל"ה למפרע כולל. וכתב אף די"ל דאסר עליו תשמיש דכל נשים פסולות ויש בכלל זה חלוצה דאסורה לו מדברי סופרים והוי כולל ובזה אף דל"ה רק איסור דרבנן מ"מ אינו מותר כמו בנודר שלא ישחוק. מ"מ י"ל מדאוריית' חל ההיתר על החלוצה וממילא פקע האיסור גם מגרושה אלא כיון דחכז"ל אסרו חלוצה לא חל ההתרה מדבריהם ופקע האיסור נדר דאורייתא וקיימא עליו איסור נדר דרבנן וחשדינן ליה שלא יחוש לכך דאיסור דרבנן קיל ליה עכ"ד מבואר דסובר בנודר שלא ישחוק להסוברים דל"מ ההתרה הואיל שהיה ע"ד איסור מ"מ מדאורייתא פקע הנדר ולא נשאר רק איסור נדר דרבנן ולענ"ד הדבר צריך תלמוד דכמו דמתרץ הש"ס דאם צריך לפרט הנדר