אמרי בינה יורה דעה רסג

דשפיר מהני מה שנודר אף דמ"מ מדאורייתא א"צ לפרט ולא נשאר רק איסור נדר דרבנן וע"כ צריך לומר או דמ"מ כיון דכל מה שחשדינן ליה שיהיה נודר אף דבאמת החשוד על הדבר אינו נאמן אף בשבוע' כמבוא' בש"ע יו"ד (סי' קי"ט) וא"כ מה מוסיף במה שנודר וע"כ צריך לומר דל"ה רק לסייג כיון דעריות יצרו תקפו וכמ"ש הח"צ (סי' ל"א) וכיון שאינו אלא לסיג מהני ג"כ אף אם יש לו התרה מדאורייתא מ"מ כיון דמדרבנן אין לו התרה א"כ אף אם א"צ לפרט הנדר מ"מ כיון דמדרבנן ל"מ ההתרה הוי שפיר סייג. וביותר י"ל דהוי כפשוטן דאוסר עצמן עליו ואף דנדרים אינם חלין על דבר איסור מ"מ הוא רק דאין לוקין אבל איסור ע"כ יש ואולי אף מד"ת כמו בנשבע לקיים המצוה אף להסוברים דאף ממלקות אימעט משום דאינו בלאו והן מודים דאיסורא מיהא איכא בעובר על השבועה דאל"כ איך אמר דוד נשבעתי ואקיימה ומבוא' בש"ס נדרים דנשבעין לקיים המצוה כדי לזרזי נפשיה ומאי זירוז יש בשבועה כיון דלא נתוסף איסור א"ו דאיסור יש ועיין קצוה"ח (סי' ע"ג סק"ה) א"כ לעולם י"ל דנודר ואוסר עצמן עליו ומהני שיתוסף איסור למען יהי' סיג והדרא קושית הש"ס לדוכתא

ברם לענ"ד נראה דאם צריך לפרט הנדר נשאר איסור דאורייתא כשאינו מפרט דהחכם המתיר מתיר רק ע"ד תקנות חכז"ל וכיון שהם אמרו שיהיה צריך לפרט הנדר הוי החרטה בטעות ורק על תנאי זה מתיר החכם וכמו שהוכחתי למעלה וכן נמי להנך פוסקים הסוברים דנדר על דבר איסור לית ליה התרה אמרינן ג"כ דהוי חרטה בטעות ועד"ז לא התיר החכם. וגם אף אם התיר בפירוש מ"מ כיון דהוא לדבר איסור ל"מ ההתרה או מטעם דלא נתנה התורה כח לאחרים למיחל דבריו במקום איסור או מטעם דל"ה חרטה דמעיקרא. [ובאמת יש להבין להסוברים דמהני התרה אף על נדר ע"ד איסור היינו במקום דשייך חרטה דמעיקרא על גוף הנדר דאף דהיה ע"ד איסור מ"מ לא היה מוכרח לקבל עליו בנדר אבל בנידון דכהן הנוש' נשים בעבירה כיון דתקנות חז"ל היה כשרוצה לעבוד צריך לקבל עליו בנדר מנשים פסולות א"כ איך נאמן על חרטתו ולומר שיש לו חרטה דמעיקרא הא אין אדם משים עצמו רשע ולומר שמתחרט על מה שעשה עפ"י תקנות חכז"ל. אך י"ל מ"מ שפיר הקשה הש"ס כיון שהוא יודע בעצמו שיש לו חרטה דמעיקרא הותר הנדר אצלו א"כ מה מועיל הנדר באם יתחרט וירצה לעבור האיסור ילך לחכם ויתיר לו וכיון שיודע בעצמו שמתחרט נעקר הנדר] וכיון שעכ"פ הוא על דבר איסור אף שאינו רק איסור דרבנן מ"מ לא חל ההתרה. וא"כ הדרא הקושיא לדוכתא מנ"ל להש"ך דהנדר הוא ע"ד אחר דלמא הנדר הוא שלא ישא נשים פסולות וחל בכולל כיון שחל על חליצה וע"ז ל"מ ההתרה כיון שהוא ע"ד איסור

ולכאורה י"ל דהיה הוכחה להש"ך דע"כ הנדר הוא על ד"א ולא שידור הנאה ממש מן הנשים הפסולות מכח קושית הגאון מליסא בח"צ הנ"ל על הרשב"א דסובר דהחשוד על אותו דבר א"נ בשבוע' משום דהוי מושבע ועומד מה"ס והוי כחשוד לאותו דבר אף לשבוע' א"כ מה מהני מה שידור הנאה לכך הוכרח לומר דהדרת הנאה הוא על דבר אחר אם יקח נשים פסולות יהיה אסור במיני מזונות וא"כ הוי לדבר אחר ואף דעבר על מה שמושבע ועומד מהר סיני שלא יקח נשי' פסולות מ"מ אינו חשוד שיעבור על נדרו בדבר אחר ועיין טו"ז יו"ד (סי' ב' ס"ק ו') ובנקה"כ שם ובת"ש שם וי"ל דבכה"ג החשוד נאמן כיון דאינו נשבע על אותו דבר. וקצת י"ל דיש הוכחה לזה דלמה קתני במשנה נודר ועובד למה לא ישבע הא שבועה חמור מנדר א"כ ישבע שלא יעבור מלקח נשים פסולות אם נאמר דהשבועה הוא רק לזרוזי נפשיה א"ו דשבועה ל"מ דהוי לאותו דבר שחשדינן ליה לכך צריך שיהיה נודר על דבר אחר. אולם מ"מ זה דוחק די"ל דמ"מ ע"כ הרשב"א לא אתי מטעם זה לבד דלא יהי' נאמן מטעם דמושבע ועומד מהר סיני דהא הרשב"א כתב דינו אף בחשוד על איסורי דרבנן דא"נ בשבועה מטעם זה דהוי חשוד לאותו דבר לעבור על שבועה שכבר מושבע ועומד מה"ס וקשה הא הרשב"א הוא משיטת הסוברים בנשבע לעבור על איסורי דרבנן דחל כמבואר בתשובה (סי' ס"ד) והיינו אף דמוקי איסורי דרבנן על לאו דלא תסור מ"מ כיון שגוף האיסור אינו מפורש בתורה ל"ה ע"ז מושבע ועומד מה"ס כמבואר בפוסקים ועמל"מ (פ"ד) מהל' מלוה א"כ כיון דל"ה מושבע ועומד מה"ס אמאי ל"מ שבועה. ואף לדעת הרמב"ם בש"ע (סי' רל"ט) בנשבע לעבור על איסור דרבנן לא חלה השבועה ועי"ש בש"ך מ"מ כבר מבואר במל"מ שם משם הרמב"ם בתשובה דהיינו שאסור לעבור בקום ועשה על האיסור דרבנן אף דשבועה חלה עליו מ"מ העמידו דבריהם אף במקום שבועה שלא יעבור כמו שהעמידו דבריהם במקום כרת וכיון דשבועה חלה ע"ז ע"כ דלאו מושבע ועומד מה"ס הוא על איסורי דרבנן וכבר כתב בס' מגילת אסתר כיון דאיסורי דרבנן לא נאמרו בבירור בסיני ל"ה עליהם מושבע ועומד מה"ס וא"כ כשעובר על איסור דרבנן לא חשוד לעבור על שבועה ולמה לא יהיה נאמן בשבועה אף להחשוד על אותו איסור דרבנן. ועיין ש"ך (סי' קי"ט ס"ק כ"ב) שהוסיף לומר דרבנן עשו סייג לתורה וע"כ צריך לומר דהרשב"א לאו מטעם מושבע ועומד אתי עלה וצ"ע

סי' ך' היכא דנדר לטובת חבירו דאין מתירין אלא בפניו דעת התוס' ור"ן נדרים (ס"ו) דלדבר מצוה מתירין אף בלא דעת חבירו ולכך התירו הסנהדרין לצדקיהו לפי שהיה מתבטל ממלאכת שמים ע"י צערו של"ה יכול לגלות והובא דיעה זו ברמ"א יו"ד (סי' רכ"ח ס"כ) ובש"ך שם (ס"ק נ"ד) הביא דעת הריב"ש שהקשה על סברא זו ממה שאמר הקב"ה למשה לילך למצרים ואין לך מצוה גדולה מזו ואעפ"כ הוצרך לשאול רשות מיתרו והש"ך מתרץ למ"ש המהרי"ק והרמ"א שם דהא דאף בנדר עד"ר מתירין לדבר מצוה ל"ח לדבר מצוה אלא היכא שא"א לעשות המצוה כ"א בהתרת השבועה אבל כל שאפשר לקיים בלא ביטול מצוה לא וא"כ במשה הקב"ה היה יכול לגאול את ישראל מבלי שיצטרך משה לשוב למצרים. ואינו מובן הא עכ"פ כיון שרצון הקב"ה היה לצות לו לילך למצרים מ"מ למשה בלתי באפשרות לקיים המצוה כ"א בהתרת השבועה. וגם מבואר במדרשים שאמר הקב"ה למשה אם אין אתה גואל אותם אין אחר גואל אותם. גם נראה דודאי צדקיהו היה יכול להסיר צערו ולבטל ממנו צער הזה שלא יבטל אותו ממלאכת שמים והיה מתקיים המצוה אף בלא התרת השבועה ואולי י"ל בשביל זה נענשו הוא והם ועי"ש בטו"ז

והנה המעיין בדברי הריב"ש (סי' קפ"ו) יראה דאף בנדר הניתר ע"י פתח מ"מ אין מתירין שלא מדעת חבירו היכא שהוא לטובת חבירו דהביא שם ראיות התוס' דלדבר מצוה מתירין מהא דמבוא' גיטין (דף מ"ו) דסובר ר"י נדר שידעו בו רבים לאו בר הפרה הוא ממה דלא הרגו ישראל לגבעונים הא שם היה לטובת חבירו א"ו דלדבר מצוה יש התרה אם לא מטעם דנדר שידעו בו רבים היה וכתב הריב"ש לדחות כיון דאמרו מארץ רחוקה באנו ורמו את ישראל היו יכולין להתיר השבוע' שלא מרצונם כיון שהם עשו שלא כהוגן עי"ש ולמה לא כתב הריב"ש לחלק דשם היה פתח המוכח א"ו כשהיה לתועלת וטובת חבירו בכל ענין לא היה מהני ההתרה אף לד"מ. וראיתי במחנה אפרים הלכות שבועו' (סי' ב') שכתב שאף הריב"ש יודה היכא שיש פתח גדול לנדרו ולומר אדעתא דהכי לא נשבעתי דהוי כעין נדרי טעות עי"ש ותמהני הא לפנינו מבואר בריב"ש דבשום ענין לא מתירין אף לד"מ

ומה שהביא המח"א ראיה מספר חזה התנופה המובא ב"י (סי' רכ"ז) שכתב מי שנשא אשה שאינה בת בנים ונשבע לה שלא לישא אשה אחרת עליה אין יכולין להתיר לו שבועתו שלא מדעתה כדי לקיים מצות פ"ו מאחר שכבר ידע בה בעת שנשבע שפסקה מלדת ולא חש בעת ההוא למצות פ"ו ופירוש דבריו דסובר דאם היה ניתר ע"י פתח דאז הוי כנדר טעות מתירין לו שלא מדעת חבירו עי"ש תמהני הא פירוש דבריו מבוארין כמ"ש בתשוב' מהר"א ששון המובא שם במח"א דסובר כדעת תו' דלדבר מצוה מתירין אף שלא מדעתו רק כשידע אין מתירין משום דאז לא יכול לומ' אדעת' דהכי לא נשבעתי והמח"א הקשה עליו הרי בנדרו של צדקיהו מי היה לו פתח של חרטה לנדרו שיכול לומר אדעתא דהכי לא נשבעתי או נתחרט מעיקרא הא ודאי לא וכמ"ש הרשב"א בתשובה דרק ע"י חרטה דהשתא התירו לו ובהכי סגי וא"כ גם בזה שידע בה אמאי כתב דאין מתירין ע"י חרטה דהשתא אלו דבריו ולענ"ד דא"ד לנדר של צדקיהו אף דל"ה פתח מ"מ הדבר מצוה נזדמן לו רק אח"כ ול"ה השבועה ע"ד מצוה רק שלא לגלות ואח"כ ציער א"ע עי"ז ונתבטל ממלאכת שמים לכך היו מתירין לו שלא מדעתו אבל היכא דכבר היה יודע מן המצוה ואעפ"כ נדר לטובת חבירו בכה"ג סובר החזה התנופה דאין מתירין כיון שכבר ידע מן המצוה ואעפ"כ נדר. ולכאורה יש להביא ראיה דאף היכא דידע מן הדבר מצוה ואעפ"כ נדר לטובת חבירו מהני לדבר מצוה התרה שלא מדעת חבירו מהא דמבואר במס' מכות (דף י"ז) דלא משכחת באונס שגירש בטלו ולא בטלו דאף בנודר עד"ר מ"מ לדבר מצוה מהני התרה. ולמה לא משכחת שנשא אשה ונשבע שלא ישא אחרת עליה ובכה"ג אין מתירן הואיל שהיא לטובת אשתו ולתועלת' א"ו דאף בכה"ג מהני ההתרה לדבר מצוה. והי' מוכיח בזה מה שמסתפק המהרא"ש שם היכא דהי' לטובת חבירו וגם עד"ר אם בכה"ג מהני ההתרה וע"ש דהניח בצ"ע והי' מוכיח לכאורה מש"ס הנ"ל דגם בכה"ג מתירין בלצורך מצוה

אולם אינו ראיה דהא דעת כמה פוסקים דאף לדבר מצוה אין מתירין היכא דהי' לתועלת חבירו ויקשה מש"ס הנ"ל. וע"כ צריך לומר או דשם גרע כיון כשלא מתירין לו יעבר על הל"ת דלא יוכל לשלחה והיכא דיעבור על עבירה י"ל דלכ"ע מתירין וכעין זה כתב הפני יהושע בתשובה חלק (אה"ע סי' י"ב) לדון דאף לדעת הריב"ש דסובר דבנדר עד"ר היכא דרבים מוחין בו אין מתירין אותו אף לדבר מצוה מ"מ היכא דעושה עביר' אם אין מתירין לו מודה הריב"ש דמתירין לו אף אם הרבים מוחין בו וכ"כ בתשובת מהר"ש לבית הלוי בפשיטו' והפני יהושע הביא ראיה מש"ס דאל"כ איכא לאשכוחי שיגרשנה וידור ע"ד בני אדם החפצים בגירושיה כגון צרות שלה ואי אפשר להתיר בלא דעתם א"ו דבטלה דעתם בכה"ג כיון דכל ימיו בעמוד והחזיר קאי עיי"ש. אולם לענ"ד אינו ראי' כלל מש"ס הנ"ל דאף אם נאמר באם הרבים מוחין