אמרי בינה יורה דעה רס

חציה של עה"נ וחציה של עיר אחרת דאמרינן י"ב ואמאי וע"ז מתרץ עפ"י דברי ר"ן נדרים ולמ"ש לא א"ש

ויש להבין בדברי הר"ן מ"ש משם הירושלמי וסיים שם אבל בשאינו מבורר כולן אסורות דא"ב הא אם נאמר דע"ד כן נשתתפו בהכותל שהצד שכנגד כ"א יהיה שלו לגמרי א"כ כבר היה ניכר מקודם חלק של כ"א מהן ולמה לן לזה דאין ברירה הא אף אם יש ברירה בנתערב איסור בהיתר ליכא למימר ברירה כמ"ש תוס' תמורה (דף ל') רק היכא דלא ניכר מעולם ועיין תה"ד (סי' של"ז) דהוכיח מדברי רש"י דכתב לפי שא"ב דהדין הוא בכותל הלבנה בשותפות כל אבני הכותל שבצד זה ושבצד זה של שניהם הם בשוה דאל"כ ל"ה למימר משום דא"ב רק כיון דנתערבו וזה א"ש לדעת רש"י אבל למה שביאר הר"ן דברי הירושלמי דבאמת הצד שכנגד כ"א הוא שלו לגמרי א"כ לא תליא כלל בברירה ובדברי הר"ן מבואר שם ג"כ בריטב"א וכתב דמתניתין אשמועינן דכותל של שותף אעפ"י שהמקום של שניהם מבורר לכ"א חלקו לגבי אבנים אינו מבורר ויד שניהם שוה בו בין לתשמיש בין לכ"ד ואשמועינן הא שניהם נ"ל בברירה דהגוי רוצה שיהא חלקו מבורר לעצמו וכ"כ ישראל וכ' ג"כ דמיירי במכיר דבאינו מכיר ונתערבה הכל אסור דקיי"ל בדאורייתא א"ב וקשה ג"כ דאם כבר היה מבורר לא תליא כלל בברירה וכנ"ל. גם יש להבין לדברי רש"י וכן הסכים הר"ן דגם שם הכותל הוא של שניהם הם בשוה א"כ אף אם נאמר ברירה מה מהני הא כ"ז שהכותל היה עומד הוי יד שניהם שוין והוי כאין בו חלוקה ואז כ"ז שכ"א משמש הוא כשלו לגמרי א"כ כבר נאסר בהמשך הזמן שהכותל עמד והשתחוו בני הע"ז לשלהן. וכל אבן ואבן היה אז בשותפות ולדברי רש"י גיטין (דף מ"ז) גבי ישראל ועכו"מ שלקחו שדה בשותפות טבל וחולין מעורבין זב"ז דאין לך כל חטה וחטה שאין חציה טבל וחציה חולין א"כ ה"נ כל אבני' ועצים שהיה אז ביניהם שותפות בכל חציה וחציה ומה מהני ברירה דעכשיו אחר שנפלה וחלקו עצמן להפקיע זכותן של הבני ע"ז למפרע וכיון דאז היה של שניהם כבר נאסרה. וצריך לדחוק דמ"מ אם יש ברירה הוברר הכל למפרע מה שהגיע לחלקו של ישראל דשלו הוא ולא נאסר. ולמ"ש בהכרח צריך הר"ן לבא עלה מטעם זה דניחא ליה לכ"א שיהיה הצד שכנגדו שלו. דאילו מטעם דבלא"ה ע"ד כן נשתתפו שלא יהיה יכול אחד לאסור על חבירו כמו בנדרים לא סגי כיון דאין בו דין חלוקה ויד שניהן שוין בהו דאם נאמר דדין כותל זה כמו כותל אחר של שני שותפין דשניהן שווין א"כ לא סגי בברירה ג"כ אף אם נאמר י"ב כבר נאסר דהוי כהשתחוו לשלהן ולעולם י"ל דבאופן אחר לאסור אינו יכול בדבר שיש בו דין חלוקה וכמו שכתב המקו"ח לענין עה"נ וכן לדעת רש"י דנדון דכותל זה הוי כמו בשאר כותל דשותפות דיד שניהם שוין וכ"ז שעומד הוי כא"ב דין חלוקה ול"ש לומר דכ"א כשמשמש בזמנו הוא שלו כנ"ל בזה אי לאו מטעם ברירה לאחר שחלקו דהוברר למפרע דאלו אבנים היו שלו שפיר יכול לאסור כ"א על חבירו

ועיין בתוי"ט במתניתין דכתב ותימא הא טומאת אליל הוא רק מדרבנן בדרבנן קי"ל דיש ברירה כמ"ש הרע"ב מס' דמאי וכ' ואולי משו' חומרת אליל אמרינן א"ב. ולמ"ש למעלה הא כל הטעם דבדרבנן י"ב הוא משום דספד"ר לקולא וכיון דעיקר הספק נולד על האבנים ועפרן של מי הוא ונ"מ גם לענין איסור הנאה דאי של ע"ז הוא אסור מה"ת ונולד הס' על איסור תורה ובסוגיא מבואר דאף אם ע"ז שנשתברה מאליה מותרת כאן אסורין מה"ת הואיל ובמקומן הן ועיין בירושלמי ופ"מ שם א"כ הדרינן לכללא דהיכא דעל דבר אחד וגוף אחד נולד הספק על איסור תורה ודרבנן אזלינן בתרוויהו לחומרא כמ"ש למעלה וגם כשאנו באין לדון לגבי ממון הן בחזקתן של שניהם דלגבי ממון ג"כ אמרינן א"ב כמבואר בנ"י ב"ק פ' שור שנגח. א"כ שוב לא נוכל להתיר לענין טומאה מטעם ספק דרבנן

ועיין ש"ע (סי' קמ"ו ס"א) ואפילו אם יש לנכרי שותפות בה עמו אין ביטול הגוי מועיל לחלק הישראל ומשמע דלחלק הגוי מהני הביטול וקשה הא קיי"ל א"ב. וראיתי בריטב"א ע"ז (דף נ"ב) שהקשה כן הא קיי"ל בדאורייתא א"ב וכ"ש באיסורי ע"ז וכ' והרמב"ן ז"ל תירץ דמיירי בשהיה חלקו של גוי מבורר ביד או ברגל או שהיה של כסף ונחושת ונחושת של זה וכסף של זה והרשב"א השיב עליו דא"כ פשיטא דנכרי מבטל חלקו שהרי אין כאן שותפות גמור ומאי קמ"ל ועי"ש מה שמיישב כיון דכולה הוא ע"ז חדא כי אשתמש כל חד וחד אית ליה זכותא בכולה קמ"ל ואחרים תרצו והנכון דנ"מ שלאחר ביטול נתן גוי זה חלקו לישראל שיהא החלק ההוא מותר בהנאה לישראל אם חזר ומכרו לגוי עי"ש וצ"ע מסתימת הש"ע בזה ועי"ש בהגה"א משם רבינו שמואל ודבריו צ"ע דאדרבא ע"ז חמור וכבר עמד ע"ד בשעה"מ (פ"ג) מגירושין

סי' ח"י המהרי"ט (ח"א סי' י"ט) הביא משם אביו המבי"ט ז"ל שהיה אומר שכל נדר שהותר ע"י פתח דאדעתא דהכי לא נדר א"צ שום היתר מדאורייתא דהוי כנדר טעות והוכיח כן מלשון המפרשים פ"ד דנדרים שחרטה גרידתא אעפ"י שהוא חרטה דמעיקרא מ"מ הנדר מעיקרא חל שפיר כיון שבאותו שעה היה דעתו לידור וכיון שהוא מתחרט עכשיו אמרה התורה שיתירו לו אבל ע"י פתח כגון שאמר שאפילו באותו שעה אם היה נותן על לבו דבר זה ל"ה נודר א"כ הנדר בטעות הוא אלא שמ"מ צריך התרה מדרבנן כיון שאינו ברור הטעות וגלוי לכל ולכן גבי ד' נדרים לא הצריכו חכמים התרה כלל לפי שהם דברים ידועים לכל שאין בהם ממש. והוא ז"ל הקש' עליו מהא דתנן המקדש את האשה ע"מ שאין עליה נדרים ונמצא עליה נדרי' אינה מקודשת ומשמע דשריא לאנסובי לעלמא ואמאי לא חיישינן דלמא משכחה פתח לנדרה דמה"ת אין עליה נדרים והרי היא מקודשת דבר תורה דלא אתי נדר דרבנן ומפקע קידושין דאורייתא. ושמא אדעתא דנדרים דרבנן קאמר דמ"מ אצריכנהו התרת חכם וזילא ביה מלתא אלו דבריו

והנה מ"ש ומשמע דשריא לאנסובי לעלמא תמהני הא היא פלוגתא בירושלמי שם מובא ברשב"א ור"ן כתובות (דף ע"ד) אית תנא תנא מותרת לינשא בלא גט שלא תקלקל ע"ע ואית ת"ת אסורה לינשא בלא גט שלא תלך אצל חכם ותתיר את נדרה וקידושין חלין למפרע ונמצאו בניה באים לידי ממזרות ופסקו הראשונים דל"ח ע"ז שבודאי לא תקלקל א"ע כמבואר בש"ס גיטין (דף פ"ג) ובש"ע אה"ע (סי' ל"ט) הביא ויש מי שאומר שחוששין שמא תלך ובח"מ וב"ש שם הקשו מהא דפסקינן בש"ע שם (סי' קמ"ב) בתנאי דשב ואל תעשה אין חוששין שמא תעבור על תנאה דלא תקלקל עצמה [וראיתי בס' אבני מלואים שם שכ' לתרץ לפי דעת הרא"ש נדרים דאם יודע החכם שהנודר מתחרט יכול להתיר אף בלא ידיעת הנודר א"כ חיישינן שמא תתחרט בנדר בביתה והחכם שלא ידע מעניני קידושין יתיר לה שלא בפניה ונמצא הנדר נעקר למפרע עכ"ד ותמהני כיון דהיא אין ברצונה לקלקל את עצמה ממילא הוי התרת חכם חוב לה ואין חבין לאדם שלא בפניו ובכה"ג היכא דאין ברצון הנדר להתיר לו וחוב הוא לו כ"ע מודים דל"מ התרה שלא בפני הנודר בע"כ] ועוד הא מבואר במבי"ט (ח"א סי' של"א) דדוקא כשידע ג"כ שרוצה הנודר שיתירו לו אלא שלא אמר לזה החכם שיתיר לו אז יכול להתיר אבל בלא ידיעה ל"מ התרה דיש כמה אנשים שמתחרטים ואינם רוצים להתיר עי"ש א"כ ליכא חשש שתעבור ותתחרט ותבקש התר' שלא תקלקל א"ע וכ"ז שאינה מבקשת התרה ל"מ התרת חכם. אולם קושית המרי"ט הי' אף דל"ח ע"ז שתלך אצל החכם דודאי לא תקלקל א"ע מ"מ ניחוש דמעצמה משכחה פתח לנדרה ומה"ת בכה"ג אין עליה למפרע נדרים וע"ז מתרץ דמ"מ כיון דמדרבנן צריכה התרה הוי כעוברת על התנאי. אך קשה הא התוס' הקשו בכמה מקומות בהא דכשמתרין לנזיר אל תשתה דחייב מלקות הא הוי התראות ספק שמא ישאל על נזירותו ותירצו דמוקמינן על החזקה שבודאי לא ישאל. ולדברי המבי"ט יקשה ניחוש לשמא ימצא אח"כ פתח על נזירותו ויתבטל ממילא הנדר מה"ת אף בלא שאלה והתרת חכם. ואי דגם בזה מוקמינן על החזקה דלא ימצא פתח זה אינו דוקא שילך לחכם וישאל על נזירותו בזה שייך לומר דמוקמינן על חזקתו שלא יעשה מעשה אבל לשלא ימצא פתח ל"ש לומר לאוקמי על חזקה שלא ימצא פתח. וכן מבואר מקושית המרי"ט דזה ל"ה חזקה במה שיכול לבא במקרה. א"כ לדעת המבי"ט דמה"ת ל"צ שאלה וסגי בהפתח בלבד דהוי כנדר טעות אמאי לוקה. א"ו דבלא התרת חכם לא ניתר הנדר

עוד יש להביא קצת ראיה מהא דמבואר ב"ב (דף ק"כ ע"ב) ראשי מטות למאי הלכתא אמר ר"ש לומר שיש שאלה בהקדש ופי' רשב"ם כמו שיש שאלה בנדרים הה"ד בהקדשות שאם שחט קדשים בחוץ ונתחיי' כרת ואח"כ הלך אצל חכם להתיר לו הקדשו ומצא לו פתח של חרטה ועקר את ההקדש מעיקרו ועבדיה כהקדש טעות אגלאי מלתא למפרע דל"ה הקדש מעולם ופטור מכרת ומדכתב הרשב"ם ומצא לו פתח של חרטה כתב ר' בצלאל אשכנזי בתשובה (סי' ט"ו) דקדשי מזבח וקדשי בדה"ב כיון דבאמירה בעלמא חייל עלייהו קדושה ונקנה להקדש לא סגי בחרטה דמעיקר' רק ע"י פתח ניתר דמשוי ליה הקדש טעות ע"ש באורך וכן העלה בס' מחנה אפרים דיני צדקה (סי' ה' מדברי הרמב"ם והטור דבנדרי צדקה והקדש אין לו שאלה בחרטה לחוד לבטל המצוה רק ע"י פתח יע"ש ואם נאמר דמד"ת נדר הניתר ע"י פתח ל"צ שאלה דאדעתא דהכי לא נדר א"כ ראשי מטות למאי הלכתא כתבה רחמנא לגבי שחוטי חוץ דשאלה ע"י חרטה דמעיקרא ל"מ וע"י פתח מד"ת ל"ב אף שאלה. אך י"ל למ"ש המח"א שם לדון דהא דמהני בתרומה שאלה ואף שלא ע"י פתח רק בחרטה דמעיקרא אף דהוי ג"כ כמו נדרי הקדשות מ"מ כיון שאינו רוצה להפקיע המצוה לגמרי שדעתו לחזור ולתרום אח"כ כה"ג אפי' בחרטה לבד יש שאלה יע"ש א"כ י"ל דאף בקדשי מזבח היכא שאמר מקודם הרי עלי קרבן ואח"כ הפריש קרבן לנדרו בזה מהני שאלה אף בחרטה לבד כיון דאינו רוצה להפקיע המצוה לגמרי שדעתו הוא לחזור ולהפריש א"כ י"ל דקרא דראשי מטות לגבי ש"ח דמהני שאלה איירי בחרטה דמעיקר' ובכה"ג דאינו מפקיע לגמרי סגי בחרטה דמעיקר' ובעי שאלה ועיין תשובת חות יאיר (סוף סי' קכ"א) שמסופק אם מועיל שאלה באומר הרי זו ובמשנה למלך (פי"א) ממעשה קרבנות

וי"ל דהא דנדרי הקדש וצדקה אינן נשאלין רק ע"י פתח ולא ע"י חרט' לבד הוא רק מדרבנן אין נזקקין לו מטעם דכתיב נדרי לד' אשלם