אמרי בינה יורה דעה רנט

שם הכ"מ שהוא מן התוספתא וקשה אמאי דוקא בזריקת דם מעל ומה יש הבדל בין זבח למנחה הא מנחת חוטא מכפרת כמו חטאת ומה טעם לחלק בניהם

וראיתי בספר טהרת קודש ריש זבחים שכתב דמאחר דהוא מקודש לקודש אין לחייבו רק משום הנאה ובמודר הנאה מחבירו קיי"ל דשוקל שקלו ופורע חובו משום כיון דלא מטי הנאה ליד הנודר לא מקרי הנאה מכ"ש חיוב מעילה היכא דליכא ש"ר רק איסור הנא' דילפינן מסוטה בכה"ג ל"ח הנאה שיתחייב קרבן מעילה ולכך בהביא מנחות אף שמכפרת עליו כמנחת חוטא אין זה רק כשוקל שקלו אבל בזבחים דאיכא זריקת דם מעל כשיזרוק משום דקיי"ל המקיז דם לבהמת קדשים מעל דחשיב כגופה של בהמה ולאחר שחיטה אין מועלין בו וע"כ דלאחר שחיט' זכי ליה רחמנא לבעל הקרבן את הדם ויצא מידי מעילה לכן כשקנה קרבן ממעות הקדש וזורק הדם יש כאן ש"ר שיצא מרשות גבוה לרשות הדיוט ויש בו הנאה דאתי לידו עי"ש עוד בדבריו ולא אדע מה הועיל הא אינו דומה לשוקל את שקלו ופורע חובו דשם אינו עושה בעצמו אבל כשעושה בעצמו אסור כמבואר מש"ס נדרים הנ"ל א"כ כשפורע מעצמו חובו בשל הקדש הוי הנאה ממש ומ"ש מנחה ומ"ש זבח מהראוי שימעול מיד. גם מ"ש דזכי ליה רחמנא לבעל הקרבן את הדם לא מצינו שיהיה הדם לבעלים ואף דדרשינן דאין מעילה בדמים מדקאמר קרא ואני נתתי לכם את הדם שלכם יהא לאו דהוא של בעלים רק שיצא מידי הקדש ולדעת רמב"ם לעולם ליכא מעיל' אף בהוציא מקודש לחול רק אם נהנה בזה דהוציא וא"כ אף בזריק' דם לא נהנה במה שיצא הדם לחולין וע"כ עיקר הנאה הוא הכפרה או במה דנפטר מחיובו א"כ מ"ש זבח מ"ש מנחה בתרוויהו נהנה במה דמשתרשי ליה וצ"ע בכ"ז

והנה אף במודר הנאה היכא דמשתרשי ליה אסור מ"מ זה דוקא אם משתרשי ליה אח"כ ג"כ בדבר חדש אבל אבידה דמחזיר לו אף אם נכסי המחזיר אסור על בעל אבידה שרי משום דבשעת חזרתו במצותו עסיק וגם לאחר מצותו ל"ח ליה כמהנה משום דמדעם דנפשיה קא מהד' ליה ומדנפשי' נהנה אבל ליתן לצדקה לעני לאחר גמר מצותו היינו לאחר נתינתו מתהנה מיניה המודר כן כתב הרשב"א נדרים (דף ל"ד) ומה"ט נמי מבואר בר"ן וש"ע (סרכ"א ס"ד) דהא דלא ירפא לבהמתו אם הבהמה תמות שרי ליה לרפאותה דהו"ל כמו מחזיר אבידה. וראיתי בתוס' רבינו הגדול ע"א ז"ל במשניות (פ"ד) דתמה ע"ז דא"ד לאבידה דאינו משביח הנכסים אלא מונע אחרים מליטלו והוי כמו מבריח ארי דלא מקרי מהנהו אבל בחלתה הבהמה במה שמרפא הוא משבחה י"ל דאסור אפילו שעושה מצוה וראיה מפדר"י עכ"ל ולא אדע הא בפרוטה דר"י מייתר ממון מחדש וגם לאחר גמר המצוה מהנהו משא"כ במרפא בהמתו דלאחר גמר המצוה לא משתרשי ליה דמדנפשיה נהנה. גם הא מבואר בש"ס כתובות (דף ק"ח) דאף אם מבריח ארי אסור לגבי מודר הנאה מ"מ מחזיר לו אבידה משום דמצוה קעביד ובפדר"י הוא משום דנהנה אחר גמר מצוה ואינו מדנפשיה אבל באבידה מדנפשיה נהנה אח"כ וה"נ לגבי רפואות בהמתו נהנה מדנפשיה ועי"ש ברשב"א

סי' י"ז כתב בטוש"ע (סי' רכ"ז) הריני עליך חרם ואתה עלי שניהם אסורין ליהנות זמ"ז כו' ואסורין בדברי' שהם בשותפות לבני אותו העיר כמו בהכנ"ס כו' וזה דעת הרמב"ם דהך סיפא דמתניתין דפרק השותפין הוא אף לראב"י וכבר תמהו עליו הרמב"ן והר"ן דהא בש"ס שם קאמר אמר רבה מחלוקת ביש בו דין חלוקה אבל באין בו ד"ח ד"ה מותר אר"י והרי בהכ"נ דכשאין בה ד"ח דמי ותנן ושניהם אסורין כמאן אתיא מתניתין אלא אר"י מחלוקת בא"ב ד"ח וא"כ בהכ"נ דא"ב ד"ח ע"כ מתניתין דקתני אסורין רבנן הוא ולא ראב"י וכיון דבא"ב ד"ח קיי"ל כראב"י כמבואר (סי' רכ"ו) למה יהיו אסורין והיאך הרמב"ם מזכה שטרא לבי תרי ועיין בלח"מ (פ"ז) מנדרים דמדחיק א"ע לתרץ ובטו"ז

ולענ"ד יש לומר דהא באמת כל הראשונים האריכו להקשות למה קיי"ל כראב"י הא אנן קיי"ל בכל דוכתי דבדאורייתא אין ברירה והר"ת מתרץ דקיי"ל כראב"י ולאו מטעמייהו רק מטעם דויתור מותר במודר הנאה והר"ן כתב דלא מסתבר לדחות הסתמות דויתור אסור במודר הנאה ובש"מ כתוב דהא אף דויתור אסור במודר הנאה ל"ה רק מדרבנן ובדרבנן קיי"ל דיש ברירה ובגליון תוס' משניות לרבינו עקיבא איגר ז"ל תמה מה"ט על הר"ן וגם על הר"ת הא בדרבנן יש ברירה. ולכאורה י"ל דאף דקיי"ל בדרבנן י"ב הוא רק מטעם ס' כמ"ש הר"ן גיטין פרק כל הגט דספיקא דרבנן לקולא א"כ נדרים דהוי דשיל"מ לא סמכינן על ברירה. אולם כבר הוכיחו כו"כ אחרונים מכמה דוכתי דבספיקא דדינא לא מחמרינן בדרבנן אף בדשילמ"ת ומה"ט אזלינן לקולא בכמה דוכתי בדרבנן ועיין פ"ח או"ח (סי' תצ"ז) ובשא"ר דיני חמץ ובתשובת רבינו עק"א ז"ל ובמ"ש במ"א להקשות מפסק רש"י מס' עירובין (דף ל"ט ע"ב) עכ"פ הדבר מוכרח מכמה מקומות דאזלינן לקולא א"כ שפיר מתרץ הש"מ קושית ר"ת ודוחק גדול לומר דהר"ת וכל הנך פוסקי' דהקשו ע"ז למה פסקינן כראב"י יחלוקו על כלל הנז' ויסברו דאף בספיק' דדינ' מחמרינן בדרבנן בדשיל"מ [ועמש"ל ס"ס י' ]. ברם כנ' הא דלא ניחא להו לתרץ הכי הוא מטע' אחר דהא כלל גדול בידינו כל היכא דנולד על גוף אחד ודבר אחד הספק על דאורייתא ועל דרבנן כיון דמחמרינן בשל תורה מחמרינן ג"כ בדרבנן ועיין מ"ש בזה בהגהותי בדברי חיים (סי' ו') ולעיל דיני שחיטה ובכמה מקומות. וא"כ ה"נ אם זה משתמש בזמנו אם באנו לדון לדברים הנוגעים לדאורייתא וכן מה דנפ"מ לענין קנינים נאמר דלא סמכינן על ברירה לומר דהוברר למפרע שבתוך שלו משתמש שוב אף דנ"מ רק לענין הויתור שהוא דרבנן ג"כ היה צריך להחמיר ושלא לסמוך על ברירה כיון דלכל ענינים מחזקינן לספק אם יש ברירה וכל מה שיולד נ"מ בענין זה הן לענין איסור תורה הן לענין ממון אמרינן דלא הוברר לכך שפיר קשיא להו אמאי לענין ויתור יהיה מותר. ולכך הוכרח הר"ן לחדש דרכו הקודש דברירה זו אינו דומה לשאר ברירות שבש"ס דהכא עיקרו של דבר מתברר משעה הראשונה ומיעוטו לאחר מכן לפי שאף משעה הראשונה אין אנו מסופקין שלא יזכה כל אחד מהן בכל גוף חצר זה ואין אנו מסופקין ג"כ שמא אפילו ירצה פלוני לזכות לא יזכה בה שהרי משעה הראשונה אנו יודעין שעתיד כל אחד לזכות בכל גוף חצר זה ושיזכה בו כל שעה שירצה הלכך כיון שעיקרו של דבר מתברר מתחלתו ומה שהוא מתברר לאחר מכן שלא נתברר מתחלה אינו אלא מיעוטו דהיינו הזמן שרצה לזכות בגופו של חצר וזכה בה כל כה"ג יש ברירה עיי"ש באורך בנועם דבריו. ולכאורה מאן ימר לנו שיבא זמן ויתברר שהגוף הוא שלו הא יכול להיות שימות ולא ישמש כלל. אך זה אינו דהא מ"מ יורשין היורשים זכותו יזכו בו וישמשו בזמנם. א"כ הא תינח בחצר שא"ב דין חלוקה דלזה קיים שימש זה בזמנו וזה בזמנו אבל בהכ"נ ותיבה וספרים וכדומה דאינו יכול למכור זכותו וגם אם מת נתבטל חלקו וזכותו דאין בו דין ממון להוריש לבניו אחריו א"כ יכול להיות שלא יבא זמן שיהיה שלו לבדו דומה ברירה זו לשאר ברירות ואף שידענו שכ"ז שהוא בחיו אם ישתמש בו יהיה שלו מ"מ אינו ברור לנו אם יזכה וגם הזמן אינו מבורר ול"ש לומר בזה שאין המיעוט המסופק מתחלתו ומתברר לאחר מכן מעכב את הרוב שהיה ברור מתחלתו כיון דגם אינו ברור מתחלתו ולכך דומה ברירה זו דשימוש דבהכ"נ לשאר ברירות שבש"ס ואמרינן דלא הוברר למפרע. וגם דוקא בחצר שא"ב דין חלוק' דיש קנין הגוף לשניהם וזה אי אפשר דאי דמר לאו דמר כמ"ש הר"ן ולכך מיד זכו שכ"ז שכ"א ישתמש בו יהיה שלו אבל בבהכ"נ וכדומ' למה נאמר שע"ד זה נשתתפו שבכ"ז שכ"א ישתמש במקומו יהיה שלו לקנין הגוף הא סגי דיהיה של שותפות לכל בני העיר ולכך ל"א בזה יש ברירה. אך לס"ד דש"ס דפליגי רק בחצר שיש בו דין חלוקה וע"כ דראב"י סובר בכ"מ דיש ברירה וסברת הר"ן ל"ש ביש בו דין חלוקה ועי"ש בר"ן דמדחי' א"ע לס"ד לכך סובר הרמב"ם וסייעתו דלס"ד סובר ראב"י בכל מקום דיש ברירה ורבנן סברו ביש בו דין חלוקה לא סמכינן על ברירה וכמ"ש הרא"ש שם בפירושו ושפיר הקשה רב יוסף מבהכ"נ. אבל למסקנ' דש"נ דביש בו דין חלוקה כ"ע מודים דאסור ורק באין בו דין חלוקה פליג שפיר מחזקינן כסברת הר"ן דטעמא דראב"י משום דבזה סגי לן לסמוך על ברירה דאינו דומה לשאר ברירות דבש"ס מטעם דהרוב איתברר לן ורק המיעוט היינו הזמן וכנ"ל וזה א"ש בחצר השותפין משא"כ בבהכ"נ וכדומה השותפות לבני העיר דבזה דומה הברירה לכל הברירות דש"ס ומטעם שכתבתי

וביש בו דין חלוקה דחל הנדר דעת רמב"ם וש"ע שהוא רק עד שיחלוקו ואח"כ שרי. והרשב"א אוסר דכיון דקיי"ל א"ב בדאורייתא והוי כלוקח מחבירו ואסור רק במכרו לאחר ובר"ן כ' דטעם הדבר דמותר לאחר שחלקו הוא משום דאנן סהדי דע"מ כן נשתתפו שלא יוכל אחד מהן לאסור על חבירו בענין שתהא נאסרת עליו לאחר חלוקה דא"ה אסור עליה נכסי דידיה ואינו בדין. וכבר כתבתי בהגהותי בד"ח חיו"ד (סי' כ"א) להוכיח שזה דוקא במה דאוסר עליו בנדר דהוא מכח דיבורו שמתפיס על ממון זה איסור ע"ח ואין בכחו והוי כהותנה וע"ד זה נשתתפו שלא יהיה בכחו לאסור אבל באם נאסר הדבר ממילא או מכחו או מצד מעשיו יכול לאסור וראיה לזה מהא דמתניתין דע"ז (דף מ"ז) דקתני היה שלו ושל ע"ז נידון כמע"מ ואבניו ועציו מטמאין ופירש רש"י אף חלק הישראל דאין ברירה ובר"ן שם הביא הירושלמי דמה דנידון מחצה ע"מ היינו שחצי הכותל מותר וכ' והנ"מ למכור אבניו שכנגדו אבל בשאינו מפורש הכל אסור דא"ב דאע"ג דהכותל של שני שותפין רשות שניהן שוין בכל צדדי הכותל וכ"א מהם יש לו שותפות אפילו באופן שהן לצד חבירו שותפות זו שרי כו' דמסתמא ע"ד כן נשתתפו שצד שכנגד כ"א יהיה שלו לגמרי ותרוויהו בהכי ניחא להו ישראל כדי שלא יאסר הצד שכנגדו ובני ע"ז נ"ל בהכי שלא ישתחוו אלא לחלקם ע"ש הרי דמצד שותפות יכול לאסור ע"ח חלקו אף אחר חלוקה והר"ן כתב שם דפשט' דמתניתין משמע כשיטת רש"י וגם הא הירושלמי לא אתי עלה רק מטעם דשם ע"ד כן נשתתפו אבל בשאר ענינים השוין יכול לאסור ורק מצד נדר אנן סהדי דעד"ז נשתתפו דלא יאסור אבל בכל דבר הנאסר מצד בעלים על ממונו אוסר אף חלק חבירו אף לאחר שחלקו ומטעם זה השגתי שם על המקו"ח (סי' תמ"ח) שכתב ליישב קושית השא"ר בהא דעיסה