אמרי בינה יורה דעה רנח

לו בעל האבידה בשכרו בכ"ז אסור כיון דמקום שנוטלין עליה שכר הוא דהמחזיר בטל מן הסלע הוי כמו שמהנהו בידים אף דמידעם דנפשיה קמהדר לו מ"מ כיון שמותיר השכר לו ורוצה לעשות בחינם אסור להנותו ק"ו בחוב שחייב לו מכבר דאינו רשאי למחול לו והרדב"ז בעצמו (ח"ג סי' תרט"ז) כתב דמותר לדבר עליו לשלטון ואם הוא מקום שנוטלין שכר על הדבור אסור לדבר עליו אם מדבר שיגיע לו תועלת עי"ש והכלל דאם הפעולה הוא רגיל לעשות בשכר אסור מכ"ש למחול לו חובו ואף דהתועלת הוא רק גורם לסלק החוב ולפרוע חובו רשאי מ"מ למחול חובו גרע וק"ו אם יש לו משכון דאסור להחזירו ועיין תוס' כתובות הנ"ל שכתבו דפורע חובו ל"ה אלא גרמא ולא דמי לעושה לו מלאכה דאסור אע"ג דל"מ תבע ליה מיניה דהתם מדידיה לדידיה קא מתהני אבל הכא גרמא בעלמא הוא הרי דעיקר ההיתר הוא משום דמתהני ע"י באמצעות אחר אבל מדידיה לדידיה בלא אפסק אחר אסור וה"ט דמקום שנוטלין שכר תפול הנאה להקדש כיון דגורם לו הנאה מדידיה לדידיה וא"כ כ"ש שאסור למחול לו החוב שכבר נתחייב לשלם לו ול"ש לומר מפייסינא לך כיון דזה אסור לו. ועי"ש במהרש"א דכתב ע"ד תוס' דכתבו אע"ג דל"מ תבע מיניה מ"ש מיורד לתוך שדה ש"ח שלא ברשות דחייב לשלם וכ' לפרש בנודר ממעשי ידי אשתו דנאסר במלאכתה אע"ג דל"מ תבעת אף בלא נדר והוי דומה לפורע חובו עי"ש ובפנ"י כתב דביורד לתוך שדה חבירו לא חייב אלא משום דהשבח בעין משא"כ בנודר סתמא קתני דאסור לעשות לו מלאכה משמע אף במה שאין השבח בעין דלא מצי תבע ליה אפ"ה אסור ודבריו מוקשים דהא בכל דבר שאחד עושה לחבירו דבר שנהנה בו חייב לשלם כמבואר ח"מ (סי' רס"ד) עכ"פ ודאי כנרא' דלמחול לו חוב אסור ודלא כרדב"ז. שוב ראיתי במל"מ (פ"ח) ממלוה לענין רבית שכתב כן דאף פורע חובו ש"ח הוי רק כמבריח ארי מ"מ למחול בלי אמצעי אסור

סי' ט"ז בש"ע (סי' רכ"א) אסור ללמדו מקרא כיון שמותר לטול שכר ומלמדו חנם נמצא שמהנהו. וכ"כ מבואר לקמן (סי"א) אם אסור ספרו על חבירו אסור לנאסר ללמוד בו ובש"ך שם (ס"ק נ"ה) דל"ד למודר הנאה משופר דמותר בתקיעת מצוה דלאו לה"ג דכיון דיש להשכיר ספרו וזה לומד בו בחנם ה"ז נהנה מבואר מזה דהיכא דמשתרשי ממון דהי' צריך לתת שכר וזה עושה לו בחנם לא אמרינן מצוה לאו להנות נתנו וכן מבואר מש"ס נדרים (דף ל"ד) ואף דעיקר כוונתו הוא למצוה ללמוד עמו ולהשאיל ספרו ולהחזיר אבידתו דמצוה רמיא עליו וזה שמהנהו אין הכוונה להנות רק לעשות המצוה ואם ל"ה עושה המצוה ל"ה צריך לתת ממון וא"כ הא דמשתרשי לי' הוא בשביל שעושה המצוה מ"מ כיון דחפצו ורצונו לעשות את המצוה ומצוה הזאת צריך להוצאות ממון וזה מוותר ומרויח ע"י המודר ממנו לכך אסור ועיין בתשובת שב יעקב (סי' נ') דהשיג השואל מכח זה על דברי שער אפרים דכ' להתיר חמאה שבשלה בכלי בשר ונאסרה בהנאה להדליק בה נר חנוכה כיון דא"ב אלא הנאות מצוה דהא המצוה רמיא עליו וחייב אף עני מישראל למכור כסותו לקנות נר חנוכה א"כ משתרשי ליה והשב יעקב השיב לו דזה שגרם לו האיסור הנאה שא"צ לקנות נר חנוכה ממילא אתי וגרם בעלמא הוא דמות' כמו דמותר לפרוע חובו אע"ג דעי"ז א"צ לשלם לבע"ח ופורע חובו אינו חייב לשלם. וכתב בנידון דכ' השואל לדמות לנידון דהש"א הה"ד באם ראובן נדר הנאה מנכסי שמעון דיכול ראובן לתת לשמעון נר חנוכה דז"א כיון דאי הוי בעי הנותן הוי צריך המקבל לשלם לו דמי הנר א"כ נותן לו האי ממון מתנה משא"כ בב"ח דאין לו הנאה רק שמדליק בגופו וזה הוי מצוה ולאו לה"נ ומה דא"צ לקנות אחרת עי' הוי רק גרמא ולא מקרי הנאה אלא כמו מלמדו מקרא שנותן לו מתנה אותו מעות דמי שכירות שהיה צריך לשלם לו אם היה רוצה עכ"ד. וקשה ע"ז הא מבואר בש"ס נדרים כשנכסי בעל אבידה אסורין על המחזיר דפליגי בה רב אמי ורב אשי דחד אמר דלא קמהדר ליה דקא מהני ליה פרדר"י וחד אמר דאעפ"כ מהדר ליה דפרוטה דר"י לא שכיח ובתוס' שם הקשו הא רק אברוחי ארי בעלמא הוא שמבריח מעליו העני דאפילו גבי פורע חוב חשבינן ליה כמבריח ארי דמצי למימר מפייסינא ליה ולא ברי הזיקה כ"ש גבי פרוטה לעני וכתבו דפורע חובו היינו אותו שפורע מבריח ארי מעליו מעצמו אבל הכא המחזיר עצמו מבריח ארי מעצמו ע"י שמתעסק באבידת חבירו והוי כאלו נוטל מכיסו של בעל אבידה ונותנו לעני ה"נ גבי פורע חובו אם הבע"ח נוטל מעות מזה לפטור חובו כמו כן הי' אסור. א"כ בנידון דש"א נמי אף דל"ה רק גרם הנאה מ"מ זה דוקא אם חבירו עושה זה מעצמו אבל הוא אסור מעצמו לגרום לו הנאה וא"כ בנר ג"כ במה שדולק מעצמו לצורך חנוכה באיסור הנאה הוי כפורע חובו מאיסור הנאה דאסור

אולם אם נאמר דאם עושה מעצמו דבר באיסור הנאה אשר מרויח ממון עי"ז אסור כיון דמשתרשי ליה וא"ד לשופר או לולב ואתרוג מאיסור הנאה דאי לאו משום דכתותי מיכתת שיעורא היה ויכול לצאת בהן ידי מצוה דבאלה אינו צריך להוציא ממון ע"ז מכיסו דלא מכלי' קרנא משא"כ בדבר דמכליא קרנא כמו בדבר דנוטל שכר או דמרויח וגורם לו פטור בדבר אחר אסור יקשה ע"ז מדברי תוס' חולין (דף ק"מ) ד"ה למעוטי נפורי עיר הנדחת דכתבו כיון דהיה להם שעת הכושר אפילו לכפרה מותרת דמצות לאו ליהנות נתנו וכתבו וצ"ע בבהמות עיר הנדחת אם עבר והקדישה והקריבה אם הוא קרבן כשר ועי"ש במהרש"א וכבר השיגו עליו וברשב"א ור"ן בחידושיו דהא איסור הנאה אינה שלו וכבר כתבתי זה במקומות אחרים עכ"פ משמע מדברי תוס' דאף בדבר הבא לכפרה והחיוב רמיא עליו מ"מ כשר לקרבן מטעם דמצות לאו ליהנות נתנו הרי אף דבר החוב המוטל עליו יכול לסלקו באיסור הנאה ואף בדבר דכליא קרנא ואמרינן כיון דעיקר מטרתו הוא המצוה לא איכפת לן במה דגרם לו ריוח ממקום אחר ואמאי נימא נמי דהוי כמו דפורע מעצמו חובו מאיסור הנאה ועיין מל"מ (פ"ה) מאיסורי מזבח דכתב מ"ש רמב"ם ואצ"ל מערלה כ"כ לפי שנהנה בהבאתם והוי מצוה הבב"ע והביא דברי תוס' חולין דבקרבנות ל"ש הנאה דמצות לאו לה"נ ובאמת דעת הרמב"ם דלא חל כלל ההקדש דהוי איסורי הנאה ועיין רמב"ם הל' שקלים (פ"ג הי"ד) היה של עיר הנדחת לא עשה כלום וע"ש בכ"מ ובמ"ש דיני חמץ (סי' ב')

עוד קשה ממתניתין דשקלים (פ"ב מ"ב) הנותן שקלו לחבירו לשקול ע"י ושקלו ע"י עצמו אם נתרמה התרומ' מעל השוקל שקלו ממעו' הקדש אם נתרמה התרומה וקרבה הבהמה מעל ופירש רמב"ם ורע"ב דברישא דמעל הוא דמיד שנתרמה התרומה על העתיד לגבות היה זה השקל שנתן חבירו ברשות ההקדש וכשנתנו ע"ע נהנה מן ההקדש שאם ל"ה נותן שקל זה בשביל עצמו היה ממשכנו ונהנה מן ההקדש וחייב קרבן מעילה ומטעם שעשה המצוה לא מקרי הנייה דמצות לאו ליהנות נתנו ובסיפא דקתני וקרבה הבהמה קאי נמי על הרישא דבמוציא מן הקדש להקדש אעפ"י שנהנה לא מעל עד שעשה מעשה ודבריהם נובעים מדברי ירושלמי שם יקשה אמאי לא מעל רק מטעם דנהנה שלא משכנהו בשביל שקלו הא בלא"ה נהנה אף דמצות לאו להנות נתנו הא מעצמו פרע חובו מאיסור הנאה וכל מקום דמעל כגון במוציא מרשות הקדש לחולין הוא על מה דקסבר דקנה החפץ בשביל הממון אף דכלפי שמיא גליא דלא קנה בממון שאינו שלו מ"מ כיון דקסבר דקנה בממון שלו ונהנה יצא המעות לחולין ומעל וה"נ כיון דקסבר דפרע בזה חובו נהנ' ממיל' מעל וכן מוכרח דהא הרמב"ם והרע"ב פירשו בקושית הירושלמי מה נהנה היינו משום דמצות לאו ליהנות נתנו הא אי מצות להנות נתנו הוי שפיר הנאה ואמאי אליבא דאמת כיון דכלפי שמיא גליא דשקל ממעות הקדש א"כ לא עשה כלל מצוה ואף אם משלם אח"כ י"ל דאף מצוה לא עשה דהוי מצוה הבא בעבירה דאף בעבירות שוגג י"ל דלא עשה מצוה מטעם מצוה הבא בעבירה כמ"ש האחרונים וכתבתי בזה כ"פ בחלק או"ח א"כ ל"ה הנאה כלל ואמאי מעל [ועיין בפירוש ירושלמי דכתב וקשיא לי למה צריך הנאה וכי לא תנן במעילה היכא דיצא מרשות הקדש לרשות הדיוט מעל אפילו לא נהנה המוציא וכיון דע"י מעשה בהקדש שני חשיב ליה יציאה ל"ל נהנה ולא קשה להמתבאר מדברי רמב"ם הל' מעילה ופירוש המשנה (פ"ו) דמעיל' לעולם לא יש מעילה אף בפגם אם לא יש לו הנאה כמו שבארתי בזה לעיל דיני פסח (סי' כ"ב) ועוד הא לא פגם להוציא לחולין רק לשנות או מקודש לקודש או במה ששקל על שם עצמו ולא הוציא שום דבר מרשות הקדש בזה לכ"ע בעינן הנאה ופריך מה נהנה] וע"כ דסברו אי מצוה לה"נ מעל מ"מ על הנאתו דקסבר דעשה מצוה א"כ אף אם מצוה לאו לה"נ ג"כ מעל במה דפרע בידיו חובו ומשתרשי ליה

אך הא באמת קשה טובא לדברי הרמב"ם והרע"ב דבשביל הנאות מצוה לא מעל רק בשביל שהב"ד ראוין למשכון ולא משכנו כמו שנהנה הא בתו"כ סוף ויקרא מבואר דאף מן הקדש להקדש כגון לקח קיני זבים וקיני זבות וקיני יולדות ושקל שקלו והביא חטאתו ואשמו מן ההקדש כיון שהוציא מעל דברי ר"ש ר"י אומר עד שיזרוק הדם מנין ת"ל תמעול מעל מ"מ ועיין ש"ס מעילה (דף י"ט) ועי"ש ברש"י דלר"ש כיון שהביא לעזרה נפטר מאחריותו ויצא ידי חובתו ידי אחריות ומעל ור"י סובר דלעולם הוא חייב באחריותו עד שיזרוק הדם לכך בעינן שיזרוק הדם ויצא ידי אחריותו דכיון שיצא בו ידי חובתו כמו שהוציא לחולין דמי ויקשה הא לא ממשכנין על חייבי חטאת ול"ה רק כעשה מצוה ומצוה לאו לה"נ וע"כ דמעל במה דפרע חובתו ומשתרשי לי' וא"כ בשוקל שקלו מן ההקדש נמי ימעול אף בלא הקריבו עדיין מטעם דפרע חובו ומשתרשי ליה. וברמב"ם (פ"ו הי"ב) ממעילה לא כתב הטעם דנהנ' שאין ממשכנין רק סתם כשיתרמו התרומה ויקנה ממנו אפילו בהמה אחת ויזרק דמה ימעול שהרי חלקו באותה הבהמה שנזרק דמה וכן שם (הי"ג) בנתן לחבירו לשוקלו ע"י ושקל ע"י עצמו אם כבר נתרמה התרומ' מעל ולא הזכיר ההנאה דאין ממשכנין אותו. אולם (פ"ג) הלכו' שקלים כתב ושקלו ע"י עצמו כדי שלא ימשכנו אותו. וקשה הא משתרשי ליה עוד צריך להבין דברי רמב"ם בהלכות מעילה שם (הי"א) כתב בהביא חטאתו ואשמו ופסחו מן ההקדש וכן מחוסר כפרה דמעל וכולם אין מועלין עד שיזרוק הדם לפיכך המביא מנחות ונסכים ולחם תודה מן ההקדש אעפ"י שעבר עבירה לא מעל שאין כאן זריקת דם לכפר עליו וכ'