אמרי בינה יורה דעה רנז

א"כ לא נעשה שום איסור אף דמצוהו ואף איסור דרבנן אין ע"ז מטעם אמירתו כיון דלא נעשה כלל איסור ופעולה האסורה אם אינו בשליחותו ואף אם עושה בשליחותו. ומ"ש התפל"מ מדהע"ה אם נאמר דבנו שהע"ה עשה בשליחותו אף שהיה אחר מיתת דהע"ה מ"מ לדעת רמב"ם י"ל דלא נתבטל השליחות רק הא דל"מ לגרש לאח"מ הוא משום דכבר נפסק כח האישות וכמ"ש רש"י וקצוה"ח הנז' אבל לעולם י"ל בדברי' אחרי' יש מקום לומר דעושה בשליחותו. ברם דהמע"ה שנשבע לשמעי שלא יהרוג י"ל דהיינו בחיו. וגם שלא יהרוג בשביל חטא זה אבל מה ששלמה המע"ה סיבב בחכמתו שילכד ושיהרוג ע"ז לא נשבע וגם לא צוה לו אביו שיעשה בשליחותו אדרבה אמר לו אל תנקהו כי איש חכם אתה וידעת את אשר תעשה לו. ומה חכמה היה צריך לזה הא כיון שדע"ה נשבע לו לאמר אם אמיתך בחרב אם נאמר דע"י שליח רשאי לעשות מזה נראה קצת דאף ע"י שליח אסור ואלו לשון בני אדם הוא גם לא ע"י שליח ולכך אמר לו שיעשה בחכמה דהמיתה יסבב בשביל גרמות ד"א וע"ז ודאי ל"ה השבועה אם יעבור אח"כ על שבועתו ונגד חק המלכות

ועל דברי מהר"מ רויטנבורג שכתב אם לא יכול להתברר לשון ב"א ילך אחר לשון תורה ומשמע דמטעם ספק הוא כיון דהוי חסרון ידיעה ואינו יכול להתברר וא"כ הא ס' ממון הוא לקולא היכא דהוי ס' בחיובא אף דהוי ממון עניים כמבואר (סי' רנ"ט) ואמאי חייבו לשלם הזקוק ויש לומר כיון דס"ל מה"ד שלוחו של אדם כמותו כ"ז שלא יתברר דלשון ב"א הוא רק ע"ע חייב ועדיין צ"ע בכ"ז

סי' י"ד כתב בש"ע (סי' ר"כ סכ"ב) אמר לאשתו קונם שאת נהנית לי מהיום עד פסח אם תלכי לבית אביך עד החג כו' ואפילו לא הלכה אסורה ליהנות ממנו עד הפסח שמא תלך אח"כ ותעבור למפרע. ובש"ס לא קתני במתניתין (דף נ"ז) שאמר מהיום רק סתם שאתה נהנת לי עד הפסח וכן ברמב"ם ובטור כתב מכאן ועד פסח. ובאמת אף אם אמר סתם ג"כ אסור דע"כ כוונתו היה לאסור לה הנאתה מהיום כיון דקבע זמן רק עד הפסח וההליכה לא רצה עד החג א"כ ע"כ הי' כוונתו שהאיסור הנאה יתחיל מיד אם תעבור. וכן בסיפא דמתניתין וש"ע (סעיף כ"ג)שאת נהנית לי עד החג אם תלכי עד הפסח דאסורה ליהנות מיד דשמא תעבור ותלך וחל האיסור למפרע והוא מש"ס נדרים (דף י"ד) דבתנאה לא מזדהיר. שם ג"כ אף דלא אמר מהיום ג"כ ממילא כן הדין דאם עברה על התנאי חל למפרע ומכ"ש כשאמר שאת נהנית עד פסח אם תלה עד החג דודאי היה כוונתו שתעבור למפרע דאל"כ תוכל לילך אחר הפסח רק אף אם אסר לה ההנאה עד החג אם תלך עד הפסח ג"כ הכוונה היה לאסור מהשתא ולא משעה שתעבור. ואף די"ל דכוונתו היה לאסור עליה מזמן שתעבור ואילך מ"מ אמדינן דעתו דמסתמא כוונתו לזרזה לאסור עליה מעכשיו ולא מזמן שתעבור

וראיתי בגליון משניות רע"א ז"ל שם דהקשה דהא כל אם כלאחר דמי ובאוסר על עצמו דבר באם אעשה מתחיל האיסור משעת עקירת התנאי כמבואר בר"נ נדרים (דף ע"ט) ומס' שבועות (פ"ג) א"כ נימא דאסורה בהנאה עד החג אם תלך היינו משעה שתלך לבית אביה קודם פסח ולא תאסור ההנאה שקודם ההליכה והניח בצ"ע ולמדתי תירוץ על קושיא הזאת מדברי רדב"ז (ח"ג סי' ת"ל) דנראה מדבריו דוקא באומר באם ואינו קובע זמן לא היה כוונת הנודר רק לאסור מאז משעה שיעבור אבל בקובע זמן לאיסורו ולתנאו אז כוונתו לאסור כל אותו זמן מן שעה שנדר וז"ל קושטא דמילת' דע"כ ל"פ אלא בקבע זמן לאיסורו ולתנאו כגון קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר וכגון שאת נהנית לי עד הפסח אם תלכי לבית אביך עד החג או ככר זה עלי היום אם אלך למחר למקום פלוני דמר אמר חיישינן שמא לא יקיים התנאי ומר אמר ל"ח אבל היכא דאמר קונם אי אתה נהנית לי אם תעשה דבר פלוני לכ"ע מותר ליהנות ממנו ואם עשה אותו דבר לא קאי בבל יחל למפרע של"ה כוונת הנודר אלא אם תעשה תהיה אסור משם והלאה אבל למפרע ל"מ שיהיה עובר עי"ש עוד הרי דבריו מבוארים דדוקא באם לא קבע זמן כמ"ש וכנידן דר"ן שם שאמרה קונם פירות עולם עלי אם ארחוץ בזה כיון דל"א מהיום ותלתה נדריה באם אינו במשמע שתחול נדרה אלא לאחר שתעבור על תנאה אבל בקובע זמן הן על האיסור הן על תנאי דעתו שיחול מהיום. ואף שכתב הר"ן מס' שבועות דבדבר הנמשך קודם התנאי ואחר התנאי דיש מקום לנדר לחול אח"כ כמו אם ארחוץ מ"מ זה דוקא היכא דלא קבע זמן על הנדר אבל אם קבע זמן על הנדר אמדינן דעתו שרצונו היה לאסור מהשתא כל המשך הזמן ועי"ש בר"ן דהיכא דאפשר שיתקיים תנאו ולא יחול נדרו כלל אמדינן ליה לדעתיה ששבועתו היתה שכ"ז שיתקיים התנאי אף בסוף יחול נדרו וגבי גט מפני שכל מי שמגרש בקושי מגרש אמדינן לדעתו שלא רצה שיחול הגט עד שיתקיים התנאי עי"ש [ודברי הר"ן הנזכר אישתמיטתיה ליה לבעל בית מאיר אה"ע (סי' קמ"ה ס"א) במחכ"ת ע"ש] וכמו שם דאמדינן לדעתו שלא יהיה אופן שיתבטל הנדר כן נמי בנדר וקבע זמן אמדינן ליה לדעתו שרצה בכל הזמן וע"כ שיחול מהשתא כשיתקיים התנאי וז"פ

סי' ט"ו המודר הנאה מחבירו יכול לפרוע חובו ואפילו אם היה לו משכון ביד המלוה ופרע זה בשבילו ונטל המשכון צריך להחזיר ללוה (ש"ע סי' רכ"א ס"ב) וכתב הש"ך (ס"ק ז') ואפילו היה המלוה דוחקו לפרוע אמרינן דהיה הלוה מפייסו ומוחלו כ"כ המחבר ח"מ (סי' קכ"ח) וכוונתו דלמה שהעלה הש"ך שם דיכול הפורע לזכות במשכון ולומר קים לי כהפוסקים דפורע חובו חייב ואף באין בע"ח דוחק כשיש בידו המשכון יכול לומר קים לי ובבע"ח דוחק מהני תפיסה א"כ לדידיה לא משכחת הדין דיהיה יכול להחזיר המשכון להלוה כיון דמן הדין יכול לתפוס מהנהו במה דמחזיר לו ואף אם פורע לבע"ח ע"ד מתנה שלא יהיה לו לחזור ולתבוע מן הלוה י"ל דאסור אף דל"ה רק כמבריח ארי מ"מ כיון דאם פורע בסתם בבע"ח דוחק הוי לדעת הש"ך ספיקא דדינא אם חייב לו לשלם הוי שוב ספק לגבי איסור וספיקא לחומרא דדלמא בבע"ח דוחק לא מיפטר ול"ה כמבריח ארי ואף דאין מוציאין ממנו ממון מ"מ כיון דהוי ספק איסור להנותו בזה דדלמא בבע"ח דוחק ל"ה כמבריח ארי והוי כמהנהו. ובפרט כיון דמהני תפיס' אם פורע בסתם שלא לשם מתנה שוב אסור לפרוע לשם מתנה דבקל יכול אדם לתפוס כמבואר בכ"מ ומ"ע (פרק כ') מעדות לענין עדים זוממין שרצו לחייבו שיהני תפיסה חייבין דבקל היה יכול לתפוס וא"כ מהנהו אם פורע בשבילו אדעתא שלא יחזור לו

ולכאורה יש להבין אף לדעת המחבר למ"ש תוס' ורא"ש כתובות (דף ק"ח) דפורע חובו רק גרמא בעלמא הוא וכתבו ולא דמי לעושה לו שום מלאכה דאסור אע"ג דלא מצי קאי תבע מיניה דהתם מדידיה לדידיה קא מתהני ואין אחר באמצע עי"ש א"כ להמבואר בדברי ריטב"א קידושין (דף י"ט) דמפרש שם דמדר' יוסי בר' יהודא מוכח דקטן אית ליה זכיה לזכות בממון דאמה עבריה מתקדש' בהחזרת המשכון ואם ל"ל זכיה איך מקודשת הרי אין לה יד לזכות במשכון שהרי בע"ח קונה משכון אף בשעת הלואה ואלו יש ביד ראובן משכון של שמעון ומת שמעון אינו יכול למחלו לבניו כשהם קטנים אעפ"י שמחזירו להם לא זכו דכיון דקני ליה כשותף הוא בו וצריך בר זכיה לזכות בהקנאתו עי"ש וכן מבואר בדבריו ובחידושי ר"ן גיטין (דף ל"ו) דבע"ח דקונה משכון שמעינן המוחל מלוה שיש עליה משכון ל"מ דמחילה בדבר שגופו קנוי עי"ש א"כ בפורע חוב שיש לו עליו משכון צריך שיזכה בהמשכון או ע"י הכסף פרעון או במשיכתו וממילא כשאחר פורע החוב ע"כ דנקנה לו להלוה ע"י כסף שקבל ומדין עבד כנעני כמו הילך מנה ושדך יהיה קנוי לפלוני דמהני א"כ הוי כבא מידו לידו דבר חדש דע"י הכסף שנותן זה להבע"ח נקנה לו להמודר המשכון ואמאי שרי במודר הנאה ועיין נימוקי יוסף נדרים (דף ל"ד) וז"ל ומשמע דחנן אפילו בחוב גמור קאמר שדוחקו לפרוע ומעתה הא דקאמר בירושלמי לטעמא דחנן משום דיכול למימר מפיסא הוינא ליה ומחיל לי אפילו משכונו שבידו לישנא בעלמא נקט אלא טעמא דמלתא כיון שלא נתן לו כלום אלא שגרם לו להיות פטור משעבודו ומעצמו עשה אין עליו חיוב של כלום וכדאמרינן דאברוחי ארי בעלמא כי הרואה ארי שמוכן לבא לעדרו ש"ח ואפילו הוא רעב מאד והבריחו פטור חבירו ממנו וא"ד לאבידה דנוטלין עליו שכר דהתם כבר יצאת האבדה חוץ מרשותו של זה והוא מחזירו לו משא"כ בזה דאף דאמרינן בע"ח קונה משכון ברשותו דלוה קאים ודידיה חשיב כל היכא דאיתי' אבל מחזיר אבידה דומה לארי שהיה כבר אוכל בהמות חבירו שהוא חייב לשלם לו שכרו וז"ב הריטב"א ז"ל עכ"ל וקשה הא איפכא שמענו דאבידה כל היכא דאיתי דידיה הוא וברשותו הוא כמבוא' ש"מ ב"מ ר"פ המפקיד בהא דקאמר רבא נעשה כאומר לכשתגנוב וז"ל ודוקא בגניבה אמרינן הכי אבל באבדה כל היכי דאיתא מצי מקני לה בשעת תשלומין דוקא מקנה לה עכ"ל הרי דברשותו הוא ובמשכון הוא להיפך דהוי אינו ברשותו לענין מכירה והקדש מה שהוא כנגד חובו לכ"ע הוי אינו ברשותו ומה שהוא יתר מכדי חובו יש מחלוקת הפוסקים בזה כמובא יו"ד (סי' רכ"א) ובש"ך ח"מ (סי' רי"א) ובפרט לדברי ריטב"א בעצמו דצריך הקנאה בהחזרה להלוה א"כ כשפודה אמאי הוי מבריח ארי כיון דל"ה ברשותך ואמאי לא יתחייב לשלם כיון דע"י שפרע נקנה לו המשכון מחדש וצ"ע ועיין מ"ש לעיל באו"ח דיני יו"ט (סי' כ"א אות י"ג)

וראיתי ברדב"ז (סי' תקס"ז) שהעלה להסוברים דבכל חוב יכול לפרוע הה"ד דיכול למחול לו החוב שחייב לו שהוא הארי ומבריח עצמו מנכסי חבירו ואף המשכן יכול להחזיר לו דלא מידי יהיב השתא אלא דידיה מהדיר ליה ושייך נמי טעמא דירושלמי דאמר הוא מפייסינא לך עי"ש וקשה שם שייך לומר דהוי מפייסינא להמלוה וממנו מותר ליהנות א"כ לא עשה לו רק כמבריח ארי אבל בחובו שמוחל ומחזיר לו משכנו כיצד שייך לומר הוי מפייסינא לך אם אסור עליו הנאתו ואף במחילת החוב לבד בלא משכון מוכח ג"כ דאסור מהא דמחזיר לו אבידתו ומקום שנוטלין עליה שכר תפול הנאה להקדש וכתב הר"ן אם אין מחזיר רוצה לקבל השכר יתנו מודר להקדש שאלו היה מוחל לו מדיר נמצא מהנה. הרי דאסור למחול לו חובו ושם עדיף דמוחל טרם שנתחייב לו דמשמע אף אם מגלי דעתו שרוצה להחזיר אבידה ואינו רוצה שיתחייב