אמרי בינה יורה דעה רנו

בקניה כ"ד סגי ואעפ"י שאינו יוצא מגופו לגמרי וא"ד למצודה ולעבד שמכרו רבו לקנס שאינן מגופן כלל ולא באין בסיבת עצמן עי"ש ומהני אף מה"ת לעשות כקונם לשבח היוצא מתנועת הידים כיון דאסר' בפירוש הנאה הזאת ועל הידים הא באמת לא חל שם הקדש רק לצורך זה דמעשי ידיה יהיה קונם וזה מהני מה"ת וא"ד כלל לכרכר דלא אסרה התורה רק שלא לגרום לו הנאה באיסור שאסרה ליהנות ואי עבר ועביד לא נאסר ההיתר עי"ז רק מדרבנן אמרו דיש שבח כרכר בבגד אבל בקונם אסרה עצם השבח עליו וחל מה"ת. ואפ"ל דהיכא דהיא אסרה עליו מע"י אם טחנם ואפאם הואיל דיש שבח עצים בפת אסור הכל עליו רק אם הבעל אסר ע"ע לא נתכווין רק כנגד מע"י ולא אם היא אסר' עליו. אך י"ל דמ"מ דמי החטים לא נאסר עליו בשביל השבח אף דיש שבח עצים בפת מ"מ לא נתהפך הכל להיות אסור רק בדבר האסור מה"ת ולא בקונם וכמ"ש לעיל וצ"ע

סי' י"ב אם אמר קונם לביתך שאני נכנס מת או שמכרן לאחר מותר כמבואר מתניתין דנדרים וש"ע (סי' רי"ו ס"ד) וכתב הש"ך (ס"ק ט') דוקא לאחר אבל מכרו לנודר עצמו אסור שהרי הוא נהנה מביתו שמכחו בא לו כ"כ הריב"ש ולכאורה אינו מובן הא לא אסר עליו הנאות הבית רק שלא יכנס א"כ מה שנהנה מביתו שמכחו בא לו ליכא שום איסור בשלמא אם מדירו מהנאתו אם נותן לו או מוכר לו הרי הוא נהנה ממנו כמבואר ר"ן נדרים (דף ל"ד ע"ב) אבל אם אינו מדיר מן הנאה מן הבית רק אמר קונם שאני נכנס א"כ לא אסר עליו רק הכניסה ומכירה או מתנתו לא אסר עליו וכיון שנתנו לו או מכרו שוב ביתך אמאי אסור. אולם כוונת הריב"ש לאו מטעם הנאות מכירה או מתנה דזה ודאי מותר רק כמו שכתב הרשב"א נדרי' (דף מ"ו ע"ב) דאע"ג דלא אסר על עצמו אלא כניסת הבית אבל שאר הנאות לא אפ"ה אם מכרן לו אסור לכנוס בו כיון דליכא יד אחר באמצ' דכל שהוא אומר ביתך שאני נכנס ה"ק כל שלא אוכל לכנוס בה אלא מחמתך יהא אסור עלי בקונם והו"ל כמו ככרי עליך דאמרינן לעיל אפילו נתנו לו במתנה אסור ואע"ג דבא לידו קודם שנהנה ממנו ואח"כ לאו ככרו הוא וכדמפרש טעמא התם דעליך אמר ליה קאמר ליה כל שיבא ככרי ממני לך יהא אסור לך וה"נ ל"ש עי"ש והיינו כיון דביתו גרם לו הנאות הכניסה אסור אע"ג דנעשה מקודם ביתו אבל באמת לקנות ולקבל במתנה ממנו מותר רק הכניסה אסור כיון דמידו לידו בא לו בלי הפסק יד אחר באמצע גרם לו ביתו שיהא לו הכניסה וזה נמי כוונ' הריב"ש. והר"ן שם כתב ג"כ דדוקא מכרו לאחר ולא כתב הטעם

ויש לדקדק למ"ש הר"ן (דף ל"ד) אלא ככרי עליך לאפוקי מאי דאי לא לאיזה ענין אסרה עליו ומאי נפקא ליה מן אסורא הרי בעוד שהככר שלו וברשותו א"צ לאוסרו עליו שהרי אסור ועומד הוא עליו וליכא למימר משום דאי מגנבה מיניה תאסר עליה דליכא דמסיק אדעתי' הכי א"ו להכי אסרה כדי שלא יפציר בו שיתנה לו וכיון שכן ע"כ אפילו לאחר מתנה אסרה עליו עי"ש א"כ אינו ראיה היכא דאסר מעצמו עליו בית חבירו ואמר לביתך שאני נכנס דלמא לא אסר עליו הכניסה רק כ"ז שהוא ביתו אבל לא כשנתנו לו במתנה ונעשה קודם הכניסה ביתו ומה דקתני במתניתין מת או שמכרו לאחר מותר דמשמע דוקא באפסקיה אחר הא מכרן למודר אסור הא ע"כ צ"ל דליכא ראי' מזה דאל"כ מאי בעא ר"ח בר אבין מרבא וכמו שכתב הר"ן שם דאיכא למימר משום דבעי למיתני סיפא ביתך זה שאני נכנס כו' דהתם אם מכרן לאחר אסור נקט אחר לרבותא לכך נקט רישא נמי לאחר ולאו דוקא דהה"ד לו וא"כ אף דפשיטא ליה לרבא דבככרי עליך אסור היינו מטעם הנ"ל כיון דאמר עליך וכמ"ש הר"ן אבל מנ"ל באם אוסר ואומר ביתך שאני נכנס דגם בזה אם מכר לו או נתנו במתנה כיון דלא אסור עליו הנאות אחרות רק הכניסה בעוד שהוא ביתו של חבירו. שוב ראיתי מזה בס' מח"א (סי' ל"א) ומשנה לא זזה ממקומה

סי' י"ג כתב בש"ע (סי' רי"ז סמ"ח) מי שנדר או נשבע שלא יצחוק שום צחוק אסור להטיל גורלות ולא שום אדם בשבילו והוא מרבינו ירוחם בשם ר' פרץ. ולכאורה הריטב"א חולק ע"ז דכתב במתניתין (דף מ"ב) דקתני אם היה דרכו לחרוש הוא אסור וכל אדם מותרין ואם אין דרכו לחרוש הוא וכל אדם אסורין ומכאן כלל גדול שהנודר או הנשבע שלא יעשה דבר פלוני אם דרכו לעשותה בעצמו הוא אסור ואחרים מותרים לעשותה לצורכו ואם אין דרכו לעשותו לעצמו הוא וכל אדם אסורין לעשותה לצורכו עכ"ל וא"כ בצחוק אם אין זה דרכו שיעשה ע"י אחרים רק בעצמו לדבריו אחרים מותרים לעשות לצרכו. אולם י"ל דוקא בפעולה שא"צ שום זכיה ושליחות רק דעושה לצרכו בזה אמרינן דדעתו היה רק שלא לעשות בעצמו ולא שלא לעשות על ידי אחרים אבל בדבר הצריך זכיה כמו הצחוק שצוחק ורוצה לזכות בשביל המודר בזה י"ל דגם הריטב"א מודה דאסור

וראיתי בספר תפארת למשה שכתב ע"ד הש"ע נ"ל דהה"ד הנשבע על שאר דברים דאסור לעשותו ע"י שליח דשלוחו כמותו והו"ל כאלו עושהו בעצמו אף דאשלד"ע היינו היכא דהשליח בר חיובא הוא ודוד דצוה לשלמה להרוג את שמעי אף דנשבע לו שלא להרגו היינו לאחר מיתתו ל"ש שליחות דבאותו שעה מת דוד מיהו י"ל דאזלינן בתר כוונת הנודר אי דרכו לעשות אותו דבר בעצמו או ע"י שליח כדלקמן (סי' רח"י ס"ה) וצ"ע דלא מחלק הכא בשחוק כן עכ"ל. והנה לפנינו דברי הריטב"א דלמד כן לכל ענינים דמותר לעשות ע"י אחרים. אולם בצחוק י"ל דהואיל דצריך לזכות עבורו בעינן לתורת שליחות לכך אסור אף באין דרכו לעשות ע"י אחרים. ומ"ש מטעם שליחות לאסור ואף דאשלד"ע הואיל דאינו ב"ח לכאורה זה תליא במחלוקת הפוסקי' כמבואר בש"ך וברמ"א ח"מ (סי' שמ"ח) אם קיי"ל כן ועיין ש"ך ח"מ (סי' קפ"ב) דהעלה דאף באב"ח ג"כ אשלד"ע ובש"ך יו"ד (סי' ש"נ) שכ' ע"ד רמ"א שם שכ' ולאו דוקא גוי אלא הה"ד ישראלית והוא חולק דישראל כיון דשלוחו הוא אסור עי"ש ומשמע דבאינו ב"ח יש שלד"ע. אולם לא אבין דבריו שם ודאי האיסור הוא על האבל הן שלא יגלח א"ע הן שלא יניח א"ע להתגלח ע"י אחרים הן ישראל הן גוי. רק במקום מצוה לצורך טבילתה לא אסרוה ושרי ע"י אחר שפיר כ' הרמ"א דאין חילוק בין ע"י גוי או ע"י ישראל. אולם אף אם נאמר דאשלד"ע מ"מ בד"ש חייב ולכך שפיר אסור לעשות ע"י שליח. אך י"ל דוקא היכא דאיסור נעשה בזה חייב בד"ש אף אם אשלד"ע אבל באם לא נעשה המעשה בשליחותו לא נעשה איסור כלל בזה כיון דאשלד"ע מותר הוא לגמרי וה"נ כיון דהפעולה שעושה ליכא ביה צד איסור רק הוא אסר ע"ע לעשות וכיון דאשלד"ע אמרינן לכ"ע דליכת תורת שליחות ע"ז ולא נעשה כלל האיסור וכזה כ' בספר פתח הבית דיני שליחות (סוף ענף א) וא"כ כיון דאם לא נעשה בשליחותו ליכא שום איסור שוב אין תורת שליחות ע"ז ושרי לעשות בשבילו משא"כ לצחוק עבורו דצריך שיעשה בשליחותו לקיים ע"י הן לשכר הן להפסד בזה י"ל דיש תורת שליחות ע"ז ואסור

שוב ראיתי בתשובת מהר"מ רויטנבורג (סתצ"ג) שכ' על אחד שאמר אם אשחוק עבור שום דבר אתן זקוק להקדש ונתן לאחר לשחוק עבורו בנדרים הלך אחר לשון בני אדם יש לחקור אם בלשון בני אדם שהאומר כך ר"ל לא הוא ולא אחר עבורו או לא ואם לא יכול להתברר בלשון בני אדם ילך אחר לשון תורה בכ"מ שלוחו של אדם כמותו וכיון דשחק בשבילו כאלו שחק הוא בעצמו ונהי דאשלד"ע הא מסיק פ"ק דב"מ ה"מ היכא דשליח ב"ח ובאינו ב"ח דהאי עבירה גופא אע"ג דעבר משום לפ"ע לא קרינן ביה ב"ח ומחייב שולחו והילכתא כרבינא דהוא בתראה עי"ש ומשמע ג"כ דאם לא יכול להתברר בלשון בני אדם אזלינן אח' לשון תורה ושלוחו של אדם כמותו ואולי טעמו ג"כ מצד דצריך שליחות בשחוק להרויח או להפסיד משא"כ בדבר דא"צ שליחותו דומה למ"ש תוס' רי"ד פ"ב דקידושין לגבי מצוה שעל גופו דנ"ש שליחות ה"נ עיקר האיסו' הוא שגופו לא יעשה ולא גוף אחר ודומה להא דכתבו כל האחרונים לתרץ קושית תשובת פנ"י הא דאמירה לעכו"מ בשבת הוא רק מטעם שבות ולמה ל"א יש שליחות לחומרא וכתבו כיון דאין גופו עושה רק גוף אחר לא נעשה כלל שם עבירה ועיין ספר בית מאיר (סי' ה') וה"נ דכוותיה עיקר האיסור על גופו שלא יעשה אותו דבר בשביל שנשבע ואם נעשה ע"י אחר לא נעשה איסור כלל. ועיין מח"א דיני שלוחין (סי' ט) בנשבע שלא לקדש כיון דאין גופה אסורה על המקדש מה"ת רק מחמת שנשבע לא אמרינן ביה אין שלד"ע דהוא איסור שבדה מלבו עי"ש ולפננו דעת מהר"מ ז"ל דאין לחלק בזה

וראיתי ברדב"ז (ח"א סי' רי"ד) דכתב ג"כ בדין נשבע שלא ישחוק וכתב דכוונת שבועתו היתה כדי שלא יפסיד והוי בכלל שבועתו אף ע"י אחרים ותו דקיי"ל שלוחו של אדם כמותו וכל דבר שהו' אסור לעשותו אסור לו לומר לאחרי' לעשותו ומשמע מדבריו דבכל הדברי' שנשבע שלא לעשות אף במה דא"צ תורת זכיה ושליחות אסור ג"כ ע"י אחרים וזה נגד דברי הריטב"א. ואף בדבר הצריך זכיה ושליחות י"ל קצת דתליא בהחקירה הנודעת בסוג שליחות מה הוא כחו אם השליח נעשה כמשלח היינו דידו ועשיתו נעשה כיד דמשלח או דהשליח יש לו כחו של המשלח ודבר זה תליא במחלוקתן של הראשונים בכמה מקומות וחדא מינייהו בממנה שליח לגרש אשתו ואח"כ נשתטה המשלח דלדעת רמב"ם מה"ת הוי גט ולדעת הטור אף מה"ת ל"ה גט ועיין קצוה"ח (סי' קפ"ח) באורך בזה דהא דאין גט לאח"מ הוא מטעם דכבר נפסק האישות ע"י מיתת הבעל וכן לגבי שיחרור וקנין לאח"מ הוא מה"ט דכבר נפסק זכיותו של המת אבל שליחותו ל"נ לכך מהני מה"ת כ"ז שהוא חי אף דאין לו דעת [ועיי"ש שהוכיח שכן דעת רש"י גיטין (דף ט' ודף י"ג) אולם ברש"י גיטין במתניתין (דף כ"ח) כתב ול"ח שמא מת ובטל שליחותו] וע"כ דסוג שליחות הוא דהמשלח מסר כחו וזכותו להשליח ומעש' השליח לצורך משלחו הוי כמו שהמשלח עושה עם דעתו. ודעת הטור דמה"ת ל"ה גט והיינו דסובר דעשיות ודעת השליח זכה בו המשלח להיו' כמותו והוי דעתו וידו של המשלח בענין זה וכיון דהמשלח אין לו דעת ל"מ השליחות ובמקומו הארכתי בזה ת"ל טובא ויבואר אי"ה בחלק אה"ע. וה"נ אם נאמר דמעשה השליח הוי כיד של המשלח הוי כמו דהוא עושה דבר זה ועבר על שבועתו ואם נאמר דהשליח זכה בזכותו של המשלח