אמרי בינה יורה דעה רנד

זה אבל לא יותר מחילופין הראשונים ולא חילופי חילופיו. וכן גידולין או דסובר הר"ן דאסורין מה"ת היינו אף דהן חולין מ"מ קתני שם במתנתין ופודה אותם בזמן זרעם וצריך לפדות כל האוצר בדמי אותו סאה כמ"ש שם הרע"ב לענין זה שוינהו הפירות כמו הקדש אבל הגידולי גידולין מותרין כמו שם בהקדש ג"כ אם לקח מהגידולין וזרע ודאי מותרין דאין בהם כח הקדש רק לפדות בדמי אותו סאה ולא יותר כן בקונם אסורין אותן הפירות כיון דאין להם פדיון ולא יותר דיותר לא אמרינן דהיה כוונתו

שוב ראיתי בגליון יו"ד מרע"א ז"ל דעמד ע"ז כיון דשוינהו כהקדש י"ל דגם גידולי גידולין אסורין כמו בהקדש. ולא ידעתי כוונתו הא בהקדש ודאי מותרין בכה"ג וכמ"ש ואף גידולין הראשונים קתני שהן חולין וברמב"ם (פ"ה הי"א) ממעילה כתב ואעפ"י שלא פדה הרי הגדולין חולין ואין מועלין בהן ואין משלמין מהן קרן וחומש וחייבין בחלה הרי דלא חל שם הקדש אף על הגידולין ק"ו על גידולי גידולין ואנחנו מצטערין להבין דברי ר"ן שכתב דגדוליו אסורין דע"כ צריך לומר כיון דיש חלק להקדש בו הוי שם איסור דצריך לפדות ולא נתבטל חלק ההקדש כן נמי בקונמות כיון שאין לו פדיון נשאר חלק האיסור מהפירו' בהגידולין אף שזרען בקרקע של היתר דכך היה כוונתו אבל לא גידולי גידולין והא דמביא הר"ן ראייתו מפ' השותפים דחלופי חילופין לא אסרו היינו כיון דבכל איסורי הנאה לא אסרו רק חלופין ראשונים כן נמי אף באוסר ע"ע לא כיון לאסור יותר רק חילופין הראשונים וגידולי הראשונים. ומ"מ דעת הריטב"א לאסור הן חילופי חילופין הן גידולי גידולין אף בדבר שזרעו כלה היכא דאוסר ע"ע דאסור עליו כל הנאה דאתו מחמתו וכנ"ל

ויש להבין בדעת הש"ע דכנראה דסובר כדעת הרמב"ם דאף באוסר על חבירו אסור בחילופיהן דהוי ס' תורה אם אסור בחילופיהן ועיין בריטב"א שם דהעלה מדלא שני ליה בהך ת"ש מכרן וקדש בדמיהן דהתם מה"ת אבל אנן מיבעיא לן אי הוי חליפין כגידולין מדרבנן שמעינן דהכא מה"ת נמי איבעיא לן ופרקינן ה"נ לכתחלה הוא דלא ואי עבד עבד ומסתברא דהפירש דאיהו סבר דכי היכי דמבעיא ליה בחלופי איסורי הנאה דעלמא ולהכי אייתי ליה מערלה וכ"כ דלא תפסו דמיהן ושני לו דשאני התם הנאה דאורייתא לכ"ע אסירי ולפיכך אין להם דמים כלל וכשמכרן אין דמיהן אלא מתנה או מלוה ולפיכך כשנהנה מהן אין חשיב נהנה מאיסורי הנאה ואין בכלל איסור הנאתו אלא שלא למכרו ולהחליפו לכתחלה דהאי שעתא מתהני מניה אבל אי עבד עבד כו' אבל הכא באיסור קונם שהוא אסרם עליו והן מותרין לכל העולם אימא לך דיש לו דמים וחילופין דידיה חלופין גמורין וכל שאסור בהן אסו' בדמיהן ובחלופיהן כשם שאסור בגידוליהן ובעיין לא איפשיטא ונקטינן לחומרא עכ"ל. והשעה"מ הלכות חמץ הביא כן ליישב דעת רמב"ם עפ"י כ"י. ואנחנו זכינו לאור הבהיר הריטב"א ז"ל שמיישב הדברים על מכונם בביאור סוגית הש"ס ועימ"ש אאמ"ו ז"ל בספרו דברי חיים דיני חמץ (סי' י"ג) ובב"י ובכ"מ כ' דהרמב"ם סובר כדעת הר"ן דאסור מה"ת מטעם כוונת הנודר וא"כ מהראוי לאסור עכ"פ באומר קונם פירות אלו עלי דאמרינן דכוונתו היה לאסור החילופין והגידולין ג"כ למה יהי חלופי חילופיו מותרין. בשלמא לשיטת הר"ן דהוא סובר דהאיבעיא לא איפשט' והוי רק ספק דרבנן באוסר על חבירו אם חילופין אסורין והדין דמותרין אתי שפיר דגם באוסר ע"ע אף דכוונת הנודר היה לאסור גם החילופין. מ"מ חילופי חילופין לא נאסרו כיון דע"ז ל"ה כוונתו רק דאנן נאסר להו מדרבנן מטעם קנס זה הוי שוב כמו באוסר על חבירו דהחליפין מותרין אף להמחליף עצמו. אבל לדעת הרמב"ם דאף באוסר על חבירו חילופיו אסורין א"כ מהראוי דבאוסר ע"ע שיהיה עכ"פ חליפי חילופיו הראשונים ויהיה חילופי השנים אסורין

וביותר קשה על סתימות האחרונים דהא דעת הפוסקים דחילופי איסורי הנאה אסור עכ"פ מדרבנן מטעם קנס אף דמה"ד אין תופסין דמיהן והמחבר פוסק באו"ח (סוף סי' תמ"ג וסי' ת"נ ס"ד) דמותר כדעת הרמב"ם. ועיין בטו"ז ובב"ח דסברו דאסור להמחליף עצמו מטעם קנס באיסורי תורה וכדעת רש"י א"כ באומר קונם פירות אלו עלי מהראוי דחלופי חילופין יהיה אסורין למחליף עצמו [ועיין בדברי חיים דיני חמץ (סי' ט"ו) ובהגהותי שם ויש כדמות ראיה משיט' רשב"א כאן דגידוליו אינם אסורין רק מדרבנן כמו גידולי תרומה ואם נאמר דחילופי איסה"נ דרבנן ג"כ אסור למחליף מהראוי לאסור אף גידולי גידולין או חלופי הגידולין ויש לחלק וקצרתי]

עוד יש להתבונן בדברי הש"ע למה השמיט מלשון הרמב"ם דהוא כ' הדין הן בנדר הן בשבועה והמחבר לא הזכיר רק נדר. הן אמת דיש לדקדק בדברי הרמב"ם שם דבהלכה (י"ג) כתב האומר פירות אלו קרבן עלי כו' ה"ז אסור בחילופיהן ובגדוליהם ולא הזכיר או נשבע ובהלכה י"ד כ' נדר או נשבע שאינו אוכל וכן בהלכה (ט"ז) כ' באוסר פירותיו על חבירו בין בנדר בין בשבועה הרי גידוליהן וחלופיהן ספק לפיכך חבירו אסור בגידולי פירות אלו ובחלופיהן. ובדוחק י"ל דרמב"ם סובר באוסר ע"ע דעשאן כהקדש וכוונתו היה לשוין כהקדש בזה אסור אף בחלופי חלופין ובגידולי גידולין וכשיטת הריטב"א וזה הוא דוקא באומר פירות אלו עלי קרבן אבל בנשבע שלא יהנה מהן אין כוונתו רק על גופן ולא על חלופיהן וגידוליהן. אולם א"כ בהי"ד כשכתב נדר או נשבע שאינו אוכל דמותר בחילופיהן וגידוליהן היה לו לומר אף אם נשבע שלא יהנה ובאוסר על חבירו ג"כ מ"ט אסור גם בנשבע והיינו ע"כ דנשבע שלא יתן לחבירו ואמאי חלופיהן וגידוליהן אסורין. אך י"ל למ"ש הריטב"א דהטעם כיון דיש לו דמים אסורין החלופין והגידולין ואף חלופי חילופין וגידולי גידולין אסורין אף בדבר שזרעו כלה בזה סובר הרמב"ם לחלק בין אוסר על עצמו בקונם דאסור אף בגידולי גידולין לכך לא הזכיר שבועה ובשלא אוכל דאז מותר בחילופין וגידולין הראשוני' נקט נמי שנשבע ובנשבע שלא יתן לחבירו או כשאסרו על חבירו בזה הוי הספק רק על גידולין וחלופין אבל לא על גידולי גידולין וחלופי חילופין אף כשאסרו בקונם נקט אף נשבע. ומספק אסור ליתן לו אף חלופיהן וגידוליהן ודוחק. עכ"פ המחבר לא אדע למה השמיט כלל או נשבע דבאמת לדעת הר"ן אף באומר קונם עלי אינו אסור רק מטעם דשוינהו כהקדש י"ל בנשבע אינו אסור בחלופיהן וגידוליהן. וצ"ע למה השמיט המחבר כלל דין אם נשבע. ובאמת למ"ש הכ"מ ליישב קושית הראב"ד דלמה אסור הגידולין בזרעו כלה הא הוי זוז"ג וכתב דבנדרים הטעם משום דקונמות חמירי והוי דשילמ"ת וכ"כ בספר יקר תפארת מרדב"ז א"כ בנשבע ל"ש לומר כן דלא חמירי וגם ראיתי מובא משם תשובת בית יעקב ועוד מחברים דבשבועה לא שייך למחיר מטעם דבר שילמ"ת דליכא מצוה לאתשולי עליו כמבואר ברמ"א (סי' ר"ג) א"כ בשבועה מותר הגידולין מטעם זוז"ג. אולם דעת רמב"ם ע"כ דסוב' דאף שבועה מקרי דשילמ"ת דכתב הטעם בדבר שאין זרעו כלה דאף גידולי גידולין אסורין ולמה לא יבטל העיקר אסור בגידולין שרבו עליו שהרי הן דשילמ"ת שאינו בטל ברוב הרי מבואר דסובר דאף איסור שבוע' הוי דשילמ"ת. ומצאתי במחנה אפרים בהגהותיו על הרמב"ם דעמד ע"ז דבשבועה ל"ה מצוה לאתשולי. ובאמת י"ל אף דכ' המרדכי המובא ברמ"א הנז' דליכא מצוה היא רק חומרא דרבנן שהחמירו לבטל מצות הזאת בשוא"ת שלא יתשיל עליו אבל מה"ד הוא מצוה לאתשולי עליה ובכה"ג לא נוכל לבטל החומר שהוא ע"י שמה"ד הוי מצוה לאתשולי דהוו דשי"ל מתירין ודומה למ"ש הר"ן פסחים (דף ל') ובאחרונים בביאור דבריו דאף דחמץ שעבר עליו הפסח מותר מה"ת ואינו אסור רק מטעם קנס מ"מ כיון דמה"ת מותר חשיב תערובות תוך הפסח דשילמ"ת דלא אקילי רבנן בשביל מה דאסרו על אחה"פ גוף החמץ וה"נ דכוותיה כיון דמה"ד מצוה לאתשולי והוי כקונמות דהוי דשילמ"ת אף דהחמירו לגבי שבועה ונפקע המצוה לאתשולי מ"מ לענין חומרת דדשילמ"ת לא הקילו בשביל זה והדברים מוכרחים בדברי הרמב"ם עכ"פ לא ידענו טעם להשמטות הש"ע דין השבועה

ודע דאחרי כל התירוצים שתירצו על קושית הראב"ד דלמה גידולין בדבר שזרעו כלה אסור הא הוי זוז"ג [וקצת יש להבן בדברי הראב"ד דכנראה מדבריו המובא ברמב"ן ור"ן ע"ז סו"פ כל הצלמים בהא דאם נטע והבריך והרכיב מותר דחלקו רש"י ותוס' אם אגוז וקרקע הוי זוז"ג לדעת רש"י אף דהוי ב' פעולות הוי זוז"ג ולדעת תוס' ל"ה זוז"ג רק דרבנן סברו דמותר דאילן לאו פרי הוא ועי"ש במהר"ם לובלין ודעת רמב"ן וראב"ד כמ"ש בירושלמי משום שכלה בארץ עד שלא יצמיח עי"ש וא"כ תקשה אמאי גידולין בדבר שזרעו כלה אסור אף אם זוז"ג אסור מהראוי להיות מותר וע"כ דל"ה רק איסור דרבנן לדעתם. ואולי זה שכתב הראב"ד ומיהא קשיא להו היינו לשיטתו ע"כ כיון דבכל איסורי הנאה בדבר שזרעו כלה מותר הגידולין צריך לומר דבנדרים החמירו אבל לדעת רש"י וכן דעת רמב"ם וכמבואר ש"ע (סי' רצ"ד סי"ב) בנטע הפירות של ערלה דהפירות של אילן מותר מטעם זוז"ג קשיא להו למה הגידולין יהיו אסורין לגבי נדר ושבועה] ובהכרח דכאן החמירו. וקשה ממתניתין דתרומות (פ"ט) הנז' דקתני גידולי טבל חולין גידולי הקדש ומעשר שני חולין ופודה אותם בזמן זרעם. ואמאי הוי חולין לשיטת הרמב"ם ורש"י י"ל דמטעם זוז"ג מותר והא חזינן דגם בהקדש ומעשר שני לא החמירו לאסור בדבר שהוא זוז"ג. ולשיטת התוס' ע"ז שם דדעתם דזוז"ג ל"ה רק כששניהם מענין אחד כמו הברכת אילן ובזבל וקרקע אבל אגוז וקרקע דהוי שני ענינים ל"ה זוז"ג והקשו תוס' שם לשיטתם מ"ש גידולי אגוז של ערלה מגדולי טבל ומע"ש שהן חולין ואף גידולי תרומה אלא שגזרו מח"י דבר וכ' וי"ל דערלה שאסורה הנאה יש לאסור הגידולין שגם זה הנאה הוא אבל באיסור אכילה אין לאסור הגידולין שאין אוכל האיסור עצמו. וקשה מאד הא גידולי הקדש הוי איסורי הנאה וקתני שם דהוי חולין וקושיא הזאת נתקשיתי זה שנים רבות וכעת הוגד לי שכבר עמד ע"ז בס' חזון נחום ואינו ת"י. ועוד קשה למ"ש השאגת אריה (סי' צ"ז) שהעלה להוכיח מש"ס בכורות (דף י') דמע"ש בגבולין אסור בהנאה וא"כ יקשה ממעשר שני ג"כ. ועוד קשה מה מהני הפדיון הא כבר מבואר בר"ש (פ"ב) דמע"ש משם הירושלמי דתבלין של מע"ש שנפלו לתוך חולין לא יאכל בגבולין דלא מהני פדיון בדבר שאינו בעין וצריך לאכול דוקא בירושלם עי"ש א"כ מה מהני פדיון בדבר שזרעו כלה במע"ש כיון דכבר אינו בעין שוב ל"מ פדיון בשלמא בהקדש י"ל אף