אמרי בינה יורה דעה רנא

דקאמר יאסור עלי פי וה"ז כאוסר בקונם פיו לדבורו על עצמו וא"כ אינו ראיה מהנך הראשונים דסברו דאף באוסר על חבירו דחייל מדרבנן. ודברי רשב"א ע"כ צ"ל דלאו דוקא הוא מה דקאמר עלי ואולי ט"ס הוא וצ"ל שאוסר על חבירו בקונם ואולי צריך לומר יאסר עליך פי להנאת דבורי עמך

סי' ז' הא דנדרים חלין ע"ד מצוה כתב המח"א (סי' א') דכיון דהטעם הוא דאוסר חפצא אנפשו ממילא אם אוסר נפשו אחפצא כגון שאמר קונם פי מלקרות ק"ש או שנשבע לומר דבר לחבירו ואח"כ אמר קונם פי מלדבר בו לא חייל נדרא והוכיח כן מדברי רש"י נזיר (דף ד') דדריש יזיר לאסור יין מצוה כיין הרשות ופריך והא מושבע ועומד מה"ס הוא ופירש"י דאע"ג דנדרים חלין ע"ד מצוה היינו כיון שאוסר ע"ע החפץ אבל נזיר אוסר נפשיה אחפצא. ושוב הביא דברי הרשב"א מובא בב"י דאם נשב' לישן ואח"כ אסר השינה עליו דחל הנדר ודברי ריטב"א כתובות עי"ש

ולכאורה מבואר בדבריו בחידושי רשב"א נדרים (דף ט"ו) בהא דתשמישי עליך כופין אותה ומשמשתו כ' דל"ש לאוקמ' דנדרים חלים עד"מ לפי שמשועבד לו מלבד המצוה וכתב ואלא מיהו התם נמי דוקא כשאוסר על נפשו ישיבת הסוכה ונטילת הלולב הוא דחייל נדרא לפי שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו וה"נ באומר הנאות תשמישך עלי שאסורה דלגבי מצוה נמי כשאסר נפשיה אחפצא מותר כי היכי דשרי באומר הנאת תשמישי עליך וכדאמרינן הא דאמר ישיב' סוכה עלי הא דאמר שלא אשב בסוכה אלא הא עדיפא בחד צד מההיא דנדרי' ושבועות דבדבר מצוה דאלו התם בכולל דברים המותרים עם דברים האסורים חיילי עד"מ בין נדר בין שבועה כלומר בין באוסר חפצא אנפשיה בין באוסר נפשיה אחפצא ואלו הכא לא חייל כיון דמשתעבדי אהדדי עי"ש הרי מבואר להדיא דבאוסר נפשיה אחפצא אף בנדר לא חייל עד"מ ועיין ר"פ המדיר בש"מ משם גאון וז"ל שמעינן מהכא דמאן דנדר במידי דמשתעבד לה אין נדר חל עליו וכ"ש מי שנודר בדבר מצוה שנתחייב בו אעפ"י שאסור לנדור בכמות דברים הללו כי אין נדר חל עליו עי"ש והיינו אף דזה חומר בנדרים דחל עד"מ סובר דזה דוקא באוס' חפצא עליו אבל באוסר נפשיה אחפצא אינו חל וכמ"ש הרשב"א ולדבריה' האומר קונם רגלי לשבת בסוכה או ידי להניח תפילין לא חל הנדר וע"ש בחידושי בית יעקב להגאון בעל חות דעת

אך לפי"ז לדעת רמב"ן דנדר בלשון שבועה דהוי יד וחל אף על דבר מצוה וכשאומר קונם שלא אשב בסוכה דחל ואמאי הא גופו משתעבד לקיים המצוה והמרי"ט בסי' קל"ה הוכיח כן דחייל דאל"כ תקשי מתניתין דשבועות חומר בנדרים מבשבועות ואם איתא דבלישנא תליא מלתא לפלוג בין בנדרים בין בשבועות אלא הכי קאמר דבנדרים אפילו אמר קונם שלא אשב דמהני מדין ידות משום דהכי בעי למימר ישיבת סוכה עלי ומתסר ממנה עליה אבל גבי שבועות אפילו אמר ישיבת סוכה עלי בשבועה הכי בעי למימר שבועה שלא אשב ומדין יד הוא דמהני וזה מה שחדש רבא עכ"ד. כנראה דסובר אף דמהני גם בלשון שבועה וחייל עד"מ היינו כיון שאמר קונם מחזקינן לדבריו דאוסר ישיבת סוכה עליו ולא דאוסר עצמו על החפץ ובשבועה הוא להיפך אבל לעולם אם אמר קונם רגלי לילך לסוכה באמת לא חייל נדרו כיון דמשתעבד ואינו יכול לאסור גופו וכדעת הגאון ודברי רשב"א בחידושיו הנז' והמרי"ט (סי' נ"ד) הביא תשובת הר"י באסן ז"ל שם פשיטא ליה באומר קונם פי קורא שמע קונם רגלי נכנסת לסוכה דחייל לבתר דגלי קרא בנזיר לאסור יין מצוה כיין הרשות ה"נ חייל והוכיח כן מדברי תוס' שבועות (דף כ"ה) דבנדרים בכל ענין שחל ע"ד רשות חל עד"מ

סי' ח' כתב בש"ע (סי' רט"ו) דנדרים לא חלין על מצות ל"ת בין בביטולו בין בקיומו הרי שאמר אכילת נבלה עלי והה"ד לאיסור הבא ע"י עצמו כגון שאמר שבועה שלא אוכל וחזר ואמר ככר זה עלי א"ח אלא אחת דהיינו משום בל יחל דשבועה. ולכאורה קשה הא מבואר דעת הרמב"ם וכן בש"ע (סי' רל"ח) שאם אמר שבועה שלא אוכל כל שהוא מנבלות וטריפות ואכל חצי זית חייב על השבועה שאינו מושבע מה"ס על ח"ש. א"כ למה לא חל קונם על השבועה הא כשאמר שבועה שלא אוכל ככר זה אינו חייב עד שיאכל כשיעור וכשאומר קונם ככר זה עלי חייב אף אם לא אכל אלא כ"ש כמבואר בש"ס שבועו' (דף כ"ב) דכיון דלא קא מדכר שמא דאכילה כדמפרש דמי וכן פוסק הרמב"ם (פ"א ה"ה) מנדרים דאין לנדרים שיעור וכל הנודר מדבר ה"ז כמפרש כ"ש א"כ אם לא מדכר שמא דאכילה והוי כמפרש על ח"ש ג"כ ולמה אינו חל על השבועה ודוחק גדול לומר דכוונת המחבר לומר כשחז' ואמר ככר זה עלי באכילה כיון דנ"מ לדינא למה השמיט תיבת אכילה

ולכאורה היה נ' לומר למה דדקדק רבינו הגדול מרן עקיב' איגר ז"ל בתשוב' (סע"ו) מד' רמב"ם וש"ע (סרל"ח) הנ"ל דכ' ואכל ח"ז דהוא דוקא כשלא אכל יותר אבל אם אכל כזית א"ח משום שבועה ול"ה כולל שיחול במגו דחייל באוכל ח"ש חייב נמי באוכל כשיעור דלא מקרי כולל אלא ע"י מין אחר אבל ע"י אכילה דבר זה באופן אחר לא מקרי כולל עי"ש. ולפי"ז א"ש כיון דהמחבר איירי באכל שיעור כזית באופן דחייב על בל יחל דשבועה לכך לא חייל הקונם כיון דקדם השבועה. אמנם אם אכל חצי שיעור באמת חייב משום בל יחל דקונם. ונראה אף אם תוך כדי אכילת פרס הוסיף ואוכל חצי שיעור באופן שמצטרף לתשלום שיעור אף דחייב למפרע על בל יחל דשבועה הקדום מ"מ כיון דאם לא היה מצטרף ול"ה אוכל יותר מן הח"ש היה חל הקונם לכן כיון שכבר חל שוב לא נפקע החיוב דאף דכזית בכדא"פ הו' דאוריית' למיחשב אכילה חדא היינו לחומר' לחייבו אבל לקולא להפקיע איסור הקדום שכבר חל לא מפקיע וראיה לזה מהא דמבואר בש"ס שבועות וברמב"ם וש"ע (תרל"ח) באומר על ככר שבועה שלא אוכלנה ואח"כ אמר שבועה שלא אוכל ככר זה דחלה השני' וכשאוכל כזית ממנה עבר על השניה וכשגומר לאכלה מתחייב על הראשונה הרי אף דגומר לאכלה כולה והתעורר השבועה הראשונה ואף אם אכלה יותר מכדי אכילת פרס מ"מ י"ל כשאומר שלא אוכלנה חייב אף אוכל ביותר מכדא"פ ובפרט אם בגמר אכילת הככר אוכל כזית ונימא כיון דאכילה הראשונה מצטרפ' לחייב על הראשונ' נפק' ממיל' למפרע השניה דשלא אוכל א"ו כיון דפעם אחד חלה שוב אין בכחו להפקיע רק כשאכל שיעור ביחד ול"ה מקום לחול להשבוע' כיון דקדום איסור נבלה בזה כתב הרמב"ם ואכל ח"ז דאם אכל יחד כזית לא עבר על השבועה וכן מה דכתב רש"י יומא ר"פ יוה"כ בהא דאמר רל"ק אי אתה מוציא אלא במפרש כו' או בסתם אליבא דר"ע וכתב רש"י ומיהו כשאכל לא אכל אלא ח"ש שאינו מושבע עליו מסיני ומסתמא קאי גם במפרש רק רש"י אשמועינן רבותא ל"מ במפרש ח"ש כשאוכל שיעור שלם אין זה עובר על השבועה כיון דמפרש רק ח"ש אלא אף בסתם אליבא דר"ע היה ס"ד כיון דעובר אם אוכל ח"ש דאינו מושבע עליו יעבור נמי אף באוכל שיעור שלם קמ"ל רש"י דלא כן הוא רק כשאוכל שיעור שלם ומתחייב באיסור תורה הקדום לא חל השבועה. כוונתו נמי כשאוכל ביחד אבל אם אוכל בכדי אכילת פרס אף דחשיב אכילה אחת לחומרא לצרף הח"ש הקדום ובפרט לרל"ק דחצי שיעור מותר מה"ת והוי כאוכל דבר היתר לגמרי ובכ"ז אם משלים בכא"פ לשיעור חייב א"כ חזינן דהוי אכילה אחת מ"מ לקולא לומר דעי"ז נפקע חיוב השבועה שהי' חל מקודם לא חשיב אכילה חדא. ואולי יש סברא לומר להיפך לר"ל דח"ש הוי היתר גמור מה"ת בזה כיון דכבר חל שוב לא פקעה השבועה במה שמוסיף לאכול כשיעור כיון דעיקר חיובו על אכילת נבלה הוא על הח"ש האחרון שאכל תוך כדא"פ משא"כ לר"י דאף ח"ש אסור מה"ת מטעם דחזי לאצטרופי וכשגומר הח"ש האחרון חל למפרע האיסור ועונש על הח"ש הראשון י"ל דחיובא של השבועה מתלי תלי וקאי אם גמר בכדא"פ האיסור דנבילה לא חל למפרע האיסור שבועה. אולם מהא דשלא אוכל דחל על שלא אוכלנה מבואר ע"כ דלא נפקע ודוחק לחלק בין אם איסור הקדום שחל למפרע הוא איסור תורה זה מדחי לאיסור שבדה מלבו היינו השבועה לבין אם תרוויהו המה איסורין שבדה מלבו איסורי שבוע' דבזה מה חזית לדחות אחת מפני חבירו זה דוחק לומר כן

וכמו כן יש להוכיח מהא דש"ס שבועות (דף כ"ח) ורמב"ם וש"ע שם באומר שבועה שלא אוכל עשר ואח"כ אמר תשעה דאם אכל תשעה עבר על השניה וכשאוכל העשירית עובר גם על הראשונה ושם ממ"נ אם צריך שיאכל כולם בכדי אכיל' פרס איירי שאכל בכא"פ העשר ואם סגי אם אוכל בכ"פ שיעור ומשלים כזית באחרונה אף יותר מכדי א"פ עכ"פ כשמשלים ואכל העשירי חל למפרע הראשונה ונימא דהשניה מתלי תלוי וקאי א"ו כיון דהיה מקום לחול להשניה שוב לא נפקעת

ועיין תוס' חולין (דף ק"ב ע"ב) ד"ה שאין דהקשו על רש"י דסובר דעל בשר מן החי חייב ואף בחיה חל א"כ אמאי לר"ל באכל אבמה"ח ובשר מן הטריפה א"ח אלא אחת ומוקי בבהמה אחת ונטרפה עם יציאת רוב ולאו לאברים עומדת דמ"מ יחייב גם משום בשר מן החי וכתב דאם אין באבר כזית בשר והא דחייב משום טריפה היינו בלקח בשר מטריפה אחרת והשלים לכזית דא"כ אמאי לא חל איסור אבמה"ח כיון דליכא מטריפה אלא ח"ש. מזה נמי מוכח דלא נפקע האיסור במה שמצרף לשיעור. אולם משם יקשה דמשמע אף אם אכל ביחד שיעור שלם ג"כ סברו תוס' דחייב על אבמה"ח דאל"כ עדיין משכח' כשאכל האבר וצירף ביחד עמו בשר טריפה דלגבי טריפה הוי שיעור שלם וכיון דיש שיעור שלם מטריפה א"ח משום אבמה"ח. אך נראה דיש לחלק דוקא לגבי איסור שבועה דאינו איסור לכ"ע רק לזה שבדה מלבו ואינו חלה על איסור רק כשנשבע שלא יאכל ח"ש בזה שפיר כיון דאוכל שיעור שלם לא חלה השבועה או אף אם נאמר כשמצריף תוך כדא"פ לשיעור נבלה לא חלה השבועה כיון דלכל העולם הוא איסור תורה וכבר מושבע עליו מה"ס משא"כ באיסור תורה כמו אבמה"ח דחל על כל ישראל כיון דאין באבר טריפה זה כזית בשר וכל מי שאכלו בשלמות בעינא חייב משום אבמה"ח. לכך זה שהשלימו לכזית והוסיף בשר טריפ' ממ"א לא נפקע בזה איסור אבמה"ח ודבר אלקינו יקום לעולם כיון דמי שאכלו בעינא בלא צירוף בשר ממ"א חייב משום אבמה"ח חל שמא דאיסור