אמרי בינה יורה דעה רנ

לה הריני כמותך שתיהן מותרות ועי"ש בתוס' דר"ש לא בא לפלוגי על מילתא דת"ק אלא להוסיף וגם ת"ק מודה ליה דלא נתכוונתי להיות אלא כמותך משום דמשמע ליה לר"ש דהכי קאמרה לה אם סופך שתהיה מותרת לא יחול עליה נזירות כל עיקר ועי"ש עוד בתוס' וקצת יש לדקדק בדברי הש"ך שם (ס"ק ס"ד) שכתב ושמע אחר ואמר ואני כמותה דמשמע דהכי עדיף טפי דמברר נדרו ואדרבא כשאומר ואני כמות' י"ל דתלה נדרו בנדרה ולדעת ר"י בתוס' אף לת"ק שתיהן מותרות ועיין מל"מ (פי"ג הט"ו) דנדרים דכתב דדעת הרמב"ם דלא כתוס' ועיין ש"ך (סי' רכ"ט סקי"ב) דמשמע דפשיטא לי' דאני כמותך ג"כ לא הותר השני. ובאמת קצת י"ל דמתוספתא מדייק אם אמרה לה הרני כמותך י"ל דוקא אם אמרה לה דבזה מודיע לה שנדרה תלוי בנדרה אבל אם אמרה סתם הריני כמותה י"ל דלכ"ע לא הותרה השניה בהפרה דהראשונה

וראיתי ברדב"ז בלשונות הרמב"ם (סי' ע"ה) שכתב ע"ד הרמב"ם (פ"ו) מערכין בפירושו דאם מתפיס ע"ד ההקדש בעוד הראשונה בספק השניה הקדש אע"ג דנמצא אח"כ דהראשונה היתה של שמן והטעם דבעיקר ההקדש קא מתפיס וה"ק זו כזו שקראתי לה שם הקדש שאדם יודע שאין התפסה לחולין ולא התפיס אלא בהקדש ואע"ג דנמצא למפרע של שמן והוי חולין מ"מ בעיקר הקדש קא מתפיס ודמיא לאשה שנדרה וה"נ בהקדש קא מתפיס. ולא אבין הא שם באשה עיקר הטעם משום דמיגז גייז ולא נעקר מעיקרא אבל בנשאל לחכם הותר הראשון הותרו כולם וע"כ הטעם כיון דנעקר מעיקרא אין לאחר במה שיתפוס כ"ש היכא דהיה ההקדש ראשון בטעות גמור אין לו התפסה ואף דאדם יודע שאין התפסה לחולין מ"מ אזלינן בתר הלשון ובעינן שיהיה פיו ולבו שוין וכמ"ש הריב"ש (סי' ש"נ) וכן הרדב"ז בעצמו (ח"ג סי' תי"ג) ומ"ש עוד דדומה להאומר הריני נזיר כשיהיה לי בן ושמע חבירו ואמר ואני שהוא נזיר מיד הרי דבעיקר הנזירות קא מתפיס ולא בתנאי של חבירו ה"נ ל"ש ובעיקר ההקדש קא מתפיס אינו ראיה דשם עכ"פ עכשיו הוא נזיר בס' ולא נתברר העתידות וכיון שלא פיר' התנאי ושפיר יש על מה שיתפוס חל משא"כ היכא דאיגלאי מילתא למפרע דאין כאן הקדש לא גרע מנשאל לחכם דעושה נדרו טעות למפרע ונפקע ההתפסה מכ"ש היכא דנתברר דהיה הקדש טעות מעיקרא. וגם בדין כשתלה נזירותו בתנאי וחבירו אמר ואני דעת הראב"ד בהשגות (פ"ב דנזיר) דנזירות מיד ליכא למתפס ולדעתו כ"כ באחד התולה נדרו בתנאי אף דלהבא וחבירו אמר ואני אין נדרו חל מיד רק ג"כ על תנאי ולדעת הרמב"ם עכ"פ בתנאי דעבר מודה דליכא התפסה

סי' ה' כתב הרמב"ם (פ"ג ה"ט) דנדרים הנודר שיצום בשבת או ביו"ט חייב כו' פגע בו חנוכה ופורים ידחה נדרו מפני הימים אלו הואיל ואיסור הצום בהם מד"ס הרי הן צריכין חזוק וידחה נדרו מפני גזירת חכמים ועי"ש בכ"מ וב"י או"ח (סי' תח"י) אע"ג דבקום ועשה ל"מ חכמים לעקור מידי דמה"ת וכאן הוי קו"ע לאכול במקום שיש פנים וטעם יש כח לעקור. והרדב"ז בלשונות הרמב"ם (סי' פ"ח) כתב הטעם דנדר קיל כיון דאיתא בשאלה ויש כח בידם לעקור אף בקו"ע

ולכאורה יש לישב בזה דברי ר"ת המובא ברמב"ן ב"ב (דף קכ"ט) ור"ן נדרים (דף פ"ז) דסובר הא דתוך כדי דיבור כדיבור דמי תקנתא הוא דתקנו רבנן משום תלמיד הלוקח מקח ופגע בו רבו שיוכל ליתן לו שלום והשוו מידותיהן בכל מילי בר מהני תלת המבוא' שם והקשו עליו וכי ב"ד מתנין לעקור דבר מה"ת לעולם בקום ועשה בנדרים עי"ש ולדברי רדב"ז יתכן דדעתו דדבר דאיתא בשאלה יש כח בידם לעקור אף בקו"ע. ולפי"ז היה מקום לומר דלר"ת דהוא רק מדרבנן דיכול לחזור תוכד"ד א"כ בנזיר שמשון דליתא בשאלה בזה א"י לחזור תוכד"ד ולעבור בקום ועשה כיון דליתא בשאלה אין כח ביד חכמים לעקור דברי תורה בקו"ע. ועיין תשובת מהרי"ט חיו"ד (סי' כ"ג) דנשאל במי שקפץ בכעסו ואמר שיהיה נזיר שמשון ואחר אמר לו לא תחט' ובסוף דבריו תוכד"ד אמר נחמתי וחזרתי בי דהביא שם המרי"ט דברי ר"ת והר"ן ולמ"ש בטעמא דר"ת דחכמים יכולין לעקור בקו"ע במידי דאיתא בשאלה וכמו שכתב הרדב"ז א"כ בנזירות שמשון דליתא בשאלה לדעת ר"ת י"ל דאינו יכול לחזור. ועי"ש במהרי"ט דכתב לענין נדר יש ללמוד מדמייתי פ' מרובה מתניתין דתמורה ואמר ר"פ נמלך תוכד"ד קאמרינן והרי פסקינן דלכתחילה תוכד"ד כדבור דמי ולכאורה למה צריך להביא ממרחק הא הדברים מבוארים ברמב"ם (סוף פ"ב) משבועות וטוי"ד(סי' ר"י) דיכול לחזור תוכד"ד. ברם י"ל דמה"ט הוא דהביא מתמורה לדון דאף בדבר דל"מ שאלה כמו תמורה דאף בטעות הוי תמורה ובכ"ז מהני תוכד"ד לחזור לכך אף בנזיר שמשון דליתא בשאלה מ"מ יכול לחזור תוך כד"ד

ברם חזות קשות הוא על המרי"ט הא דעת רמב"ם באמת דבהקדש אינו יכול לחזור אף תוכד"ד כמבואר בדבריו (פט"ו) ממע"ק וכבר האריך הש"ך ח"מ (סי' רנ"ה) ובמל"מ ומח"א בזה ובאחרונים שם וכיון דנזירות דינו כהקדש כמבואר (פ"ב) דנזיר דמה"ט לב"ש אין שאלה לנזיר כמו דאין שאלה בהקדש א"כ מהראוי לדון לדעת רמב"ם דכמו דא"י לחזור מן הקדש תוכד"ד כ"כ לא יהיה יכול לחזור מנזירות ובפרט נזיר שמשון. ועל דברי הרדב"ז יש להעיר הא בש"ס יבמות (דף פ"ט) מבואר פלוגתא דר"ח ור"נ בתורם מן הטהור על הטמא דר"ח אמר לא עשה ולא כלום כל עיקר ור"נ אמר דתרומה הוי רק לא עשה ולא כלום לתקן השיריים ופריך שם לר"ח וכי ב"ד מתנין לעקור דבר מה"ת וכן פ' הרמב"ם (פ"ה) מתרומות דהוי תרומה הרי אף דתרומה איתא בשאלה ובכ"ז אין ביד חכמים לעקור בקו"ע ואף דאולי לא ישנו שם מיגדר מלתא מ"מ הדבר מוכרח דמטעם דאיתא בשאלה בלבד אין בכח חכמי' לעקור ודלא כרדב"ז

ועל מ"ש שם בש"ע או"ח (סי' תק"ע) אם קבלו בלשון הרי עלי שהוא לשון נדר צריך התרת חכם כתב שם המג"א פירוש שאמר הרי עלי אכילת יום פלוני קונם אבל אם אמר הריני נודר להתענות יום א' לא מקרי נדר לכן נהגו שמי שאמר הריני נודר להתענות ב' וה' כל השנה א"צ להתענות בר"ח וא"צ התרה עכ"ד. ולא אבין למה דוקא צריך שיאמר הרי עלי קונם וגם אף אם לא אמר רק הריני נודר הא עכ"פ הוי נדר בלשון שבועה שלדעת הרמב"ן הוי נדר וכנראה מדברי הר"ן שבועות פ"ב הוי נדר וחל אף ע"ד מצוה ועיין רמב"ן נדרים בהלכותיו ואף אם הוי שבועה חל עכ"פ בכולל ועיין ב"י באבקת רוכל (סי' תקצ"ח) דכתב כנראה הר"ן מסכים לדעת רמב"ן. ואף באומר אני נודר שלא אוכל לך הוי נדר שהוציא בלשון שבועה כמ"ש הב"י (סי' רל"ט) מה"ט להוכיח מדברי הרא"ש דסובר דנדר שהוציא בלשון שבועה לאו כלום ואף דהמח"א דיני נדרים (סי' ט') כתב דלשון אני נודר כ"ע מודו דל"ה נדר כלל דלשון זה הוי רק לשון קבלה לענין תענית בלבד הוא דמהני וע"כ ל"א דנדר בלשון שבועה הוי יד אלא כשהוציא מפיו נדר אלא שהוציא בלשון שבועה שאמר שלא אוכל והוי יד שאנו מפרשים דקונם שאמר אככר קאי משא"כ באומר אני נודר הוי לשון קבלה וה"ז שבועה עכ"ד. אולם בתשובת רשב"א המיוחסת (סי' ע"ר) מבואר דאם נשבע בזה"ל אני מקבל בנדר ע"ד רבים שלא אבא עם אשתי בבית אחד עד זמן הוי כהוציאו בלשון שבועה והוי כדבר שא"ב ממש כמו אישן ולא אישן וה"נ שלא אכנוס עמה בבית אחד ובל אעשה או אעשה ואסור משום בל יחל דרבנן עי"ש הרי דקרי לזה נדר שהוציא בלשון שבועה אף שלא אמר רק אני מקבל עלי בנדר הוי ג"כ תורת נדר רק שם הוי כדבר שא"ב ממש ואינו חל רק מדרבנן אבל כשאומר אני נודר או מקבל בנדר לשיטתו הוי כנדר ממש ואם אמר שלא אוכל חל ג"כ אף ע"ד מצוה. ועיין ש"ך (סי' ר"י ס"ק ב') שהביא דברי רבינו ירוחם דאם אמר מודרני ממך שאיני אוכל דאסור רק שאיני אוכל לחוד לא אמר כלום דכ"ז שאוסר עצמו על החפץ ל"ה יד עי"ש שהביא דברי הרא"ש הנז' כמו שכתב הב"י דמזה למד דדעת הרא"ש דנדר בלשון שבועה לאו כלום ולדעת הרמב"ן הוי נדר ודלא כמ"ש המח"א עכ"פ דברי המג"א צ"ע ועיין תשובת מהרי"ט (סי' קל"ה) דכתב להדיא דדעת רמב"ן דנדר בלשון שבועה דהוי יד חל אף ע"ד מצוה דזה חומר בנדר מן שבועה עי"ש

סי' ו' נדרים אינם חלין על דבר שא"ב ממש כמבואר ש"ע (סי' רי"ג ס"א) ואם אמר דבורי ועשייתי והליכתי אסורים עליך ושינה אסורה עלי אינו נדר ומיהו מדרבנן צריך שאלה. וכתב בגליון הגרע"א ז"ל דוקא באוסר ע"ע אבל לא כשאוסר דבר שא"ב ממש על חבירו וגם הא הדיבור והליכה עדיין אינו בעולם וא"י לאסור דשלבל"ע על חבירו והכי דייק לישנא דרמב"ם הואיל ואסר ע"ע בהם כרשב"א בחידושיו עי"ש. וכבר קדמוהו לדון כן בספר בני יעקב (דף קצ"ו) להוכיח כן מדברי רמב"ם ולעומת זה האריך בספר שעה"מ הל' נדרים להוכיח להיפך מדברי הרמב"ם דאף על חבירו חל מדרבנן. אולם אשר העתיק הגאון דבריו על הש"ע תם אני ולא אדע הא בדברי הש"ע מבואר דקאי על אוסר דבורו על חבירו וגם כנראה התוס' והרמב"ן והר"ן והריטב"א דעתם באוסר דבורו ע"ח חל הנדר מדרבנן דהא הם כתבו סוף פ"א דנדרים בהא דקאמר בש"ס באומר יאסר פי לדבורי על המתניתין האומר קונם פי מדבר עמך כו' דהוי מצי לשנוי' ליה דאף אי קאי קונם אדבור אפ"ה אסור מדרבנן. ולהרשב"א ניחא ליה שם לתרץ דליכא בל יחל דרבנן בדבר שא"ב ממש ושלא בא לעולם אלא במה שאוסר ע"ע אבל לאסור על אחרים ליכא איסורא אפילו מדרבנן והכא בשאוסר דבורו ומעשה ידיו על חבירו הוא הלכך לא חייל ולקמן בקונם שאני ישן שאוסר ע"ע מ"ה מוקמינן לה בבל יחל דרבנן עכ"ד וא"כ כל הנך פוסקים דכתבו דהוי מצי לשנויי דקאי בבל יחל מדרבנן ע"כ דסברו דאף על חבירו יכול לאסור אף שהוא דשלבל"ע וא"ב ממש. ברם לכאורה כנראה דהאומר קונם פי מדבר עמך ידי עושה עמך רגלי מהלכת עמך הוא כאוסר על עצמו שפיו אסור עליו לדבר עם חבירו ורגליו להלך עמו וידיו לעשות עמו וכן כתב הרשב"א בעצמו בריש הפרק וז"ל והא דתנן קונם פי מדבר עמך ופירשנו בגמרא דהו"ל כמ"ד יאסור פי לדבורי הא נמי מיתסר חפצא אנפשיה הוא דה"ק יאסר עלי פי להנאת דיבורי עמך עכ"ל. הרי