אמרי בינה יורה דעה רמט

לחייבו בעינן תוכד"ד ומ"מ לענין איסור י"ל דחל ועיין בהגר"א (סי' ר"ד סק"ו) ובש"ך (סי' רכ"ט ס"ק י"א) מבואר דדוקא בחבירו המתפי' בעינן תוכד"ד אבל בנודר עצמו מתפיס אף אחר כמה ימים

ואם אומר ע"ד שהוא אסור עליו ומתפיס גם ע"ד איסור דעת הרלב"ח דאסור מדין נדר ורק כשמתפיס בדבר איסור בלבד ל"מ אבל כשאמר לאשתו הרי את אסורה עלי כאימא כיון דאם לא היה מסיים כאומא היה ג"כ נדר גמור לא נפקע במה שהוסיף להתפיס בדבר האסור וראיתי במח"א (סי' י"א) שכתב כיון דאתפיס בדבר האסור ל"א כלום וכן נראה מדברי הרא"ש גבי מתניתין דכנדרי כשרים עלי ל"א כלום פירש הרא"ש דאפילו אם אמר כנדרי כשרים ככר זה עלי בקונם ל"א כלום וכן פסק הטוש"ע (סי' ר"ו ס"ד) הרי אעפ"י שאמר ככר זה עלי בקונם כל שהתפיסו בדבר שאינו נדור ל"א כלום. ואני שמעתי ולא אבין שם גלי דבריו מתחלה שרוצה לידר כנדרי כשרים לכך אף שאמר עלי בקונם כיון דמתחלה אמר כנדרי כשרים וכשרים לא נודרין לכך ל"א כלום אבל אם אמר ככר זה עלי בקונם כנדרי כשרים י"ל דכבר חל ואינו גורע הנדר במה שאמר אח"כ כנדרי כשרים דתפוס לשון הראשון שוב ראיתי בכנה"ג יו"ד שהרגיש בזה ע"ד הרלב"ח לחלק בין אם מתפיס מתחלה בדבר האסור למתפיס בסוף. עוד כ' המח"א וכן מוכח מההוא דפליגי ר"ש ור"י (פ"א) דנזיר באומר הריני נזיר כשמשון ל"א כלום לר"ש משום דהוי מתפיס בדבר האסור דשמשון לא נדור הוי ומשמע דל"ה נדר כלל אעפ"י שאמר הריני נזיר מכולן שהתפיסו בדבר שאינו נדור וגם זה אינו ראיה דהא ר"ש ס"ל מס' מנחות (דף ק"ג) האומר הרי עלי מנחה מן השעורים דחכמים ס"ל יביא מחטים ור"ש פוטר שלא התנדב כדרך המתנדבים ובש"ס קאמ' שם ר' יוחנן דלחכמי' באומר אלו הייתי יודע שאין נודרין כך לא הייתי נוד' כך אלא כך. ואעפ"כ ר"ש חולק דסובר כר' יוסי דאמר בגמר דבריו אדם מתפי' וחזינן דאף באומ' אלו היתי יודע אינו מחייבו לר"ש דס"ל דאזלינן בתר משמעות הלשון וס"ל בגמר דבריו אדם מתפי'. א"כ לכך סובר באומר הרני נזיר כשמשון דל"א כלום אבל לדידן דקיי"ל כת"ק כמ"ש הרמב"ם הלכות מעש' קרבנות דכשאומר הרי עלי מנחה ושאלו אותו ואמר אלו הייתי יודע הייתי נודר ה"ז חייב דאע"ג דכשאמר מן השעורים אין בנדרו ממש דהוי נדר ופתחו עמו מ"מ כשאמר אח"כ אלו הייתי יודע הייתי נודר כדרך שמקריבין ביטל הפתח של הנדר והוי כאלו לא אמר בשעת הנדר אלא הרי עלי מנחה לבד וכמ"ש הכ"מ שם וה"נ אנן סהדי דכוונתו היה לנדור נדר גמור ואלו היה יודע דכשמתפי' בדבר האסור דאינו לא היה גומר דבורי' ופלגינן דבוריה והוי כאלו לא אמר אלא הרי את אסורה עלי וכ"כ שם המח"א בעצמו די"ל מה"ט דהדין עם הרלב"ח וכ"כ המל"מ (פ"ב) דנדרים

ברם לענ"ד יש לומר דהא ע"כ הא דל"מ הנדר כשאינו אומר כתיקונו אף כשכוונת הנודר היה לאיסור הוא כמ"ש הריב"ש (סי' ש"נ) דאין לילך אחר כוונתו לבד אלא גם אחר לשונו דהא בעינן שיהא פיו ולבו שוין בזה א"כ הולכין אחר משמעות הלשון וכיון דהלשון אינו בטוב ל"ה נדר כ"ז שלא הוציא בשפתיו כתיקונו דלבטא בשפתים כתיב משא"כ באומר הרי עלי מנחה אף דדעתו היה מתחלה לומר מן השעורים דבזה ע"כ איירי פלוגתתן של הת"ק ור"ש דאם בנמלך א"כ אינו לא כר"מ ולא כר"י תמורה (דף כ"ה) ובפרט הרמב"ם הל' מעשה קרבנות (פט"ז) שפוסק דאם אומר אלו הייתי יודע היתי נודר כדרך שמקריבין אז חייב ובסתם א"ח ע"כ דלא איירי בנמלך דהא אם נמלך חייב דא"י לחזור בהקדש אף תוך כד"ד וע"כ אף באומר מתחלה כשאמר הרי עלי מנחה הייתי רוצה לסיים מן השעורי' דהוי פי' לדבריו ואעפ"כ כשאומר אלו הייתי יודע הייתי נודר כדרך שמקריבין חייב אף דגם כונתו ל"ה אלא מן השעורי' ואף במחשבה לא התנדב רק להביא מן השעורים ואעפ"כ באומר אילו הייתי יודע נתחייב והטעם דכיון שאמר הרי עלי מנחה ובדעתו היה עכ"פ להקריב מנחה לד' נתחייב להביא דבר שמקריבין כיון דבקרבנות אף במחשב' נתחייב מדכתיב כל נדיב לב עולות לכך אזלינן בתר מחשבתו אף דאיתקיל ליה הלשון משא"כ בנדר ל"מ המחשבה כלל רק הלשון שמבטא בשפתיו וכיון דכוונתו היה מתחלה לסיים ולומר להתפי' בדבר האסור י"ל דל"א כלום וכדעת ריטב"א קידושין שהביאו המל"מ והמח"א וראיה לזה מדברי רמב"ם דבהלכות מעשה קרבנות פוסק דאפילו האומר הרי עלי מנחה מן עדשים אם אומר אלו הייתי יודע מהני לחייבו ובהלכות נזירות פוסק באומר הריני נזיר מן הגרוגרת או מן הדבילה ה"ז אסור בהן ואינו נזיר ולמה לא כתב דאם אמר אלו היתי יודע היתי אומר כדרך דנזירי אינשי דה"ז נזיר ועיין לח"מ (פי"ז ה"ט) ממע"ק דעמד ע"ז א"ו הוא הדבר דדוקא בדבר דמהני המחשבה חייב באומר אלו היתי יודע אבל בנזיר דל"מ גמר בלבו וצריך להוציא בשפתיו דוקא כמבואר רמב"ם (פ"א מ"ה) מנזירות וכיון דהלשון מקולקל ל"מ לחייבו

אף באומר אלו היתי יודע ונדר נמי דכוותיה

סי' ג' מהרי"ט (ח"א סי' נ"ג) העלה דנזירות לאו איסור חפצא הוא ולאו איסור גברא רק הוא עצמו נתפס בנדר ונתקדש גופו וממילא נאסר ביין וא"צ לאסור עצמו על החפץ והעלה בנזיר שהתפיס גרוגרות על היין ואמר הרי אלו כיין זה ל"ה כמתפיס בדבר הנדור דלא נדר מיין רק כיון שנדר בנזיר התורה אסרה היין עליו והו"ל כנודר בדבר האסור עי"ש ראיותיו. ולכאורה קשה מדברי הרמב"ם (פ"א ה"ט דנדרים) שכתב החטאת והאשם אעפ"י שאינן באין בנדר ונדבה אפשר לנודר להביא אותן מחמת נדרו שהנוד' בנודר מביא חטאת מבואר אעפ"י שהתורה אמרה שהנזיר מביא חטאת מ"מ דבר הנדור הוי וראיתי בס' ש"ב דעמד ע"ז

ולענ"ד דברי המרי"ט נכונים דודאי חטאת ואשם שאינו נידר ונדב מקרי. ועיין ש"ס זבחים (דף י"ז) פלוגתת ר"מ וחכמים בזה אם חטאת נזירת דבר הנידב מקרי וחכמים ס"ל דנזירות חובה נינהו [ועי"ש ברש"י דלא התנדב רק אסר עצמו ביין כו' ומאליו נתחייב בקרבנותיו וקצת משמע מלשון רש"י דאיסור גברא הוא שאסר עצמו ביין] ויחיד ורבים הלכה כרבים ועיין רמב"ם (פ"ב מהלכות שחיטה) ות"ש (סי' ה' ס"ק ) והא דמתפיס בחטאת ואשם מהני נרא' דהרמב"ם סובר שם דהדרש מקרא ידור נדר עד שידור בדבר הנדור היינו בדבר שיכול לאסור על עצמו בנדר ויכול לעשות זאת לנדר לכך בנודב בחטאת ואשם אף שבאמת הם חוב מ"מ כיון שיכול לעשות כן הוי כדבר הנדור והיינו אף שאח"כ נתחייב ממילא בחטאת ואשם ולאו מטעם נדר מ"מ הפרשה שמפריש בהמות אלו לחטאת ואשם הוי נדר כמ"ש רש"י ור"ן נדרים (דף י"ג) לפי שמחמת נדרו בורר בהמה זו וסובר הרמב"ם דזה הוי כמו דבר הנידר ויש בידו לעשות בהמה לחטאת ואשם והחטאת והאשם יהיו מחמת נדר שיבור לו הבהמה הזאת. אבל מ"מ מודה הרמב"ם שמה שחייב בחטאת ואשם ע"י שנדר בנזיר זה ל"ה נידר ונידב רק ממילא נתחייב בקרבנות רק מ"מ יכול להתפיס בחטאת ואשם כיון דיכול לחייב את עצמו בחטאת ואשם ואז יהיה כמו נדר שיבור הבהמה לחטאת. אבל במתפיס על יין ל"ה כמתפיס בדבר הנידר שאינו נודר מיין רק שקבל עליו נזירות וממילא נאסר ביין שגופו נתקדש לאסור ביין וכמ"ש המרי"ט ואף שמ"מ יכול לאסור על עצמו מה שמתפיס מ"מ היין לאו מטעם נדר נאסר רק ממילא אסור ולאו איסור חפצא הוא רק איסור גבר' וזה פשוט. גם י"ל דמשכחת דבר הנידר בחטאת ואשם באומר חטאתו ואשמו של פלוני עלי דיכול לעשות כן כמבואר ברמב"ם (פי"ד) ממעשה הקרבנות. אך לפי"ז בכל החטאות ואשמות יהיה דבר הנידר ויש לעי' בזה

והנה לכאורה ממ"ש הרמב"ם שם דחטאת ואשם אף שאין באין בנדבה מ"מ יכול להתפיס מטעם שבאין בנדר ע"י נזיר נראה מבואר דחטאת אינו בא בנדבה מדאורייתא דאי ס"ד דרק מדרבנן אינו בא בנדבה א"כ אם נדר חל מדאורייתא עליו הנדר למה אינו יכול להתפיס בחטאת ואשם כיון דמד"ת בא בנדבה וראיתי בספר מח"ל (דף פ' ודף פ"א) שהביא דברי רש"י מס' נזיר (דף ס) דנראה מדבריו דהא אינו בא בנדבה הוא מטעם דאין מביאין קדשים לבית הפסול וכ' דזה ל"ה רק מדרבנן כמ"ש בשעה"מ פ"ו מה' פסולי המוקדשי' והעלה דבאמת מד"ת חטאת בא בנדבה ודקדק כמו כן דבר זה להוציא מדברי הרמב"ם (פ"ז) הלכות פהמ"ק (הי"ד) וכ"מ שם ומרמב"ם (פי"א משגגות) עי"ש באורך ולענ"ד דברי הרמב"ם הלכות נדרים הנ"ל המה כחומה בצורה לעד נאמן דמד"ת אינו בא בנדבה דאל"כ למה לי' לחקור אחר טעם דמתפיס בחטאת הוי נדר בלא"ה כיון דמד"ת בא בנדבה הוי כמתפיס בדבר הנדור מד"ת. ועיין רש"י נדרים (דף ו') ד"ה אם מחוייב. ובתשובת מנחם עזרי' (סי' כ"ו) שתמה עליו דקיי"ל חטאת אינו בא בנדבה עי"ש מה שתירץ ועיין שעה"מ (פי"ד מהלכות מעשה"ק) דלענין שתחל קדושת חטאת על הבהמה נידר ונידב הוא רק למית' אזלא עי"ש ויש להעיר מש"ס חולין (דף מ"א ע"ב) ואולי כיון דמ"מ מדרבנן אסור להתנדב לא חיישינן שם וצ"ע בזה עכ"פ מדברי הרמב"ם הנ"ל נראה דמד"ת אינו בא בנדבה

סי' ד והיכא דשמע חבירו שנדר ואמר תוכד"ד ואני דהוי התפסה כשנשאל הראשון על נדרו הותר השני כמבואר ש"ע (סי' רכ"ט ס"ג) וז"ל הש"מ (רפ"ד) דנזיר הותר הראשון הותרו כולן פירוש אם בא לחכם והותר לו גם האחרים הותרו לפי שאמרו ואני כמותו ותלו נדריהם בנדרו ויש מפרשים משום דהחכם עוקר הנדר מעיקרא וכיון דהתיר החכם להראשון נמצא דהנדר עקור מעיקר' ואין לאחרונים במה יתפסו עכ"ל ונ"מ בזה בנדר קנס שאינו בעצמותו רק לתועלת אחר דל"מ חרטה דמעיקרא ולא נעקר רק מהשתא כמ"ש בשעה"מ ובתו"ג פ' השולח לדעת הרשב"א בזה אם אחר התפיס נדרו ואמר ואני בזה י"ל דאף אם הותר הראשון קיים נדרו של השני דומי' דאשה שנדרה בנזיר ושמעה חברתה ואמרה ואני ובא בעלה של הראשונה והפיר לה דהיא מותרת וחברתה אסורה דבעל מיגז גייז כמבואר בש"ס וש"ע (סי' רל"ד סנ"א) וה"נ דכוותי' אולם לטעם הראשון שכ' הש"מ משום שתלו נדריהם בנדרו כשאמר ואני כמותו א"כ אף בכה"ג כשנשאל לחכם כשאינו נעקר למפרע מ"מ כשאמר ואני כמותו עדיף. אולם י"ל דהש"מ סובר דגם בבעל היכא דאשתו נדרה וחברתה אמרה ואני כמותה כשהפיר בעלה הותרה השניה ג"כ ועיין ש"ס נזיר (דף כ"ב) ר"ש אומר אם אמרה