אמרי בינה יורה דעה רמא

בביטול ברובא אפילו איכא חזותא והיכרא סגי דבכל גונא הוא דאמר קרא אחרי רבים להטות דגמרינן מניה דאזלינן בתר רובא עכ"ל ולדבריו א"כ ודאי אינו ראי' מן הירושלמי כלל להתיר בתקנתא דרשב"ג במקום דלא מתבטל מדאורייתא אך דבריו מוקשים במ"ש דאפילו איכא חזותא והכירא הא זה איבעית הש"ס אם חזותא מילתא ואז הוי כגוף איסור אף לענין טומאה ונאסר הבגד מדאורייתא

גם יש להבין כיון דעיקר סמיכות של הר"ן דאף באיסור שלא נתבטל כדינו מותר למכור הוא על ירושלמי הנז' הא להדיא מבואר ירושלמי סוף ע"ז ומודה רשב"ג ביין לתבשיל שהוא אסור כיון דהיין מכשיר לתבשיל שיהיה יפה לאכילה ובר"ן סוף ע"ז מביא דברי הרשב"א משם ראב"ד דס"ל דיין שנתערב במים אם יש שיעור שיכשיר המים שיהיו ראויין לשתותן ע"י בתורת יין ה"ה ככבשין ע"ז (ל"ח) דאסורין בהנאה ול"מ למכור חוץ מדמי איסור כיון שכל תערובות זה הוכשר ע"י היין והרשב"א הביא לו סעד מירושלמי הנ"ל דכל מכשירי אוכל מודה רשב"ג וכנראה שם שמסכים הר"ן להראב"ד בדין זה ועיין ביאורי הגרא"ו (סי' קל"ד ס"ק ח"י) ומשמע אפילו בסתם יינם וא"כ מניין לנו להתיר בתקנת' דרשב"ג באיסור שלא נתבטל כמו נותן טעם וע"כ קושית הירושלמי גבי בגד שצבעו היה על סוגי צביעה שלא נאסר רק מדרבנן וכנ"ל. גם צריך להבין הכי מה דמכשיר התבשיל יהיה יותר חשיבת מנותן טעם ממש הא אף בדבר המעמיד דחשוב כאלו האיסור בעינא לדעת רוב הפוסקים הוא רק מדרבנן ונו"ט ממש הוא דאורייתא ואפ"ה מבואר בש"ס דילן (דף ס"ה) עובדא דההוא כרי דחיטי דנפל עליה חביתא דיין נסך שרייה רבא לזבוניה לעכו"מ ומזה יליף באמת ר"י מפריש במרדכי פ"ב דפסחים לגבי חמץ בתרנגולת הנאסר מבליעת חמץ דרשאי למכור לנכרי דאינו מוסיף בשביל בליעת האיסור וכן האו"ה (סי' כ"א ס"ו) כ' בכל איסורי הנאה אפילו נבלע טעמו במאכל ויש בו בנו"ט מאחר שאינו אוכלו ואינו נהנה מטעמו מותר למכרו והביא ראיה מעובדא דע"ז הנ"ל ובמרדכי שם כתב ויש לחלק דהתם ביי"נ דרבנן וכ"כ ריטב"א ע"ז שם דיש שפירשו משום דאין יי"נ אוסר בהנאה אלא במינו ואעפ"י שאין בו ששים אלא היכא דמוקים אוקמי ואינו נכון שכל איסור שבעולם תערובתו ה"ה כמוהו אלא טעמא דהכא משום דסתם יי"נ הוא וקיי"ל אפילו יין ביין ימכר כולם חוץ מדמי יי"נ שבו והכא בדמי חיטים גרידי הוי מזבני להו עכ"ל הרי מבואר דבסתם יינם עכ"פ אפילו כשנותן טעם מותר. ק"ו שמהראוי להתיר תבשיל המוכש' ע"י סתם יינם. ובריטב"א (דף ע"ד) הביא ג"כ דברי הראב"ד והירושלמי הנז' דמודה רשב"ג ביין לתבשיל שהוא אסור ואין לו תקנה וכ' כיון שהוא מכשיר כל התבשיל וחשיב כאלו הכל אסור וכיון שנותן בו טעם אין לו תקנה וכתב ואפשר שאין זה גמרא דילן מדפריט הכא טובא ולא פריט הא עכ"ל ואם כוונתו על סתם יינם הא מפורש בגמרא דילן דאף בנו"ט מותר למכור ובסתם יינם איירי ע"כ שם כמו שכתב לעיל ואם כוונתו על ודאי יין ג"כ כ' לעיל להדיא דאוסר בנו"ט ואסור למכור וע"כ צריך לפרש בדבריהם דבדבר המכשיר ונו"ט עדיף וחשיב כאלו הכל אסור מנו"ט ממש. וכה"ג מצינו בדמאי חולין (דף ז') שהתירו חכמים טעם גמור ואסרו חימוץ שאור ותבלין ועי"ש ברש"י לפי שהוא מתקן הכל והוא עיקר הרי אף במקום דאמרינן דנתבטל ברוב ולא חיישינן על הכרות הטעם מ"מ בדבר דלטעם עביד' גרע ונקר' זאת עיקר ועמ"ש בדיני שבת (סי') אולם בכ"ז ראיות וסמכות הר"ן כיון שהוא עיקר על הירושלמי מבגד שצבעו ושם ודאי הוי כמכשיר האוכל ומבואר בירושלמי דמודה רשב"ג ביין לתבשיל ולרשב"ג אין חילוק בין יין לשאר איסורין וע"כ דכוונת הירושלמי על אופנים דל"ה רק איסור דרבנן וצ"ע בכ"ז

ודע דאם נתערב חד בתרי יבש ביבש דג"כ הדין דיכול למכור חוץ מאיסור הנאה י"ל דדוקא כיון שנתבטל מה"ת אבל אם נתערב חד חתיכה של איסור הנאה בחתיכה של היתר בזה י"ל לכ"ע כיון דהאיסור הוא בעין ועל כל חתיכה נופל הספק שמא זאת האסורה ואם הוא מאיסורין שצריך לקיים בו שריפה או קבורה צריך מספק לקיים מצותו על השני חתיכות בזה י"ל לכ"ע דאסור למכור ההיתר בכ"מ שהוא כיון שאינו מבורר וכן משמע מדברי רמב"ן מלחמות פסחים הנ"ל דהיכא דהאיסור הוא בעינ' לא נתיר אותו במכירה ורק היכא דנתבטל מד"ת כדינו בזה מותר אבל לא בחד בחד ובפ"מ כתב ויראה אפי' ליכא כ"א חד בחד דהא ארג בגד או אפה פת בע"ז מהני חוץ מדמי איסור ולא נראה כן מדברי רמב"ן דשם ל"ה בעינא ממש אבל בדבר שהוא בעינא ממש אף דיש חד היתר מ"מ כיון שהוא בתסרובות וכ"א מהן עומד בספק נ' דאסור למכור. וראיתי בפ"מ או"ח בפתיחה להלכות פסח (ח"ג פ"ג) שם העמיק הרחיב הדיבור בענין תערובות למכור חוץ מדמי איסור וכתב דבלח בלח בא"מ פחות מששים דמהני חוץ מדמי איסור וכ"ש יבש ביבש חד בחד כרשב"ג חביות בחביות אף חד בחד כמו שכתב הר"ן ע"ז וראיה מירושלמי שהקשה מבגד שצבעו עכ"ד ולא מצאתי בזה דחביות בחביות חד בחד דיהיה מותר למכור כיון דחל עליו מצות אסור וכמו דמוכח מדברי רמב"ן הנז' ודאי אסור למכור חוץ מדמי איסור. וגם דלא חל כלל הקנין של הזוכה אם אין הדבר מבורר ועומד להתברר ומזכה לו שיזכה בדבר אחד אשר הי' מבורר מקודם דוקא לא חל כלל הקנין כמבואר אצלי במ"א מדברי ירושלמי מס' פאה (פ"ה) במתני' דשבולת לקט שנתערבה בגדיש כו' אלא מזכה את העני בכל הגדיש ופי' הרע"ב בכל הגדיש ע"מ להחזיר ובא ליד העני אותה שבולת של לקט ועמד שם בתוס' רע"א ז"ל למה צריך לזכות בכל הגדיש במעמלה"ח הא אפשר לתקן שיגביה כל הגדיש לקנות בזה השבולת של לקט כל היכא דאיתא. אולם באמת מבואר כן כמ"ש הרע"ב בירושלמי שם ומבואר הטעם דהוי כמזכה מימינו לשמאלו כיון שמזכה לו רק שבולת הידועה בשמה ואינה מבורר איזה הוא לא שייך קנין בכה"ג כיון דאינו מבורר ולא יתברר ובמ"א יבואר הדברים בטעמם וה"נ כיון דאינו יכול לקנות חתיכה דהיתר בלבד דאינה מבוררת רק לזכות בשניהם א"כ בהכרח מוכר להנכרי האיסור הנאה ג"כ ואסור

סי' כ"ג המתבאר מדברי הפוסקים דאסור למכור לנכרי אף דבר דאין בו רק איסור דרבנן דהא צביע' לגבי בגד בסממנין השרוין לשיטת תוס' ל"ה רק איסור דרבנן וכן בגד הנארג בכרכר לכ"ע לא נאסר הבגד מדאורייתא ופת ושנתבשל בעצי איסור אף באבוקה כנגדו דיש שבח עצים ג"כ ל"ה רק איסור דרבנן ובכ"ז קאמר בירושלמי דלכך אסור למכור לנכרי מטעם דחיישינן שמא יחזור וימכרנו לישראל ולא אמרינן בזה דהא ל"ה רק ס' דרבנן וכן כתב הטור וש"ע (ספ"ו) דאסור למכור ביצת נבילה לא"י אף דל"ה רק איסור דרבנן ובנוב"י מהד"ת חיו"ד (סי' קצ"ג) כתב כיון דהך חששא שמא יחזור הא"י וימכרנו לישראל מצינו בפסחים (דף מ') בארבא דטבעא בחושת' ובע"ז בכרי דחיטי דנפל עליה יין ובחולין (דף ס"ד) שאין מוכרין ביצה טריפ' ובבגד שעבד בו כלאים דבכל הני איסורי דאורייתא נינהו ואין ללמוד מזה שלא למכור דבר האסור מדרבנן דאין כאן רק ספק שמא ימכרנו לישראל וס' דרבנן לקולא וברי"ף ורא"ש חולין לא נזכר רק ביצת טריפה ר/ק הטור מזכיר ג"כ ביצה טריפה ותמה עליו מאין למד כן ולכן הקיל שם בתרי דרבנן. ולמ"ש נלמד שפיר מבגד שצבעו בקליפי ערלה דל"ה רק דרבנן וגם הדין קתני בסתמא אף בערלת חו"ל וגם מבגד הנארג בכרכר דג"כ לכ"ע ל"ה רק דרבנן לאסור הבגד. גם בתוספתא שלפנינו הגירסא ביצת נבלה וטרפה. ועיין ר"ש ותוי"ט (פ"ג מ"ו) מערלה ואף תרי דרבנן נשמע דאסור לדעת תוס' ב"ק דהיוצא מקליפי ערלה חוץ מזיתים וענבים הוי רק איסור דרבנן ומדאורייתא נתבטל אף מלא הסיט דהא דדבר חשוב לא נתבטל הוא רק מדרבנן ואעפ"כ אסור למכור מטעם שמא יחזור וימכרנו לישראל. ועיין מהרי"ט חיו"ד (סי' ו') שכת' אע"נ דחיטים שנבללו הוי איסור דרבנן כמ"ש רמב"ם הל' חמץ וכי מוכר לגוי הוי ס' אם ימכרנו לישראל וס' דרבנן לקולא אלא לכתחילה שאני ובעל ג"פ בס' עץ הדעת כתב א"כ מאי מקשי לרבא מבגד שעבד בו כלאים וכקו' הנו"ב על המרדכי. ולא קשה כמ"ש וכן בשל"ה הקדוש (דף ע"ט) כתוב לדעתו דחל קדושת שביעית בפירות גוים אסור לקנות מהן דנתפס המעות בקדושת שביעית וחיישינן שיבא ליד ישראל אף אי שביעית בזה הזמן דרבנן מ"מ חיישינן והוכיח מחיטי הנז' שיש רק חשש חמץ ובכ"ז אסור. ובאמת גוף האיסור למכור דבר האסור לא"י הוא תקנתא דרבנן כמו דנראה מדברי תוס' חולין (דף צ"ה) ד"ה ובנמצא דמה"ד ל"ה לן למיחש דאזלינן בתר רובא. וברשב"א שם כתב אף דהוי לפני דלפני דלא מפקדינן אפ"ה אסור דדבר קרוב הוא ובודאי משוינן ליה עי"ש

וראיתי במקו"ח (סי' תס"ז) שכתב דעיקר האיסור הוא משום דאין מבטלין איסור לכתחילה דאם היה מותר לערב לבטל איסור ולערב מכ"ש שהיה מותר למכרו לא"י דכשיקח הישראל ממנו יקח מתערובות ומתרץ דזה קושית הח"י שם על שיטת המג"א גבי חיטי חמץ דל"ח שמא יטחנם וימכרם והקשה ניחוש שמא יקחנו הישראל להשהותו ויעבור על ב"י וכתב כיון דאיתנן עליו רק מטעם דהוי כמבטל איסור ומבואר דעת המג"א (סי' תמ"ז) דאסור לבטל חמץ קודם פסח כדי לאכלו בפסח ומותר לבטל כדי להשהות לכך רשאי למכור ודבריו סותרין ד"ע שכתב (סי' תמ"ז ס"ק ך') טעם הדבר דמותר לבטל לח בלח כדי להשהות דלענין בל יראה כשנתערב בלח בס' לאו מטעם ביטול ברוב אתיין עלה רק כיון שטעמו וממשו אזיל החמץ מכל ושוב אינו נראה ומצוי והוי כמבוער והוי רק כמפסיד צורת החמץ ול"ה כמבטל איסור משא"כ לענין אכילה דמטעם ביטול ברוב אתינן עליה הוי כמבטל איסור לכתחלה. א"כ זה דוקא כשנתערב לח בלח אבל בנידון דתס"ז הקמח בפ"ע יהיה חמץ גמור רק שמותר לישראל מטעם ביטול שנתערב בחיטי היתר שבכל עולם א"כ מטעם ביטול אתינן עלה שוב שייך אין מבטלין איסו' לכתחיל' לענין ב"י כמו לענין אכילה. ולדברי רשב"א דכתב דכודאי משוינן ליה בלא"ה א"ש קושית הח"י שם דדוקא אם יש לחוש שימכור כמות שהן שאינו ניכר אבל אם כמות שהן ניכר האיסור ואין לחוש רק דלמא יטחנ' הא"י וימכור הקמח זה בל"ס אינו קרוב לודאי ושוב הוי יותר מלפני דלפנים. וז"פ. ועוד אם נאמר דעיקר הטעם הוא משום דאין מבטלין איסור הוא דאינו רשאי למכור ממילא כשניכר האיסור לית לן בה ולחוש שיטחנו הא"י ואז לא יהיה ניכר זה נעשה אח"כ שלא ע"י ישראל: