אמרי בינה יורה דעה רמב

אך באמת יקשה אם נאמר דמטעם זה אסור למכור הא לרוב הפוסקים היכא דאינו נהנה מן האיסור ולא נתכוין לבטלו אין בו משום אין מבטלין איסור לכתחילה כמו שהוכיח הר"ן ע"ז (פ"ב) דאם לא כן להסוברים אין מבטלין איסור לכתחילה הוא איסור דאוריית' איך ציותה התורה להגעיל כלי בן יומו ועיין פ"ח (סי' ס"ד) משם תשובת הריב"ש א"ו כיון דאין כוונתו לבטל אף שמתבטל ממילא לית לן בי' וכמו דמבואר ש"ע (סי' פ"ד) לגבי נמלים בדבש א"כ כאן נמי הוא אינו מכוין לבטל האיסור רק למכור להא"י דבר האסור לו ושלא יפסיד את שלו והוי כאינו מכוין לבטל. ועיין פרי תאר (סי' צ"ט סק"ח) דבהכרח צ"ל דהא דאין מבטלין איסור לכתחילה הוא דאורייתא הוא הלכה למשה מסיני ובא ההלכה ע"ז דלכתחילה אסור ובדיעבד שרי דאל"כ מי איכא מידי דאסרה תורה לכתחלה והתירה דיעבד וכיון שכן י"ל דאסור לבטל איסור אף להאכילו לגוי דהך מלתא עצמה אסרה התורה לבטל איסור אף שלא להאכיל לישראל עי"ש. ולא כן משמע מדברי הראשונים הנ"ל דסברו בשאין כוונתו לבטל מותר דרק כשכוונתו לבטל ולהנות מן האיסור אסו' גם מ"ש מי איכא מידי דאסרה תורה לכתחילה והתירה דיעבד לא אדע למה לא הא צורם אוזן בכור יש לאו מפורש ובדיעבד מותר וכן אסרה תורה שלא למכור איסור הנאה ובכ"ז הדמים מותרין אף דמבוא' הטעם בירושלמי שאין זה דמיהן מ"מ הא אסרה התורה גם גורם הנאה שע"י מכירה ובכ"ז הדמים מותרין ועיין תשובת חות יאיר (סי' מ"ו) שכתב באמת שלבו מהסת ע"ז דכיון דאסרה התורה אף גרמת הנאה אמאי הדמים מותרין אולם הטעם של הירושלמי מבואר בראשונים רשב"א ור"ן חולין (דף ד') שאין זה דמיהן ול"ה חלופין ולא אסרה התורה רק מעשה המכירה והדמים מותרין כ"כ אף דאסרה תורה לבטל האיסור מ"מ אי עביד מהני כיון דאף אם נעשה ממילא מותר כמ"ש הב"ח (סי' ס"ד) אולם באמת כיון דלא ידענו מקור בתורה האיסור לבטל איסור לכתחלה לדעת ראב"ד מהכרח ש"ס סוגיא דזרוע בשלה שהוא דאורייתא מוכח לומר שהוא מהלכה אולם י"ל בכ"ז שהוא רק היכא שמתכוין לבטל וליהנות כמו שכתבו הראשונים הנז' וי"ל כשמאכיל לא"י ליכא איסור בביטול איסו' עכ"פ קשה לומר דמכירת האיסור לנכרי יהי' כמבטל איסור כיון דאינו מתכוין לזה וגם דלמא לא יבא לכלל זה דהישראל המוכרו מכירו וידוע מקום האיסור ומכוין רק שלא יפסיד ועיין ר"ן ורמב"ן וריטב"א ע"ז (דף מ"ו) הא דזורעין תחתיה ירקות אף דזוז"ג אסור לכתחילה היינו נטיעה שעושה האיסור בידים הוי כמבטל איסור לכתחלה משא"כ בירקות דבא אח"כ ועי"ש ברמב"ן הרי כיון דאינו מתכוין לבטל מותר וה"נ דכוותיה במכירתו הביטול איסור בא אח"כ ממילא וגם אינו ודאי גמור שיקנה הישראל ל"ש איסור דאין מבטלין איסור לכתחלה

וקצת י"ל דהיא הנותנת כיון שזה שמוכר יודע ומכיר את האיסור אצל הנכרי שמוכר לו גרע ובכה"ג י"ל דלא נתבטל ברוב ואם הולך אח"כ ישראל אחר וקונה מבית הא"י את זה נכשל באיסור להמבואר רמ"א (סי' קי"ד) כה"ג אם ידוע שיש מקצת שנותנים בו יין אסור לקנות מהם בבתיהם דכל קבוע כמע"מ דמי ועיין כו"פ (סי' ק"י)דאף אם אינו ניכר האיסור במקומו מ"מ אם ישראל אחר יודע מינכר האיסור קרינן ליה כיון שידוע שלישראל אחד בסוף עולם ניכר האיסור והח"ד שם משיג עליו מתוס' נזיר (דף י"ב) באומר לשליחו צא וקדש לי אשה דהא דאסור בכל הנשים הוא רק מדרבנן אף שידוע שהשליח והאשה ודאי יודעין עי"ש ובפ"מ אולם אינו ראיה משם דהא יותר יש להקשות דנודע לעדים שנתקדשה בפניהם אולם י"ל דדלמא היה מכוסה פניה ולא הכיר אותה דמהני ג"כ כמבואר באה"ע (סי' ל"א) ובא"מ ושם כיון בשעת קידושין היה ביד עדים לברר ולגלות פניה לדעת אותה מהני והוכיח במשור כן מדברי ר"ן גיטין וא"כ אף אם נאמר דבנודע לאחד הוי קבוע היינו כשנודע בודאי שנודע אבל אם יש ס' אם נודע לכ"ע ל"ה קבוע וכ"כ להדיא הפ"ת (סי' ק"י) וכיון דיש לומר דקדשה וכיסתה פניה באופן שלא נודע אח"כ להעדים ל"ה קבוע לכך לא הקשו הפ"מ והח"ד ידיעת עדים רק דעכ"פ נודע להשליח והמתקדשת אולם הדברי' פשוטים דידיעת אדם אחד משוי ליה לקבוע רק אם הוא בפנינו יכול להעיד ולברר הספק וזה רק באיסורין דע"א נאמן אבל בדבר שבערוה דבעינן שני עדים וע"א א"נ לברר ולומר שזאת היא המתקדשת ולהוציא אותה מחזקת פנויה כאשר בארתי באורך בזה במ"א ויבואר אי"ה באה"ע לכך לא משוי ידיעת אחד שלא יהיה נאמן לברר כנודע איסור אבל במקום שנאמן לברר אז חשיב כקבוע ועיין בדברי חיים יו"ד (סי' ד') בזה

ולפ"ז י"ל דלכך אסור למכור דבר האסור לישראל לגוי מחשש שמא יקנ' ממנו הישראל ויהיה נכשל בבלי דעת שנודע לישראל אחד וניכר האיסור ולא שייך ביטול ולמיזל בתר רוב. שוב ראיתי בס' המקנה סוף פ"א דקידושין שכתב לתרץ קושית העולם בהא דמבואר בש"ס לא אמרה תורה שלח לתקלה הא בטל ברובו דעלמא וכתב דל"ק כיון שאותו המשלח יכול להיות שיכיר אותו בטביעת עין או באיזה סימן אסור לס' לחבירו כיון דאצלו הוא ניכר איסור ודבריו לא הבנתי הא הוא אינו נותן לחבירו וגם אינו ברור שחבירו יקחנו אולם למ"ש י"ל דהוי עכ"פ כקבוע ולכך אסור למכור וחששו חז"ל בזה שלא לספק ולערב איסור הניכר לאחד אף דלא מכווין לבטל ואף באיסורי דרבנן כנ"ל

אך מ"מ בהכרח מצינו חילוק בזה בין איסור דאורייתא לדרבנן דבתוס' יבמות (דף דף פ"א ע"ב) ד"ה כולן וזבחים (דף ע"ב) כתבו בהא דקאמר בירושלמי דלכך ידליק משום דאסור למכור לנכרי שמא יחזור וימכרנו וכתבו אע"ג דפת עכו"ם אסור כיון דשרי בהנאה חיישינן שמא יקנה ממנו ישראל ליתן לפועליו נכרים ועיין תוס' יו"ט (פ"ג מ"ט) דע"ז דכיון ג"כ מדעתו לחשש הלזה והדברים נפלאים הא מבואר ש"ס ע"ז (דף ס"ה) ההוא כרי דחיטי דנפל עליה חביתא דיי"נ ושרי' רבא למיטחני' ולמפינהו ולזבונינהו לעכו"מ וכן פסקו כל הפוסקים הרי דלא גזרו חז"ל על זה שלא למכור דבר האסור בהנאה לישראל לנכרי אף שישראל יכול להיות שיקנה שיסבור שמותר בהנאה ויקנה להאכיל לעבדיו. ובהכרח צריך לחלק דבחשש רחוק כזה שיכשל ישראל שיהנה שלא במתכוין מאיסור הנאה ל"ח רק בדבר האסור מה"ת ושם איירי בסתם יינם וכמו שכתב הריטב"א שם והמרדכי פ"ב דפסחים וצ"ע בזה. ועיין חידושי רמב"ן ע"ז סוף פ"ג וגם על דבריו יש להקשות מש"ס הנז' וע"ד במלחמות פסחים הנ"ל וצריך לדחוק כמובן

סי' כ"ד כתב הב"י (סי' ק"ט) משם הגהות ש"ד בשם א"ז דדבר יבש ולא אסור אלא מדרבנן אם נתערב אפילו חד בחד מותר באכילה לשני בני אדם ויחיד הוא בדבר זה ואין לסמוך עליו ובתו"ח (כלל ל"ט) כ' מותר לשני בני אדם פירוש לישראל וגוי והרא"ש חולק ע"ז בפ"ק דביצה ובמנ"י שם כתב לא מצאתי בדברי הרא"ש שם שום הכרח שחולק הרא"ש על הגהה זו ועיין פלתי מ"ש בזה. ולענ"ד כוונת הרמ"א בתו"ח לדברי הרא"ש ביצה (דף י"ד סי' כ"א) שכ' וז"ל וצריך ליזהר שלא לדוך תבלין כדרכן היכא דידע מאי קדירה בעי לבשולי דלא ידענו כמאן הלכתא וא"ל בשל סופרים הלך אחר המקיל דמר מיקל בחד צד ומר מיקל בחד צד וכ"כ התוס' שם הרי אף דממ"נ חד שרי ומ"מ כיון דלא ידענו הי ניהו לקולא ובתרתי אי אפשר להקל דממ"נ בחד אסור לכן מחמרינן בתרתי כן נמי בנידון דנתערב חד בחד אף דחד הוא היתר מ"מ כיון דלא ידענו הי ניהו בהכרח צריך לאסור בתרתי. ואף דיש קצת לחלק וי"ל בשלמא שם חז"ל לא ידעו באיזה להקל ובאיזה להחמיר ואם נאמר שכל אחד מקיל לעצמו כפי שיזדמן לו אף דהוא בעצמו לא יעשה תרתי דסתרי מ"מ אם יהיה הברירה ביד כל אחד לבחור במה שירצה להקל יעשה אחד ודאי איסור אבל כאן נאמר דמה שהוא אוכל הוה הית' וחתיכה השניה נשארה לאיסור מ"מ זה יהיה כחוכא לתלות בזה יותר מבזה ומה"ט בב' שבילין אחד טהור ואחד טמא והלכו ב' בני אדם ובאו לשאול בב"א אף דמדינא שניהם טהורים מטמינא לתרווי' ועבדינן נגד החזקה של טהרה דכ"א כי היכא דלא להוי כחוכא דנעשה דבר שאי אפשר להיות ולטהר אחד ולטמא חבירו אף אם יתרצה אי אפשר דאמאי תלינן טפי בזה מזה ועיין תוס' נדה (דף ס') ד"ה באנו וה"נ דכוותיה ועוד דאם נקל לזה לאכול אח"כ כשכב' אכל זה שוב יאמר אחר שהראשונ' היתה של איסור וזאת של היתר מטעם ספק דרבנן לקולא ויבא א' ממ"נ לידי איסור לכך ל"א בזה בשל סופרים להקל וז"פ וברור דכוונת של התו"ח על דברי הרא"ש הנז'. ועיין מג"א או"ח (סי' תקל"ח ס"ק ב) ובביאורי הגרא"ו שם

והנה לכאורה קשה על הא"ז ממתניתין דמס' דמאי (פ"ו מי"ב) ע"ה שאמר לחבר קח לי אגודת ירק לוקח סתם ופטור ואם אמר שלי זה וזה של חבירי ונתערבו חייב לעשר ואפילו הן מאה ועי"ש בהרע"ב ב' פירושים עכ"פ לדברי השני פירושים יקשה אמאי אם נתערבו חייב לעשר אם נאמר דחד בחד בדרבנן אף דאיקב' איסורא מ"מ אזלינן לקולא אמאי חייב לעשר הא כל חיובו דחבר הוא שלא להוציא מת"י דבר שאינו מתוקן ואם נותן להע"ה את שלו אינו חייב לעשר נימא לקולא דנותן לו את שלו וגם שם הוי רק מעשר ירק דרבנן ודמאי דרבנן ובכ"ז מחמרינן דדלמא מחליף את שלו בשל ע"ה הרי דבאיקבע איסורא ל"א סדר"ב לקול' ועי"ש תוס' יו"ט דשל מאה הוי רבותא אע"ג דשל ע"ה הן מאה אפי"ה לא אזלינן בתר רוב ונימא דמה שנתן לע"ה הרי הן שלו אלא אמרינן שמא החליף האחת שלו ונמצא מוציא מת"י דבר שאינו מתוקן ויש להתבונן בדבריו מה רבותא הא אף אם נתערב במאה עכ"פ כנרא' אינו חייב לעשר רק האגודה האחת שנתערב שלו וצ"ט חלקים הוא של ע"ה וסוף כל סוף הוי כנתערב חד בחד דנגד אגודה אחת שלוקח לעצמו צריך לעשר חלופיו בכ"מ שהוא עכ"פ מבואר דאף בדרבנן בנתערב חד בחד לא אזלינן לקולא ושם עדיף מנתערב איסור בהיתר דבתערובות שייך לומר מה חזית דאם נקל לאכול האחת ניקל כמו כן אח"כ ונאמר להיפך דמה שנאכל היה של איסור וזאת אשר לפנינו הוא של היתר ויבא ממ"נ לידי איסור לכך א"ש להחמיר בתרוויהו משא"כ שם אם ניקל ונאמ' דמה שלוקח הע"ה הוא שלו ומה שלוקח החבר הוא שלו שוב לא יש מקום להקל עוד בשל חבר כיון דכבר זכה בו אסור להוציא מת"י את שלו שאינו מתוקן אם כן מהראוי להקל בדרבנן ולומר שזה חלקו של המ"ה: אך שם בלא"ה קשה נימא דהוי ס"ס חדא דלמא אין החבר מחליף רק שע"ה נוטל את שלו ואף אם נותן לו שלו דלמא כבר הוא