אמרי בינה יורה דעה רלט

עוד ע"ז דנפל וה"נ כן נימא דהנך כלים הן הן שנתפשט הטומאה לשם דדרך אותו פתח עמד הטומאה לצאת עכ"ד

ונראה לישב דהא עכ"פ קודם שנתברר והוציא המת היו כל הפתחים עומדים בספק דלא ידענו באיזה פתח יוציאו ואז אסור כל הכלים שבכל פתח ופתח דעל כל הכלים שתחת כל פתח יש ספק דלמא יתברר אח"כ שיוציאו דרך שם ויודע דעשה איסור והיכא דיתברר אח"כ הדבר ממילא יש לומר דאף ספק דרבנן ג"כ לחומרא וכמו דכתב הרדב"ז (ח"א סי' ס"ב) בספק אבילות דלא אזלינן לקולא אלא בס' שאי אפשר להתברר אבל ס' שאפשר להתברר דלמחר יודע שהיה שמועה קרובה ולא קיימו מצות אבילות לא אזלינן ביה לקולא עי"ש ועיין מ"ש דיני יו"ט (סי' ט"ז) וה"נ דכוותיה עכ"פ קודם שנתברר איזה פתח כולם עומדי' בספקן חל שם האיסור מס' על כל א' ואחד ול"ש לומר בזה שיתבטל כיון דעכ"פ יהי' ניכר אח"כ איסור על פתח א' א"כ כולן בספק עומדין ול"ש בזה למיזל בתר רוב דהרוב לא יגיד העתידות שיתברר אח"כ כיון דאתחזק איסור פתח האחד ולא ידענו איזה פתח יתברר לכך כולם טמאים. ושוב ל"ק נמי קושיא השניה דנתלה בהפתח שנפתח כיון דמעול' לא היה ניכר ההיתר ג"כ בפ"ע משעה שנולד הס' ואז הוכרחנו להכניס כולם בספק ולאסור דומה קצת לאם נולד ההיתר והאיסור בתערובות דמעולם לא ניכר כמו ביבמה שרקקה דם דלא שייך ביטול וה"נ אף דמקודם היו כולם מותרים משעה שנפל הס' נכנסו כולן בהכרח לבית הספק מצ"ע שלא ידענו כיצד יתברר בזה אינו דומה לנפל אחד מהתערובת לים דתולין בהאיסור. ועיין פ"מ בש"ת (פ"א) בחקירתו באם אין ההיתר מבורר בשום פעם אם חד בתרי בטיל ואף אם נתערב קודם חד בחד ונתוסף אח"כ אחד שרי שם הוי ההיתר מבורר מתחלה משא"כ אם ל"ה מבורר י"ל דל"א חד בתרי בטיל עי"ש במשלו ובנד"ד י"ל דגרע כיון דיכול להיות שיתברר אח"כ שיוציאו מן פתח זה שמשתמש בהכלים א"כ כל פתח ופתח הוא בס' שמא יתברר שזה האסורה ואסיר' עכשיו לכן ל"ש ביטול בזה. ואף דידענו דרך פתח אחד הוא סוף טומא' לצאת ולא יותר מ"מ כיון שאין הרוב מבורר בשום פעם ועתידות לא נתברר עכשיו ל"ש ביטול ברוב ועי' ח"ד (סק"א) ובמ"ש (סח"י) ואוקי באתרן

ועיין מתניתין נדרים פ' השותפין בנדרי הנאה זה מזה דאסור בדברים של אותו עיר כגון בה"כ ותיבה וספרים וקשה דיתבטל חלקו ברוב חלקים של אותו עיר ואף במרחץ ובה"כ דהוי קרקע דל"ש ביטול מ"מ הכל מטעם חשיבות והוא מדרבנן עיין רש"י גיטין (דף נ"ד ע"ב) דמה"ט ל"ש ביטול בקרקע וא"כ שם דנולד האיסור בתערובות נימא דיתבטל. ול"ש לומר שם דממון של חבירו לא נתבטל כיון דאינו מפקיע ממנו שום ממון רק לומר דתשמישו הוא מן הרוב ונימא דנתבטל ובפרט שאר דברים ואף דהוי דשילמ"ת מ"מ בנולד האיסור בתוך התערובות בטל אף בדשילמ"ת. ואולי היכא דהוי תרתי דבר חשוב ודשילמ"ת ל"מ אף בנולד בתערובות וגם י"ל דשם אף ההיתר ל"ה מבורר וניכר לעולם וכה"ג גרע וכעין סברא זו כתב הנו"ב בספר דורש לציון די"ג בהא דאחת מבנותיך ל"א מבנו דצריכין כ"א חמשה גיטין ואף במת אחד ול"א דנתבטל וניזל בתר רוב וע"כ דבע"ח ל"ב וכ' דזה ל"ה כנולד איסור בתערובות רק כאלו נולדו האיסור וההיתר בתערובות עי"ש וכ"ש בהך דשותפין דמעולם ל"ה ניכר ההיתר בפ"ע. גם י"ל כיון דאסור לו ליהנות מן ממון חבירו וזכותו נשאר לעולם הוי כממון חבירו דל"ש ביטול ועיין תשב"ץ (סי' קל"ה) ובמהרי"ט (סי' ה') דמדבריהם מבואר דבקונם שהוא כהקדש ל"ש לומר דממון חבירו ל"נ וכמבואר מדברי תוס' מעיל' (דף כ"א) ועיין שב שמעתתא (ש"ו פ"ד) דבנכסי גבוה לעולם אין דנין בו תורת ממון רק תורת איסור שבו עי"ש ויבואר אי"ה במ"א בזה. ועיין בקרית ספר למבי"ט (פ"ו) דמעשר שני דכ' כיון דאפשר בחילול ל"ב וצריך לחללן מה"ת ודבריו תמוהין מתוס' מעילה הנ"ל וי"ל דמע"ש עדיף דעומד לפדיון והוי כממון דלא בטיל

סי' כ"ב דברים החשובים דאפילו באלף לא בטל ואם הוא מאיסור הנאה אסור כל התערובות בהנאה רק יכול למכור לנכרי חוץ מדמי איסור שבו עיין ש"ך (סי' ק"י ס"ק ב')וכ' הכו"פ שם משם הרשב"א דא"צ לומר בפירוש חוץ מדמי איסור רק מוכרו סתם וחידש הפלתי דצ"ל דהגוי א"י מהשער שמוזיל לו דאי יודע מחזיק לו הגוי טובה והוי נהנה מאיסור הנאה כמו דאסור ליתן מתנה ולא משמע כן מסתימות הפוסקים. וגם קצת יש להוכיח מדברי רמב"ן מ"ד פסחים פרק כ"ש דלא איכפת לן בזה כיון דאין מוכר ונותן לו גוף האיסור דז"ל הרמב"ן שם אחר שהביא דברי ירושלמי דהא דבגד שצבעו בקליפי ערלה ידליק ואינו רשאי למכור חוץ מדמי איסור מטעם דשמא יחזור הגוי וימכרנה לישראל כתב ולמדו שאין שבח עצים בפת ושבח כרכר בבגד וקליפין בצביעה חשוב איסור בעינ' שיהא הכל נחשב כאיסו' עצמו כמו שעל' ע"ד רבים שאלו כן היאך נתיר אותן במכירה חוץ מדמי איסורין והלא הוא עצמו אסור ליתן אותו לכותי בין במכר בין במתנה ומין הנשרפין הוא עכ"ל ואי איירי דמוכר לו והעכו"מ א"י מהשער כלל ומאמין לישראל כל מה שהוא אומר אם רב אם מעט ואף דמבליע דמי האיסור מ"מ אין הקונה מרגיש בזה ואין כאן החזקת טובה וכמו שכתב הכו"פ מה זה שכתב הרמב"ן דאסור ליתן אותו לכותי בין במכר בין במתנה והיה לו להוכיח רק ממה דאינו חייב בשריפה ע"כ דאינו חשוב איסור בעינ' א"ו משמע כיון דאינו מוכר לו שבח האיסור וגם כיון דל"ה בעינ' וא"ח בשריפה יכול ליתן לו או למכור חוץ מן האיסור ולא איכפת לן בהחזקת טובה כיון דאינו מתכוין לזה

ועיין תוס' חולין (דף צ"ט ע"ב) ד"ה והלכתא דכתב אם גיד אסור בהנאה הא דמוכרין ניקור בשר לגוי אעפ"י שגיד מעורב בו דא"נ מעות אלא על דבר שיש בו טעם ולא על הגיד והוסיף האו"ה (כלל כ"א ד"ה) דאם מכרו לו במשקל אז יפחות לו כדי משקלו הרי אף דהגוי יודע השער ופוחת לו מ"מ אינו אסור ול"ה כנותן לו מתנה האיסור הנא' כיון דאין האיסור הנאה מופרד בפני עצמו רק בתערובות והוי כלא אפשר ולא מכוון ועיין תוס' פסחים (דף כ"ב ע"ב) ד"ה ואבר בהא דהוכיח ש"ס ב"מ דצער בע"ח לאו דאורייתא דאם היתה טעונה יי"נ אין זקוק לה דאע"ג דאף בחנם חשיב משתכר באיסור הנאה כיון דאינו מתכוין. שיחזיק לו טובה משום צעב"ח חשיב כמו לא אפשר ולא מכוין דשרי וה"נ דכוותיה כדי שלא לאסור עליו ולהפסידו ממון של ההיתר הוי לא אפשר ולא מיכוון ואף לתירוץ השני בתוס' שם דאיירי שלא בפני עכו"מ דאין מחזיק לו טובה היינו שם דעושה בכוונה הפריקה משא"כ כאן דאינו מתכוין על החזקת טובה רק למכור ההיתר ועיין מ"ש בדיני פסח (סי' י"ד וס' ט"ו)

ולכאורה יש להבין בדברי רמב"ן דכ' דשבח צביעה אינו כבעין ואמאי הא לדידן הוא איבע' דלא איפשט' ש"ס ב"ק (דף ק"א) אם יש שבח סממנין ע"ג צמר או לא והיינו אם חזותא מילתא הוא או לא ומבואר שם בש"ס דאף לענין טומאה רביעית דם שנבלעת בכסות הא דרואין אם מתכבסת הכסות ויוצאה ממנה רביעית דם טמאה ואם לאו טהורה היא רק בדם תבוסה דרבנן מקולי רביעית שנו כאן הא בדאורייתא אם חזותא מילתא הוא הוי כדבר בעין ומטמאה ועיין תשובת ר"ן (סי' ע"ז) מזה דאם חזותא מילתא הוא הוי כאלו גוף האיסו' שם ולא נתבטל ואסור אף היכא דהוי גורם היתר בהדי איסור ממה דמבואר דאם מילתא הוא מטמא באהל עי"ש וא"כ לדידן דבעיין לא איפשטא שפיר קתני במתניתין דידליק ולא יכול למכור לגוי חוץ מאיסור הנאה שבו כיון דהוי כדבר בעין ואסור ליתן במתנה או במכר ומן הנשרפין הוא כמ"ש רמב"ן

וראיתי במחנה אפרים הלכות מ"א (פט"ז) שהקשה על הר"ן סוף פ' כל הצלמים שכתב דשאר איסורי הנאה אפילו לא נתבטל מה"ת יכול למוכרו חוץ מדמי האיסור דהא אם לא נתבטל מד"ת היאך יכול למוכרו והלא מצותו בשריפה ומהירושלמי ליכא ראיה דאיכא למימר לית להו דחזותא מילתא היא. ומהתימא עליו שלא הביא דברי רמב"ן דהוכיח באמת מזה דל"ח כאיסור בעינ' שיהיה הכל נחשב כאיסור עצמו ממה דמותר במכירה וע"כ דסובר אף אם חזותא מלתא הוא וחשוב כדבר בעינא מ"מ כיון דהוי כדבר שאין בו ממש אף דלענין טומאה חשוב כבעין מ"מ אינו בחיוב שריפה ואינו אוסר שיתהפך ההיתר כאיסור עצמו וא"כ גם דברי ר"ן נכונים דאף כשלא נתבטל מה"ת ויש בו בנו"ט ואף אם טעם כעיקר דאורייתא ונתהפך ההיתר לאיסור היינו לענין טעימה דחשיב' האוכל בטעמא ואסור באכילה אבל מ"מ ל"ח כאיסור בעינ' שיהיה אסור למכור לגוי חוץ מדמי איסור וק"ו הוא מן צביעה דשם אם חזותא מילתא הוא הוי כמו בעין ממש אף לענין טומאה כמבואר מש"ס הנז' ואעפ"כ אינו אוסר ההיתר שלא יהי' רשאי למכור לגוי חוץ מדמי איסור כ"ש היכא שנתערב ונותן טעם דלענין טומאה חשיב כאלו כבר נתבטל ול"א לענין טומאה טעם כעיקר כמבוא' מדברי תוס' בכורות (דף כ"ב) רק לענין אכילה הואיל דחשיבות האוכל בטעמא הוי אכילת איסור אם כן ק"ו דל"ה כאלו האיסור הוא בעין לאסור עליו למכרו לגוי חוץ מדמי איסור שבו

ומ"ש המח"א דאפשר הירושלמי לית ליה חזותא מילתא הוא זה דוחק גדול כיון דבש"ס דילן לא איפשטא האיבעיא ולדעת הראשונים דאם היה מיפשט מן דעת הירושלמי דחזותא לאו מילתא הוא לא הוה שבקינן פשיטת הירושלמי מספיקא של ש"ס דילן. אולם היה מקום לומר דקושית רב חגאי בירושלמי הי' מדלא קתני במתניתין תקנה דרשב"ג ליפשוט מניה דחזותא מילתא הוא ולכך אסור למכור דחייב בשריפ' וע"ז מתרץ דחיישינן לשמא יחזור הנכרי וימכור לישראל אבל לדידן אם חזותא מילתא הוא י"ל בלאו החשש דשמא יחזור וימכור לישראל אסור למכור לנכרי אף חוץ מדמי איסור הואיל דהוי כאיסור בעינא. אולם דעת הרמב"ן והר"ן לא כן הוא רק אף אם חזותא מלתא מ"מ אינו נחשב כאלו הכל איסור עצמו ולכך מותר למכור חוץ מדמי איסור שבו

וי"ל להמבואר בתשובת ר"ן שם דהא דמתרץ בש"ס ב"ק שם מבגד שצבעו בקליפה ערלה דידליק דהנאה הנראית לעינים אסרה התורה היינו אף דגלי רחמנא בחד מאיסורי הנאה היינו ערלה דחזותא מילתא מ"מ לא ילפינן משם לשאר איסורי הנאה ממה דמייתינן שם בתר הכי למפשט דחזותא מלתא מדתניא בגד שצבעו בקליפי שביעית ידליק