אמרי בינה יורה דעה רלח

אחת מהן לים הותרו כולן וכ' והעיקר לכ"ז משום שכבר נתבטל ברוב דבר תורה וכל בדרבנן יכולין אנו לתלות עי"ש ועכ"פ זה רבותא ביותר דאף כשיש פחות מכדי בטולן ודבר חשוב א"כ היה לו לר"ל להשמיענו זאת. וצריך לדחוק דכיון דעכ"פ הוי מדרבנן אין רבותא יותר בתרתי מחדא. גם הא ר"ל סובר תרומה בזה"ז הוא מדרבנן כמבואר יבמות (דף פ"א) וסובר דחביות סתומות לא בטיל אף שהוא מדרבנן אף דסובר דדברים חשובים אחרים ג"כ לא בטיל ומ"מ מה שהוא מדרבנן בטל כמבואר שם בתוס' או דוקא תרתי דרבנן כמו תאנים בזה בטילין אבל תרומה שיש לו עיקר מה"ת לא נתבטל וחביות סתומות איירי בדבר שיש לו עיקר מה"ת ומ"מ ל"ה רק דרבנן א"כ היה להש"ס לומר צריכותא לדר"נ דמדר"ל לא היה ידענו בדבר האסור מה"ת כמו טבעת ואולי טבעת נמי שהוא של ע"ז של נכרי אף דזכו בו ישראל מה"ת יש לו ביטול ומסתמא הישראל ביטלו רק מדרבנן כשיזכה בו ישראל ל"מ ביטולו ועכ"פ ל"ה ג"כ רק מדרבנן

ויש להעיר ג"כ למ"ש תוס' יבמות לחלק לר"ל אף דסובר כל שדרכו למנות ועיגול בעגולים עולה הואיל דהוי תרי דרבנן א"כ אינו ראיה מירושלמי מס' תרומה דר"ל מתיר אף בפחות ממאה לתלות דאיסו' נפל דלמא דוקא בתרומות תאנים דהוי תרי דרבנן בזה קיל טפי אף בנתערב בפחות מכדי שיעור ביטול דתרומה כשנפל אחד מהם תלינן דהאיסור נפל הואיל דשורש האיסור ל"ה רק מדרבנן משא"כ היכא דנתערב איסור דאורייתא יבש ביבש ונפל א' לים כיון דל"ה שיעור ביטול י"ל דלא תלינן דאיסור נפל. והרמב"ן בעצמו דהביא ראיה מירושלמי ע"כ דסובר לחלק בין עיקר דאורייתא כתירוץ הראשון של תוס' יבמות הנז' דהא הרמב"ן בס' המצות בסוף הספר במצוה ששית ששכח הרמב"ם למנות כפי דעתו כתב דציפור ששחטו אותה לטהר המצורע אסור מה"ת מזה אשר לא תאכלו לרבות את השחוטה ואיסור מה"ת ואוסרת בכ"ש כדאמרינן סוף ע"ז אלו דברים אסורים ואוסרין בכ"ש צפרי מצורע ואם היה איסורן מדבריהם ל"ה אוסרת בכ"ש לפי שאין דבר מדברי סופרים אוסר בכ"ש אלא בדבר שיש לו מתירין כמו שמפורש פ"א דביצה חוץ מאיסורי ע"ז מה שהחמירו בו בכל ענין ויש להם עיקר בתורה עכ"ד הרי דברור לו אף אליבא דידן דבדבר שאין לו עיקר מה"ת דאינו אוסרת בכ"ש אף בדבר חשוב ודבר שבמנין ועיין רמ"א (סי' ק"א) דכ' אפילו אינה אסורה רק מדרבנן אינה בטלה בחתיכה הראוי' להתכבד ובכו"פ שם התעורר דדבר שאינו אסור בהנאה רק באכילה באיסור דרבנן דתליא בשני תירוצים של התוס' יבמות הנז'. וכבר השיגו עליו דזה הכל מוכרח לחלק אליבא דר"ל אבל לר' יוחנן אין לחלק בין דרבנן לדאוריית' וכן משמע שם מדברי הריטב"א. אולם ברמב"ן מבואר דאף לדידן בדבר שהוא עיקר מדרבנן בטל אף בדבר חשוב וכ"כ חהר"ל דמה"ת לנו לחלק בזה ודוחק לומר דכוונת רמב"ן אליבא דר"ל דנקט סתמא דאין דבר מד"ס אוסר בכ"ש מלבד דשיל"מ וזהו אף לדידן. עכ"פ מבואר דסו' דאף דבר חשוב בטיל בעיקרו מד"ס א"כ מה הוכחה יש מדברי ר"ל בירושלמי דאף באין בו כדי שיעור ביטול דמותר בנפל אחד מהן לים בדבר שאיסורו מה"ת ואף בדבר שעיקרו מה"ת ואדרבא מדנקט ר"ל בש"ס דילן בנתערב במאה חביות משמע דצריך שיתערב דוקא בשיעורן דכדי ביטול רק הואיל דהוי דבר חשוב דאינו בטיל בזה תלינן דאיסורא נפל אף דהוא נגד הרוב לומר דהאיסור ברובא איתא ובירושלמי דנקט בפחות מכדי ביטול הוא בתאנים דוקא דאין לו עיקר מה"ת. וצ"ע בכ"ז

ודבר שיש לו מתירין דכייל המחבר בין כל הדברים שאין בטלין דמותר בנפל אחד מהן לים כ' הש"ך (ס"ק נ"ז) דלמ"ש הרמ"א דדבר שילמ"ת אין להתיר מכח ס"ס הה"ד בנפל א' מהן דאסור. ויש להתעורר דבאמת לא מצינו מבואר לתלות דאיסור נפל בדשילמ"ת רק בדברי רשב"א והטור השמיטו הא מדברי ר"ל בעצמו דנקט הדין בחבית תרומה משמע דאין להקל בדבר שיש לו מתירין דהא קאמר בש"ס דאי מדר"ל הו"א ה"מ ע"ז דאין לו מתירין אבל תרומה דיש לו מתירין לא והיינו דימכרם לכהן ואף דבאכילה לזרים יאסר מ"מ הואיל דמותר לכהנים ומותר בהנאה היה ס"ד דלא תלינן ועיין ריטב"א ב"מ (דף נ"ג) דשם מבואר דתרומה ל"ה דשילמ"ת ובש"ס זבחים הנ"ל קרי לתרומה דשיל"מ וכתב דהתם הכי קאמר יש לו מתירין דראוי לכהן אימא לא בטלה קמ"ל דבטלה כיון דאין לו מתירין לישראל עי"ש ואי תימא דאף בדבר שיש לו מתירין ממש ג"כ תלינן לומר דאיסור נפל יאמר רל"ק הדין להדיא אף בדבר שיש לו מתירין ממש היינו מה דלמחר יהיה מותר בבירור כמו ביצה שנולדה ביו"ט דנתערבה באחרים ונפל אחד מהן לים או חדש וכדומה דגם בזה תלינן דאיסור נפל ומדלא נקט רק תרומה משמע לכאורה דרק מה דאסור באכילה לעולם לישראל תלינן. וביותר קשה למ"ש הרשב"א בתשובה (סי' תס"ג) להרא"ש ז"ל שהביא ראיה לנדונו ממתניתין דסוף (פ"ה) דתרומות נפלה לפחות ממאה וטחנן כו' אם ידוע שהחיטים של תרומה יפה מותר וכתב הרשב"א אלא שיש לי בזה שלפי שהחמירו בתרומה ואסרו עד מאה וסמכוהו אקרא הקלו בה במקומות שלא להחמיר עליה כל כך כו' וכן הקילו בא"מ וגם כאן הקילו לבטל בטוחנן ורואין כאלו של חולין הי' מרובין בשעת נפילה עי"ש א"כ אינו ראיה מר"ל דמתיר בתרומה לומר דשל איסור נפל לאיסור שהוא באמת דשילמ"ת דדילמא רק בתרומה מתיר הואיל שהחמירו ואסרו עד מאה. אבל בדשילמ"ת הנוהג בכל איסורין במב"מ מניין לנו להקל ולתלות דאיסורא נפל נגד הרוב דיש לומר האיסור הוא ברובא

סי' ך' הא דמהני בנפל אחד לים הוא דוקא מעצמו אבל הפילה אפילו שוגג קנסינן אטו מזיד כן מבואר בתוס' זבחים (דף ע"ד) אולם דעת הרשב"א בתוה"ב וכן הריטב"א סוף ע"ז והרמב"ן שם דבשוגג מותר כמו במבטל איסור לכתחילה וכן העלה הגרא"ו ז"ל (ס"ק כ"ו) והטעם דבמזיד אסור כתב הגהות אשרי פ' גה"נ משם האו"ז דהוא משום גזירה שמא יקח מן הקבוע ויאכל. והיינו משום כיון דמה"ת בטל ברוב רק מפני חשיבות אמרו חכמים דלא נתבטל וכיון דיהי' מותר כשיפיל אחד לים יאמר לאכול אף כשיקח מן הקבוע ואף דכשמפיל מותר מטעם ס"ס כמו שכתבו הפוסקים הא מ"מ עיקר הטעם הוא משום דהוי ס' דרבנן והואיל דמה"ת חד בתרי בטל וכמו שכתב הרשב"א בתוה"ב ותוס' שם משום דמדאורייתא ברובא בטל ועיין פ"מ במ"ז (ס"ק י"א) דהקשה הא אף אם מה"ת לא בטיל יהיה מותר מטעם ס"ס דמהני אפי' מה"ת ול"ק דהא יש לנגד זה רוב דנאמר דהאיסור נשאר ברובא לכך צריך לבא מטעם דמה"ת ברובא בטיל. ומטעם זה חשו לגזור דאם נתיר לו להפיל אחד לים יקח מן הקבוע ג"כ ויאכל אבל ודאי מה דמד"ת איסור ל"ש למגזר שמא יעשה איסור ברור ועיין פלתי (ס"ק ט')

וראיתי בתשובת פני יהושע הנדפס מחדש יו"ד (סי' פ"א) שמה שפך חמתו על מורה אחד שסורה בצמוקים ותאנים ושאר פירות שהתליעו תולעים קטנים מילבין לאין מספר לרחצם במים היטב כמה פעמים ואח"כ לאכלם והעלה מלבד דאין זה ברור ואיכא למיחש שמא לא נשטפו כולם ונשארו מקצתן בלא"ה אסור לבטל איסור אפילו אינו מבטלו בדבר אחר אלא כוונתו להסיר האסור ולאבדו אפ"ה כיון שנקרא שם האיסור אסור לתקנו כמו דגזרו לקנוס אף בהפיל בשוגג אטו מזיד והטעם שמא יאכל בלא תיקון אע"ג דמד"ת כבר נתבטל ק"ו באיסור דאורייתא דאיכא למיגזר שמא יאכל בלא תיקון דהא בגיטין מוכח דר"י קנס בדאורייתא יותר מדרבנן ולא עוד אלא דהכא איכא עוד טעמא אחרינא שמא לא יתקנו היטב והוכיח זה ממה דחתיכה שבלעה איסור עומדת לעולם באיסור אף אם אפשר לסחטו מותר מ"מ אסור לסחוט האיסור באופן שיצא האיסור בבירור והוא מטעם דאין מבטלין איסור לכתחלה ומלאו לבו בזה לחלוק על תשובת רשב"א דלהפריד האיסור אינו בכלל אין מבטלין ועי"ש באורך. ודבריו בודאי בזה לחלוק על הרשב"א לא נהירא דטיחת הכחל יוכיח. והטעם דדבר האסור מה"ת ל"ש לומר שיעשה במזיד ויאכל בלא תיקון. וכן אם היה ברור הרחיצה שמסיר התולעים מה"ת ניחש שיאכל בלא תיקון כיון דמעולם לא חל שם איסור על הפירות רק בשביל התולעים רק באמת תיקון זה אינו ברור וכמ"ש שם אבל לכלול זה בכלל אין מבטלין איסור לכתחילה שנאסר לו להסיר האיסור משום גזירה שמא יאכל בלא תיקון זה לא שמענו ואין לדמות להך גזירה שמא יאכל מן הקבוע דלאו ק"ו הוא אדרבא כיון דאף במה שמפיל אחד לים ידענו שלא הסיר האיסור ואדרבא הוא נגד הרוב דיש לנו לומר איסורא ברובא נשאר ובכ"ז כיון דמה"ת בטיל אם שרינן ליה בשביל זה כשמפיל בידים יתיר עצמו לאכול מן התערובות ג"כ כל אחד בפ"ע דיאמר אדרבא כל הפרוש מרובא פרוש לכך אסרו חז"ל ודעת התוס' דבזה אלימא איסורם עוד יותר מאין מבטלין איסור לכתחילה לגזור שוגג אטו מזיד כיון דבאמת כשיאכל אחד יש לו לתלות דמן ההית' הוא דדבר תורה חד בתרי בטל וזה סברא לומר למיזל בתר רובא לכך לא הותרו רק בנפל מעצמו והרמב"ן והרשב"א וריטב"א לא אסרו שוגג אטו מזיד אבל להסיר האיסור ודאי כ"א יחוש לעצמו ולא יהיה עבריין ח"ו להקל באיסור תורה והא דחתיכה אסורה כבר כתבו כולם דמ"מ נשאר מעט ואף אם באפשרות להפליט כל האיסור ממש גזרו הואיל ונקרא שם האיסור על החתיכה משא"כ בתולעים דלא נאסר מעולם הפרי וזה פשוט וברור

סי' כ"א הא דדברים החשובים לא בטילי דעת האו"ה היכא דלא נולד האיסור רק בתערובות בטלו אף דבר חשוב וכמו שכתבו הפוסקים ורמ"א (סי' ק"ב) לגבי דשילמ"ת ועי"ש בפ"מ משם תשובת חות יאיר. וראיתי בדו"ח למרן עקיבא איגר ז"ל מס' ביצה (דף י') דהקשה בהא דמת בבית ולו פתחים הרבה כולם טמאים שחז"ל גזרו טומאה על מקום שסוף הטומאה לצאת דרך שם וכאן א"י באיזה יוציאנו הילכך כולם טמאים ומשמע כיון דכל פתח ופתח הוא בספק טומאה דשמא סוף הטומאה לצאת דרך שם וכיון דסוף סוף לא נטמאו רק שבפתח א' א"כ יתבטלו הכלים אלו בכלים שתחת הפתחים אחרים כיון דנולד האיסור בתערובות וגם כיון דנפתח אח"כ פתח אחד מהם אף דאין ברירה מ"מ כיון דעתה עכ"פ הכלים שבפתח ההוא בודאי נטמאו נתלה דבאותו פתח היה עומד סוף הטומאה לצאת כמו בנפל א' מתערובות לים דתולין דאיסורא נפל כיון דמה"ת ברובא בטיל וא"צ לדון