אמרי בינה יורה דעה רל

נפל ורמב"ן ורשב"א בתוה"ב הסכימו דאף בחד בתרי מהני וכתב והעיק' לזה משום שכבר נתבטל ברוב דבר תורה וכל בדרבנן יכולין אנו לתלות עיי"ש וכן משמע מדברי רמב"ם (פט"ו) מתרומות דאף בתאנים אם מנכר נפילתן תלינן ובתאנים לא משכחת דיצטרך לתלות רק אם נתערב בפחות ממאה וכיון דתלינן אף במה דאסמכהו אקרא לתלות מכ"ש בחומרא זה דלא מצינו מבואר כל כך בש"ס גזירה זו דשמא יבשלנו ויתן טעם

ודע דמ"ש הפ"ח לדון דחתיכה הבלועה מחלב ונאסרה מטעם בב"ח ונתערב' אח"כ בתרי דהיתר דאינו בטיל מה"ת אף בס' כיון דאיכ' למיקם אטעמא של איסורא והו"ל כאיסור הניכר שאין לו ביטול מבואר להדיא באו"ה (כלל כ"ג) דאף מדרבנן מותר אם אינו חתיכה הראוי' להתכבד עי"ש דבכל אנפי חד בתרי בטיל. ועיין בפ"מ בזה. ובאמת מ"ש הפ"ח דהו"ל כאיסור הניכר ל"נ דהא אי אפשר להכיר עד שיטעום ומה"ת מותר לאכול לכתחילה כל אחד ואחד דאזלינן בתר הרוב ואם יטעום באמת לא יאכל אבל לכתחלה רשאי לאכול כל אחת ואף באפשר לברר האיסור נראה דמה"ת אזלינן בתר רוב דהא כבר כתבתי לעיל דע"כ הא דילפינן ביטול חד בתרי מאחרי רבים להטות לאו מסנהדרין הוא רק כמ"ש רש"י חולין (דף י"ב)דאחרי רבים להטות משמע בין רובא דאיתא קמן בין לדליתא קמן דמ"ש האי מהאי והא ברובא דליתא קמן מבואר מכל הפוסקים דא"צ לברר הדבר רק במקום חזקה מדרבנן צריך לברר כשאפשר לברר בלי טורח א"כ בתערובת ג"כ דמ"ש כיון דקרא דאחרי רבים להטות קאי על כל אופני הרוב אין לחלק בינהם מה"ת. וגם אף אם נאמר דילפינן מסנהדרין הא בסנהדרין עצמן אף אם הסנהדרי קטנה היו מחולקין בדעתיהן אמרה התורה לילך אחרי רבים ולא הצריכה לברר ע"י סנהדרי הגדולה היושבת בלשכת הגזית אף דהכרעתם ודאי מצד בירור גמור הוא ובכ"ז אמרה התורה אחרי רבים להטות כפי שיהיה מוכרע הדין מן הסנהדרי קטנה או בד"מ אף מה שמוכרע מבין שלשה הרי דא"צ לברר יותר שיהיה בירור גמור ואמתי ע"י הוראות הסנהדרי הגדולה אף דמשם הדין ברור ככתוב בתורה עפ"י התורה אשר יורוך וא"צ לברר כן נמי לענין ביטול איסור אף דאפש' להכיר ע"י תחבולות וכדומה מ"מ גזה"כ הוא אחרי רבים להטות ולדעת הרא"ש האיסור נהפך להיתר. ואף לדעת הרשב"א דאסור לבשלן יחד הוא רק מדרבנן

עוד ראיתי בפ"ח דהחמיר לדעת הרשב"א כמו דאסור לבשל שלשתן יחד הה"ד דאסור להשתמש בו ביום באותן קדירות אפילו כל אחת בפ"ע משום דהוי דבר שיש לו מתירין כמו (סי' ק"ב) ולכאורה הוראה זו הוא מלתא דתימה להתיר התבשיל של כל קדרה וקדרה בפ"ע ולאסור אח"כ כל קדירה משלשתן מלהשתמש בהן בו ביום דהא באמת גם בכלים המתערבים צריך להבין למה לי' לרשב"א לומר דל"ה דשילמ"ת בשביל הוצאה תפ"ל אם מגעיל יוציא הבליעה ונאבדה לגמרי ועוד הא אם רוצה להוציא הבליעה מן הכלי אם היה באפשרות היתה הבליעה מותר' דנתבטל' חד בתרי כמו כל יבש ביבש וכיון דהבליעה בעצמה מותרת למה הי' ס"ד להגעיל הכלי וכבר עמד ע"ז בח"ד (סי' ק"ב) וכ' דהרשב"א היה ס"ד כיון דא"ר כלל בהבליעה וא"צ להם רק להשתמש בכלים ואפשר להשתמש בהם בהיתר גמור הוי דשילמ"ת אם לא משום דצריך הוצאות ועיין בפלתי שם דכתב אף לשיטת ר"ת דטעם אינו אוסר בדשילמ"ת ואעפ"כ בכלי כ' רק מטעם הוצאות וכ' ג"כ דאין אנו דנין על הבליעה דהא הבליעה בלא"ה לא תחזור להתירא רק אנו דנין על גוף הכלי שנתערב ואנו דנין על גוף איסור. וא"כ זה הכל א"ש היכא דהיה ניכר איסור בפ"ע כשבלע הכלי ועתה נתערב הכלי שייך לדון לאסור מטעם דשילמ"ת אם לא מטע' דצריך הוצאת וע"ז שפיר כ' הש"ך דביומו אסור להשתמש כיון דידענו והי' ניכר כלי א' לאיסור וא"ר לאכול התערובות משא"כ היכא דנתערב יבש ביבש חד בתרי אם אוכלן כ"א בפ"ע כשמבשלן בקדיר' בפ"ע מטעם דרוצה לסמוך על הביטול למה יגרע הבליעה שבכלי וכיון דכבר נתבטל ומותר לאכול כ"א בפ"ע למה נאסור עליו הכלי ובפרט למ"ש הכו"פ דאנו דנין על גוף האיסור היינו הכלי ולא על הבליעה א"כ הכלי מעולם לא ניכר איזה האסור' ולא גרע מהא דמבואר(סק"ב) באם לא הוכר האיסור מעול' דאז לא מחמרינן לאסור אף בדשיל"מ ממש ק"ו כאן דהכלי מעולם לא ניכר איזה אסור' ונולד לענין הכלי האיסור בתערובות דלא ניכר מעולם בפ"ע והבליע' כבר הותרה והואיל ואשתרי אשתרי למה יחזור לאיסור מלבשל בהכלי בו ביום. ואף דבמ"א כתבתי דהך דינא דהיכא דלא ניכר האיסור מעולם ונולד בתערובו' הוא מהמרדכי גבי יין שנוטף מהגיגית בשבת ושם י"ל דרק בלח בלח דבלבולי מבלבל ואי אפשר מעולם להפריד האיסור בפ"ע אבל ביבש ביבש כיון דיש מציאות להאיסור בפ"ע י"ל אף בנולד בתערובות היכא דהוי דשילמ"ת אסור כיון שיש ודאי איסור מופרד מ"מ כאן לא שייך זה כיון דכבר הותר האיסור לאכלו למה נאסור עליו הכלי וצ"ע

והיכא דבישל ב"ח מהשלשה בקדירה אחת והא' בקדירה בפ"ע דמות' לדעת הרשב"א ודעת הב"ח אף אם נתבשלו קודם שנודע התערובות והש"ך חולק דקודם שנודע ל"ש ביטול ועיין פ"מ בביאור דבריו דקוד' שנודע אין לו ביטול מה"ת וכשבישל אח"כ נאסר המים דהוי א"מ וכשנודע אף דהחתיכות מתבטלין מ"מ הרוטב נשאר באיסור ונבלע בהחתיכות ול"ש לומר ספק דרבנן לקולא כה"ג וכ' ומ"מ צ"ע אם נאמר כל שלא נודע איסור תורה עליה עכ"ד ובאמת ל"ה צריך הש"ך לומר דהוי איסור תורה כל שלא נודע רק אף אם נאמר דמדרבנן לא חל עליו תורת ביטול עד שנודע ג"כ א"ש כיון דמ"מ הרוטב נאסרה ממ"נ מקדיר' אחת דקודם לכן לא חל שם ביטול א"כ הוי כאתחזק איסורא ולדעת הש"ך באיסו' דרבנן כשנתערב חד בחד אף אם נפל אחד מהן לים אסור מכ"ש כאן דיש לפנינו קדירה האחת האסורה מדרבנן ע"כ שניהם אסורין. ולפי זה י"ל דדוקא בהא דמב"מ דבלח גזרינן אטו א"מ לכך כשלא נודע הביטול עד שנעשה לח הוי כאלו דנין אז על הביטול בשעה שנעשה לח וגזרינן במינו אטו א"מ אבל היכא דהחמירו חכמים לומר אף במב"מ ביבש ביבש דלא בטיל כמו בחהר"ל בזה י"ל דלא החמירו אם לא נודע מהביטול עד שנעשה עליהן שם חתיכה הראוי' להתכבד. ועיין בפ"ה(סי' ק"א ס"ק ח') באם נתערב תרנגולת בנוצתה לדעת המחבר שם דל"ה חהר"ל אם לא נודע התערובות עד אחר שהסירו הנוצה לא בטילה לדעת הרא"ש דהעיקר הוא הידיעה וכ"כ שם הח"ד ולמ"ש אינו ראיה מדברי הרא"ש ויש לחלק כמ"ש. אולם בתשובת רדב"ז (סי' רס"ז) דכ' בפשיטות כן לענין חהר"ל באם נתערבו הבהמות שלימות ואח"כ נמצא אחת טריפה אחר שנעשה חהר"ל דאזלינן בתר השתא ולא בטילו עי"ש וכנראה מפשטו' דבריו דהידיעה גורמת היא סברא דאורייתא. ולפי"ז י"ל אם נאכל בהמה אחת מהן או בשלשה חתיכות שאינו ראוי להתכבד ולא נודע שיש בו אחת אסורה עד שאכלו חתיכה אחת מהן או נאבדה אזלינן ג"כ בתר השתא והשתא הא אין לפנינו רק שתים והוי כתערובות חד בחד כיון דהאחת כבר אינו לפנינו וטרם שנודע לא חל עליהן שם ביטול והשתא ליכא רק שתים ואף דגם בחהר"ל אם נפל אחד מהן לים מותר השנים דתולין דאיסור נפל מ"מ זה דוקא אם נודע קודם לכן וחל עליהן תורת ביטול אבל בל"נ ליכא למימר בהו חד בתרי בטל דהשתא אין לפנינו רק שנים והוי כתערובות חד בחד ולדעת הש"ך אסור אף מה"ת וצ"ע

ואם נתערב איסור של ראובן בשל שמעון של היתר ברוב עיין פ"מ במ"ז (סי' ק"ט) דבאיסור אכילה צריך לשלם לראובן דמי החתיכ' ובאיסור הנאה מסתפק והדברים מבוארים באו"ה (כלל כ"ג סי' י"א) דאם האיסור מותר בהנאה ושל ישראל יתן לו אחת מהן ויתלה בו האיסור ומשמע מדבריו דבאיסור הנאה אסור ליתן לו דא"כ נהנה מאיסו' הנאה ועיין פירוש המשנה לרמב"ם (פ"ב דערלה)דכ' ערלה וכ"כ דאיסורן איסור הנאה ואין ממון שום אדם וכשבטלו במיעוטן הותר באכילה כל התערובות ועיין בבעה"ת בענין אם הלוה דמי חלופי אסה"נ דלא נתחייב לשלם ומכ"ש דא"ח להרם לו לשמעון מהתערובות אמנם באיסורי אכיל' אם צריך לשלם לו דמי נבילה שדמיהן פחותים מדמי שחיטה א"ד חייב לתת לו חתיכה אחת בעינא כמו אם נתערב לו דבר היתר דאמרינן דהוי שותף עכ"פ שיתן לו ויברר לו להבעלים עכ"פ אחד כן נמי בזה י"ל דחייב לתת לו חתיכה אחת ממש וחבירו יאכלנה או דלמא יכול לסלוקי בדמי נבלה לבד. ועיין ח"מ (סוף סי' רכ"ט) ושם כתבתי בגליון דאם נתערב קב שעורין של אחד בחיטים של חבירו ומכרו מבואר ירושלמי (סוף פ"ה) דתרומות דנותן לו דמי שעורין והשאר יחלוקו והביאו התשב"ץ (ח"ב סי' רע"ג) וי"ל שם כיון דכבר השתכר בשל חבירו ואינו בעינא ותובע דמיהן לכך יחלוקו דהרוח בא מכח שניהן אבל כאן דהן לפנינו י"ל דזה תובע חלקו מהחתיכות שיתן לו אחת מהן

סי' י"א קיי"ל כבוש הרי הוא כמבושל לכל דבר מה"ת מלבד בב"ח דדרך בישול אסרה התורה ואי תרי כולי יומא בחלב שרי מה"ת ובספר נודע ביהודא מהד"ק יו"ד (סי' כ"ו) קרא ערעור ע"ז דהא מבואר ש"ס חולין (דף קי"א) דנחלקו בזה שמואל ור' יוחנן וכי אתא רבין אר"י מליח אינו כרותח כבוש אינו כמבושל ולפי הכלל שמואל ור"י הלכה כר"י ואי משום דמסיק שם אביי הא דרבין ליתא מעובדא דהאי פינכא דהוי בי' רב אמי דמלח בי' בישרא ותברה ומ"ט א"ו דשמיע מיני' דר"י דמליח כרותח אכתי יקשה וכי משום דליתא להא דרבין במליח נימא דכל מאי דכייל רבין משמי' דר"י ליתא אתמהה כיון דהא דאמר משמיה דכבוש אינו כמבושל לא אשכחן להיפך משמיה דר"י והאריך טובא בזה בדברים חדשים

ולכאורה הייתי אומר דודאי לא יפליגו במציאות וגם הא אפשר לעמוד ע"ז אם טועם טעם דבר הנכבש. אלא י"ל דפליג' שמואל ורבין משמיה דר"י בדבר אחר ור' יוחנן אזיל בזה לשיטתו. דהנה דעת האו"ה מובא בטו"ז (סי' ק"ה) דאם שרה מעל"ע בכלי איסור ג"כ אסור כמו מבושל והטו"ז חולק ע"ז כיון דבשעה שנעשה כבוש היינו אחר מעל"ע הוי נותן טעם לפגם וכ' החות יאיר בתשובה דודאי זה נגד החוש דכל מעל"ע לא יפלוט רק ברגע אחרונה אלא ודאי ע"כ בהמשך מעל"ע בולע ופולט מעט מעט רק הוא דבר קלוש ונגמר בכלות כ"ד שעות ובח"ד כתוב להכריח דע"כ קודם מעל"ע לא בלע כלל דאל"כ יקשה לר"י דמב"מ דאוסר במשהו וכן בכל איסורי משהו יאסר אף בצונן פחות מן מעל"ע א"ו דאינו בולע כלל קודם מעל"ע. ואין זה השגה