אמרי בינה יורה דעה רכט

כבר נתבטל וליכא איסור דאורייתא ולכך כתיב מטעם דיכול להכיר אבל דעת רוב הפוסקים דלאו מטעם זה הוא רק משום שמא יבשלנו ויבא לידי טעם וכמו שכ' הש"ך (סי' צ"ח) והיינו דאז אסור מה"ת דטעכ"ד ולכאורה יש לראות א"כ לר"י דסובר מב"מ אסור מה"ת במשהו בלח בלח ויבש ביבש דעת ר"ת דבטל ברוב אף לר"י כמו דהוכיחו תוס' זבחים (דף ע"ג) ורשב"א בתשובה (סי' תל"ח) וכן מוכח מהא דאמר רב פ' כל שעה דאמר חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור במשהו שלא בזמנו במינו אסור דס"ל מב"מ ל"ב ואמר רבא הלכתא חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו כרב וכתבו תוס' דרבא ס"ל כרבנן דמב"מ בטל אלא שפס' בחמץ כרב ולא מטעמי' רק בחמץ משום חומרא דחמץ ואם נאמר דלרב אוסר במינו במשהו אף ביבש א"כ רבא לא ס"ל כרב גם בחמץ דהא בחמץ לדעת הרא"ש ביבש ביבש דבשאר איסורין חד בתרי בטל הה"ד בחמץ כמבואר או"ח (סי' תמ"ז) א"ו דגם לרב דמב"מ במשהו הוא רק בלח בלח ולא ביבש ביבש וקשה הא לרב עכ"פ נאמר דגם יבש ביבש מין במינו יהיה אסור מדרבנן מטעם שמא יבשלם כמו דגזר רבא לגבי שאר איסורין במין בא"מ מטעם זה כן נמי לר"י נגזור מדרבנן שלא יבא לידי איסור תורה כשיבשלם ויהיה תערובות לח בלח והא חזינן דרב גזר בחמץ לאסור במשהו אינו מינו אטו מינו מהראוי לומר שגזר במינו יבש אטו לח או שמא יבשלם וא"כ רבא דאמר בזמנו במשהו כרב למה לא נאמר דגם ביבש ביבש גזרינן וראיתי שהעיר בזה ג"כ בספר אחד

אולם נראה דדוקא לדידן באינו מינו גזרינן דשמא יבשלנו ויבא לידי נתינת טעם וטעימת האיסור זה הכירו וחוזר ונאסר אף דכבר נתבטל מה"ת ויכול לאכול כ"א בפ"ע מ"מ כשיבא לנתינת טעם אוסר א' לחבירו משא"כ במב"מ כיון דחד בתרי בטל ביבש ביבש אף לר"י ויכול לאכול כל אחד ואחד בזה אף כשמבשלם ונתערבו זה בזה ונעשו לח בלח מ"מ שוב א"ח ונאסר כיון דלא נתוסף איסור ע"י הטעם ובזה לכ"ע מותר כשכבר נתבטל ויבש אטו לח לא מצינו דגזר רב אף דגזר אינו מינו אטו מינו ולכך רבא סובר לגמרי כרב מטעם חומרא דחמץ ואם לא נודע התערובות אף הרא"ש י"ל דמודה ביבש ביבש כשנתבטלו טרם שנודע התערובות וכשנודע וכבר נתבטל שוב לא גזרינן דאף אם יבשלם לא יבא לידי איסור דאורייתא אף לרב וכן לרבא והא ראי' דלדעת הרא"ש לדידן במב"מ מותר אף לאכלן ולבשלן יחד כיון דכבר נתבטל אף דמודה בלח בלח דבעי ס' וגזרינן במב"מ אטו אינו מינו מ"מ ביבש ביבש כיון דכבר נתבטל וליכא אז גזירה שלא יבא לידי איסור תורה שוב מותר לגמרי כן נמי לרב במב"מ יבש ביבש מותר אף לאכלן ולבשלן יחד

והנה דעת הרשב"א דמב"מ אף דבטל יבש ביבש ולא גזרו אטו א"מ כיון דגם א"מ מותר מה"ת רק כשיבשלם ביחד סובר אף דכבר נתבטל ובכה"ג בא"מ אסור גזרו ג"כ במב"מ וז"ל הרשב"א בתו"ה ומסתבר' טעמא דמילת' משום דבדברים הנבללים שאי אפשר להפריד ולאכול כל חתיכה בפ"ע צריך ששים לפי שפחות משיעור זה האיסור נרגש ונטעם בכל ואפילו מב"מ שאין טעם האיסור נרגש בו מ"מ כיון שכנגדו במין בשאינו מינו נרגש החמירו מדבריהם ואסרוהו אבל יבש ביבש שיכול לאכול כל החתיכה בפ"ע אוכל כל חתיכה בפ"ע וכשאוכל זו אני אומר לא זו האסורה וכן בכל אחת ואחת וכשאוכל האחרונה אני אומר במה שכבר נאכל הי' האיסור כו' והקילו בה אף מדבריהם שלא יצטרך ששים ודוק' לאכול כל אחת בפני עצמה אבל לבשלן יחד אסור שהרי חוזר האיסור להתערב עם ההיתר והרי הוא כשאר איסורין הנבללין עכ"ל. ופשוט דמב"מ בלח בלח אף שאי אפשר להפריד וכשאוכל מעורב ונבלל בו חלק האיסור מ"מ מותר מה"ת רק רבנן גזרו בזה יותר אטו אינו מינו דאז בא לידי איסור תורה והי' ס"ד דדוקא כשנתערב לח בלח אז גזרו מינו אטו אינו מינו אבל כשנתערב יבש ביבש כיון דמטעם דיכול להפריד ולאכול כ"א בפ"ע לא גזרו אז נאמר כיון שכבר הותר האיסור ונהפך להיתר כדעת הרא"ש שוב אף כשמבשלן יחד ואז אי אפשר להפריד ג"כ נימא דלא גזרו בזה קמ"ל דאעפ"כ כמו דגזרו בדבר הנבלל יותר משום דאינו יכול להפריד אטו א"מ כן נמי אף יבש ביבש כשחזר ללח בעינן ס' וז"פ

וראיתי בפ"מ שער התערובות (ח"ב פ"א) שכ' ע"ד הרשב"א שהם מקושי הבנה שהתחיל וכתב הטעם דאטו אינו מינו וכמו"ש הרא"ש ואח"כ אמר דביבש משו"ה שרי דבשעה שאוכל זה אומר אני שהיתר אוכל ומשו"ה אוסר לאכול שלשתן יחד ולפי"ז א"צ טעם ללח דאסור דדמי לאוכל ביחד דיש בילה עיי"ש ולא אדע הא ודאי מדאורייתא שרי לאכול כולן יחד ולבשלן כיון דכבר נתבטל והרשב"א כ' הטעם דלא גזרו ביבש משום דיכול לאכול כ"א בפ"ע וזה גם באינו מינו מותר משא"כ בלח בלח גזרו בשביל זה אטו א"מ כיון דאוכל ביחד ומרגיש הטעם וזה רק מדרבנן ואשמועינן דביבש במינו אף שכבר נתבטל היה ס"ד דשוב אף לבשלן יחד יהיה מותר כיון דכבר נתבטל קמ"ל דאעפ"כ אסור כיון דנעשה לח בלח גזרו אטו א"מ וביבש ביבש כ' הטעם דלא החמיר כיון דבכל פעם שאוכל אמרינן שזה ההיתר. ובאמת כנראה דעת הרשב"א דבא"מ אף דנתבטל ויכול לאכול כ"א בפ"ע מ"מ כשחוזר ומבשל ונו"ט זה בזה אסור מה"ת ודלא כאו"ה ועיין ח"ד (סי' ק"ד) שכ' דלאכול כל התערובות יחד כ"ע מודים דאסור דיהיב טעמא אולם באו"ה מבואר דליכא איסור דאורייתא בזה בנודע מהתערובות ומדברי הרא"ש והטור נראה דגם זה מותר מה"ת דאל"כ גם במינו נאסר לאכול הכל ביחד גזירה אטו אינו מינו אלא משמע דגם אינו מינו כיון שכבר נתבטל ויכול לאכול כ"א וא' בפ"ע הוי כהיתר ומותר מה"ת לאכלן אף ביחד. וכן נראה מלשון הרא"ש ומהר"מ מרויטנבורג בתשובת רשב"א (סי' תנ"ט) שכ' ומדרבנן החמירו במב"מ היכא שנתבשל יחד קודם שנודע תערובתן לא נקל שלא להצריכו ס' אע"ג דלא יהב טעמא גזירה אטו א"מ אבל במינו בדבר יבש ונודע תערובתו נעשה היתר גמור ואפילו מדרבנן ל"צ ס' כיון דאף אם נתבשל לא קיהיב טעמא משמע דאלו בא"מ החמירו בזה כיון דיהיב טעמא אבל מד"ת כבר נהפך להיתר

ומה שהביא הח"ד ראיה מזבחים (דף ע"ח) גבי פיגול ונותר וטמא שבללן וקאמר בש"ס ש"מ נו"ט ברובא לאו דאורייתא הרי אף שכבר נתערב מ"מ כי נו"ט זה בזה אסור מה"ת עי"ש ברש"י דלא נתערב רק בפיו וגם אז י"ל דניכר בפיו ולא שייך ביטול לכך אוסר בנתינ' טעם ועיין מ"ש בהגהותי בד"ח שם בזה אולם לדעת הרשב"א י"ל באמת אף דכבר נתבטל ויכול לאכול כל חד וחד בפ"ע מ"מ כשחזר ובשלן ונו"ט זה בזה אסור מה"ת לכך אסרו כנגדו גם בא"מ שלא לבשלן יחד

גם אף לדעת הרשב"א מודה דדוקא באיסור אכילה אסור לבשלן יחד אבל כל שאינו איסור אכילה מב"מ בטל ברוב מה"ת אף לח בלח אף דיש בילה ואי אפשר לומר כל מה שנהנה הוא מן ההיתר מ"מ לא החמירו חז"ל בזה ואף באינו מינו רק משום טעם דהוי כניכר והא ראיה מצמר גמלים וצמר רחלים ופשתן וקנבוס שטרפן זה בזה. וכן מבואר ירושלמי (פ"ג דערלה) א"ר יוחנן סממנים בסממנים בטלין במאתים מי צבעים במי צבעים בטלים ברוב א"ר בא בר ממל הניית ערלה בטילה ברוב ואמרינן תו שם מאי כדון אם יש בו כדי לצבוע אתה רואה ההיתר כמי שאינו והאיסור א"ב כדי לאסור ועיין תשובת הר"ן (סי' ע"ז) שכ' אלא שלא נתברר לי אי קאי אסממנין בסממנין או אמי צבעים במי צבעים בלחוד עי"ש עכ"פ מבואר אף בלח בלח דאי אפשר לומר שמה שלוקח הוא מן ההיתר לבד בכ"ז בטל ברוב ולא החמירו רז"ל בזה רק לענין אכילה. ותמהני על הפ"מ שם (ח"ג סוף פ"ג) שהביא דברי המג"א (סי' תצ"ח) שכ' אי היסק עצים ביו"ט על אפר מאתמול בטל ברוב הואיל ואין ניכר ואף קמח בקמח מקרי לח מ"מ הואיל ועיקר איסורו מדבריהם בטל ותמה עליו אף דהוי לח מ"מ ברובה בטל ואטו אינו מינו מדרבנן זה שייך בנו"ט משא"כ באיסור מוקצה שלא הלכו בו אחר נו"ט וכ' שם סוף הפרק דדברי המג"א אתיין כפשוטו כיון דפסקינן כרשב"א דלאכלן יחד אסור א"כ בלח שמתערב יפה אין צריך לטעם שכנגדו בא"מ יהיב טעמא אלא הטעם פשוט דבלח שנבלל יפה הוי כאוכל כולו ביחד עכ"ל והדברים נפלאים הא במין במינו דמה"ת בטיל ברוב לא מצינו שהחמירו חכמים אף בלח בלח דיש בילה רק לענין איסור אכילה ולא לגבי איסורין שאינן של אכיל' וכמו שכתבתי ויש עוד לזה הרבה ראיות וכבר תמה על המג"א בזה בפלתי ואף דלענין טומאת משא מצינו בבכורות (דף כ"ג) דהחמירו לומר דלא נתבטל כיון שנושא הכל ביחד מ"מ כבר כתב הכ"מ הל' טומאת מת דבלח בלח לא גזרינן וכן מוכח מהירושלמי הנ"ל ועיין מה שהעירותי עוד בדברי המג"א הנז' בס' ד"ח בקונטרס מים חיים (סי' כ"ח)

סי' י ואם נתערב חד בתרי בא"מ ביבש דבעינן ס' מדרבנן אם נפל א' מהן לים אם מותר לאכול ב"ב כמו בד"ח וחהר"ל מסתפק בזה הפ"מ בש"ד (סק"ח) אי שייך דלמא יבשלם או לאו ויראה לאסור אף בה"מ עכ"ל והדברים מבוארים באו"ה (כלל כ"ו סי"א)וז"ל והת"ד באיסו' יבש שנתערב בא"מ בפחות מס' ונאכל א' מהן בשוגג קודם שנתבשלו יחד הותרו כל האחרים אבל ודאי אם נתבשלו יחד אז ל"מ אם אח"כ נאבד אחד מהן אפילו קודם שנודע לו מהתערובות דכבר קבלו נ"ט בבישול עי"ש הרי מבואר דמהני נפל אחד מהן להתיר הנשארים. וי"ל דהאו"ה לשיטתו דסובר (כלל כ"ג) דהא דבעי ס' בא"מ לאו משום דאם יבשלם יתן טעם דאם מכיר בתערובתו קודם הבישול היה מותר אף לבשלן יחד לכתחלה רק מטעם דהוי דבר שיש לו תקנה דיכול קצת להכיר האיסו' ולהסיר. לכך הקל אם נאבד אחד מהן לתלות בו אבל למה שכ' הש"ך (סי' צ"ח) דקיי"ל ככל הראשונים דעיקר הטעם שמא יבשלם ויתן טעם י"ל דאף אם נאבד אחד מהן אסור אף די"ל כיון דכ"א מהן מותר לאכול רק מטעם דאם יבשלם ומניין לנו לגזור גזירה זאת באם נאבד א' מהן שלא יאכלם אחד אחד כיון דאף אם יבשלם אינו בודאי שיתן טעם מ"מ הסכמת האחרונים כיון דאסרו חז"ל בנו"ט על שם סופו באם יבשלם הוי כתערובות בנו"ט ול"מ אף בנאבד אחד מהן ועיין ח"ד שם (ובסי' ק"י ס"ק י"ג) דעתו לאסור אולם הביא להתיר דברי המנ"י וכ' ובטלה דעתי וכן נראה דהא מבואר בתוס' זבחים (דף ע"ד) ד"ה ונפלה בסוף דבריהם דאף בתרומה אם נפלה בפחות ממאה ונפל אחד לים ג"כ מותר ועיין רמב"ן ור"ן סוף מס' ע"ז דהביאו יש אומרים דנפלה אחד לים לא שרינן רק היכא דיש שיעור כדי לבטל רק מטעם חשיבת או דבר שבמנין לא נתבטל בזה מהני אבל כשא"ב כדי שיעור בטול לא שרינן לומר דאיסור