אמרי בינה יורה דעה רכד

באיסור חפצא לעולם אסרה תורה החפץ ובכל אופן שיהנה עוש' איסור דנקרא האיסור על החפץ

ודע דמהרי"ל מסיק שם לאסור להאכיל לבהמת חבירו איסור חמץ שלא מדעתו מדדרשינן בירושלמי לא יאכל חמץ אפילו לכלבים של הפקר. ומבואר מדבריו דרק מטעם דהמאכיל עושה איסור אבל במה שמכשיל את חבירו שנהנה מאיסור הנאה לא איכפת לן. ולפי"ז למ"ש המקו"ח (ס"ס תמ"ח) דבשאר איסורי הנאה דנפקי מלא יאכל מותר להאכיל לבהמת חבירו עדיין הס' במקומו אם רשאי להאכיל לבהמת חבירו שלא בידיעתו ול"ה כמכשילו כיון דלגבי חבירו הוי כל"א ולא קמכוין. ובודאי לדעת התוס' היכא דהוי פ"ר אסור ודאי אינו רשאי ואף לדעת הר"ן י"ל דוקא בל"א כלל אבל בזה כיון דלהמאכיל הוי אפשר מצטרפינן המעשה שלו ואסור. ובנידון דהמק"ח (סי' תס"ו) הנז' ברואה בהמתו אוכלת איסורי הנאה דכ' דאינו מחויב לגרשה י"ל כיון דאינו עושה שום מעשה ואינו מצווה על בהמתו שלא תאכל איסורי הנאה רק הוא מצווה שלא להאכילה שמביא לו הנאה מאיסורי הנאה אבל באוכלת ממילא דהוי שוא"ת י"ל דאינו מחויב. ברם המקו"ח סותר משנתו (דבסי' תמ"א סק"ג) כ' שאם עומד איסורי הנאה בביתו ובא אחד ואנס האיסור שלא מדעתו דא"צ ליתן דבר אחר אח"כ לפדות האיסור הנאה דהוי ל"א ולא קמכוין דשרי וכ' ודאי כשהוא כאן אסור להניחו ליטלו וחייב ליתן נכסי' אחרי' כיון דאפשר לו שלא ליהנות עי"ש וכן משמע מהא דאמר ר"א נדה (דף ט"ו) מערים אדם ומכניסה במוץ שלה כדי שתהא בהמתו אוכלת ועי"ש בתוס' דטבל אסור בהנאה של כלוי מבואר כדי שתהא בהמתו אוכל' דבבא לידי חיוב אסור אף אם הבהמה אוכלת מעצמה דלהאכיל בידים ל"צ תוס' להוכיח מדר"א דמתניתין הוא מס' פיאה מאכיל לבהמה חיה ועוף עד שימרח הרי דלאחר מרוח אסור א"ו דאף מעצמה אם הבהמה אוכלת אסור לו וחייב למנוע ויש לדחות ראיה זו כמובן די"ל דעכ"פ אסור להניח במקום שתבא הבהמה לאכול דהוי כמזמין בפניה

אגב אזכיר כאן מלתא דתימה לי להמבואר ש"ס פסחים (דף ל"ג) הנז' דבמטילה אף אם מתעסק ואינו מתכוין ג"כ חייב דבמעילה לא כתיב בה וברמב"ם (פ"ו ה"א) ממעילה כתב לאמור נהנה בדבר שיפגום לא מעל עד שיפגום בהקדש בש"פ באותו דבר עצמו שנהנה בו ויתכוין ליהנות ויפגום ויהנה כאחת למה הותנה שיתכוין ליהנות הא בש"ס הנז' מבואר דאף בלא אתכוין מעל וצ"ע

והנה עפ"י ש"ס פסחים הנז' לגבי מעילה דמתעסק חייב מוכח ע"כ דהא דאמר שמואל מתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה אין הכוונה מצד הנאה רק באלה היינו אכילה וביאה האסורה דעוש' בכל גופו והנאות אכילה ג"כ שנכנס להגוף ולא מצד הנאה בלבד דהא לסיכה איצטריך למימר משום שלא נאמר בה רק בשגגה כ"ד וכן לדברי הרז"ה ורמב"ן ור"ן הנז' מה שאינו אכילה כמו ריח ליכא איסור באינו מתכוין אף במקום דהוי פס"ר וכבר כתבתי לעיל בדיני שבת (סי' ז') להקשות בזה ע"ד רבינו הגדול מרן עקיבא איגר ז"ל בתשובה (סי' ח') דכתב בהא דהמוציא כלאים בבגדו כשא"י צריך אחר להגיד לו אף דל"ה רק כמתעסק דשאני איסור כלאים דהאיסור חימום הוי כמו חלבים ועריות דמתעסק חייב וז"א דהא בסיכה לגבי מעילה ל"ה חייב מטעם הנאה וכנ"ל ועיין עוד שם מ"ש בזה. ובזה ל"נ מה שהוגד לי משם גאון אחד ללמוד זכות על אשר בימות הקייץ ששכיח כמעט המילבען הרוחשים. דלדעתו אף בלעדי הביטול מה"ת ליכא חיוב מה"ת כיון דאינו מכוין לאכול השרץ רק ההיתר ולגבי השרץ הוי רק כמתעסק ובזה ליכא שום הנאה מאכילת השרץ ולמ"ש אין זה טענה מלבד דלדעת הגרע"א ז"ל מתעסק הוי איסור תור' אלא אף אם יניח דליכא איסור תורה במתעסק וכמו שהוכחתי שם מדברי תוס' מ"מ לגבי אכילת איסור חייב בכל אכילה שאסרה התורה ואף אם נשבע שלא יאכל עפר ואכלו כמתעסק י"ל דעשה איסור תורה הואיל דנכנס עכ"פ לגופו דהא הא דמחייב בחלבים ועריות שכן נהנה ע"כ לאו מטעם הנאות איסור הוא דהא אף בשאר הנאות של תורה כמו סיכה וכדומה כשמחמם עצמו בגיזת איסור ליכא איסורא או לחייבו רק לגבי מעיצה מצד גזה"כ ולא מטעם הנאה בלבד א"כ כמו כן בחלבים ועריות ע"כ מה דקאמר בש"ס הטעם שכן נהנה היינו לאו דוקא רק דהנאות אכילה דאיסור מחייבו ורק באכילה ועריות א"כ אף במה דליכא הנאה באכילה מ"מ כשאסרה התורה אכילה הזאת אף כשאכל במתעסק חייב דעכ"פ נכנס לגופו אכילה דאיסור ולא הוקל האיסור בזה מטעם מתעסק ואף דלענין מלקות ליכא נ"מ מ"מ האיסור חמור ולא נקל האיסור בזה יותר במתעסק משאר שוגג או קרוב למזיד אם לא בדק שמא יש בו בהמאכל המילבין אף דאינו מכוין לאכילת האיסור מ"מ הא אף במתעסק אלים איסורא דאכילה. שוב ראיתי שבח ציון (סי' כ"ח) שגם המחבר הנ"ל כ' לדון במתעסק באכילת תולעת שהוא פגום ואינו נהנה הוי כמו שאר איסורין ולענ"ד הברור כמ"ש דבהכרח מה דקאמר שכן נהנה היינו הנאות אכילה חשובה יהיה אף שאין באכילתן הנאה מ"מ כיון שאסור מה"ת מתעסק באכילה ג"כ איתעבד איסור אכילה וזה ברור

סי' ה' הש"ך (ס' פ"ז ס"ק ל') העלה בדעת רמ"א לענין בב"ח הנאסר מחמת מליחה או כבוש דהוא מדרבנן ל"ח כגופו של איסור לענין שיאסור במעמיד בכ"ש וכ' בח"ד לכאורה הדין כן גם לענין חתיכה הראוי' להתכבד דבעינן שיהיה איסור מגופו ומ"ש הש"ך (סי' ק"א סק"ו) גבי קליפה אם הוא ראוי להתכבד ל"ב ע"כ איירי ע"י עירוי דמבשל כדי קליפה מדאורייתא ובפ"מ בש"ד (סי' ק"א סק"ג) כ' בפשיטות דבב"ח חשיב איסור מגופו לענין חהר"ל אפילו הנאסר רק ע"י מליחה וכבישה וכן יש להוכיח מדברי טו"ז שם סק"ד ועיין מנ"י (כלל מ' ס"ק י"א) וי"ל דהש"ך לא הקיל רק לענין דבר המעמיד דגוף האיסור נתבטל רק לחוזק פעולתו אסור בזה כיון דלא ניכר עכ"פ אם דבר המעמיד הי' מבב"ח בזה כיון דהחלב המעמיד לא נאסרה רק ע"י מליחה וכבישה שקבלה טעם בשר ושוב נתבטלה רק פעולתה ניכרת מ"מ אינו ניכר אם הדבר המעמיד היה אסור מבב"ח ולא אתי לאחלופי בדאורייתא משא"כ לענין חתיכה הנאסרה מצ"ע הואיל דנרגש בה טעם בב"ח אף שהוא דרבנן מ"מ כיון שהוא ע"י בב"ח חשיב כאיסור מחמת עצמו כמו כל איסורי דרבנן הראוין להתכבד דאין בטילין כיון דהחתיכה נאסרה מצ"ע ואיסור בב"ח לענין זה חשוב איסור מגופו כיון דחל על כל חתיכה איסור מגופו ובפ"ע נרגש ונודע איסורו אתי לאחלופי בין חתיכ' הנאסרה ע"י בישול לכן בכל אנפי לא בטיל משא"כ לענין דבר המעמיד כנ"ל

ובתשובת רע"א ז"ל (סי' ר"ז) הוכיח כדעת הש"ך דל"ח לענין מעמיד גופו של איסור מדעת הר"י מגא"ש וסייעתו דלכך המעמיד בעור קיבת כשירה אינו אוסר משום מעמיד דלשוי' בב"ח ע"י מעמיד ל"א כיון דא"ב טעם ואמאי לא נימא דתחילה נכנס מעט חלב בעור הקיבה דמופרד משאר החלב ונעשה עור קיבת נבילה והוי מעמיד בדבר איסור א"ו כיון דל"ה רק בב"ח דרבנן ל"ח גוף של איסור ממש לענין מעמיד. אולם בריטב"א חולין סוף פרק כה"ב כתב להיפך דאם מלח הקיבה בעורה אסור משום בב"ח ואסור להעמיד בקיבה ההוא ואם העמיד הכל אסור ואע"ג דלא יהיב טעמא ולאו משום דמב"מ במשהו כדברי רש"י אלא משום דכיון דמוקים כמאן דאיכא איסורא בעיני' דמי ולכך אסרו גבינות נכרי מפני עור קיבת נבילה דבשחוטה בנו"ט וגזה"כ בעיקר בב"ח שלא יהיה נידן בב"ח אלא בטעמא כדרך בישול ואע"ג דמוקים אוקמי נמי מותר כל דליכא טעמא עכ"ל הרי מבואר דכשנאסר ע"י מליחה הוי איסור בב"ח איסור גופו לענין מעמיד ואעפ"כ כ' הטעם דמעמיד בעור קיבת כשירה דכשאינו בנו"ט דמותר וע"כ צריך לומר דאיירי בשלא שהו בעור מעל"ע שיחול איסור בב"ח על העור כיון דלא קבל העור טעם החלב ואף דקתני אם יש בה בנו"ט אסורה י"ל לענין החלב כיון דטבע העור להעמיד פולט ג"כ אף בפחות מן מעל"ע תדע דהא ר' יוחנן לא ס"ל כבוש כמבושל ויקשה עליו ממתניתין וא"ל דלדידי' איירי במעמיד ע"י בישול דבזה ודאי נעשה העור נבילה וחשוב איסור גופו וראוי לאסור מטעם מעמיד א"ו דלא איירי ע"י בישול א"כ איך משכחת בנו"ט וע"כ דטבע הטור כיון דמעמיד החלב פולט בודאי אף תוך מעל"ע ואם באמת שהו העור מעל"ע שיבלע בהעור החלב לדעת הריטב"א דחשיב ע"י מליחה בב"ח איסור גופו כן נמי ע"י כבישה ונעש' העור הקיבה נבילה והוי מעמיד בדבר איסור. ולכאורה י"ל דמ"מ כיון דגם קודם מעל"ע גורם כח העמדה ואף שלא נגמרה עד אחר מעל"ע ואז נעשה כבר העור נבילה מ"מ הוי זוז"ג דמותר כמבואר ברמ"א שם אולם למה שהסכימו הטו"ז והש"ך וכל האחרונים באם יש באיסור לבד להעמיד אף שיש כ"כ בהיתר להעמיד מ"מ אסור וא"כ שפיר אחר מעל"ע דכבר נעשה העור נבלה ויש בכחו להעמיד מלבד כח ההעמדה הראשונה ואף שיצטרך לשהות יותר מ"מ אסור כמבואר מדברי הפוסקים הנז' ועיין תוס' ע"ז (דף ס"ח ע"ב) ד"ה לרבי ובס' תורת חיים שם. וגם בלא"ה ל"ה בכה"ג זוז"ג כיון שלא יש גורם היתר בעין אח"כ בזמן גורם האיסור כמבואר מדברי טו"ז או"ח (סי' שח"י) לגבי מלח וכמו שהארכתי בזה בדיני שבת (סי' כ"ב) ובדיני פסח (סי' ך') לכן ע"כ צ"ל לדע' הריטב"א דלא איירי כששהו מעל"ע. וכן ע"כ צריך לומר לשמואל דאמר מס' ע"ז דף ל"ה) מפני שמעמידין בעור קיבת נבילה הא כשירה לא איכפת לן והא שמואל סובר מין במינו לא בטל וא"כ אחר מעל"ע כשיפלוט העור החלב אף בכשירה יהיה אסור מצד דמב"מ ל"ב ואף דל"ה רק איסור כבוש דרבנן מ"מ לדעת רש"י וריטב"א אף בדרבנן מב"מ ל"ב א"ו דאיירי בלא שהו מעל"ע

והנה הא דהעלו הפוסקים דבזוז"ג היכא דיש באיסור לבד כח להעמיד אף דגם בהיתר יש כ"כ כח לבדו בלתי צירוף וסיעות האיסור מ"מ אסור והפ"ח והכו"פ כתבו להוכיח כן מדברי רמב"ם (פט"ז) ממ"א בעיסה מחומצת שנפל בתוכה שאור של תרומה או כ"כ אם יש בשאור כדי להחמיץ אלו היתה העיסה מצה אסור ש"מ דל"א בכה"ג זוז"ג ולכאור' דבריהם תמוהין דהא שם הוי לפגם וע"כ הטעם כמו דאמר ר"ז ע"ז שם הואיל דראוי לחמע בה עיסה אחרת וכמו שכתב שם הלח"מ וא"כ אינו ראיה במקום דאין נתוסף כח ההעמדה ביותר ע"י האיסור דל"א בזה להתיר מטעם זוז"ג ובאמת י"ל אם החמיץ העיסה בשני זתים האחד של חולין ביחד עם השני של תרומה ואחר שנתחמץ סילק האיסור דשרי כיון דבשיעור זמן זה שהחמיצו עשו שניהם פעולתם שפיר הוי זוז"ג כיון