אמרי בינה יורה דעה רכה

דבזמן קצר ל"ה בכח האיסור להחמיץ בלי צירוף ההיתר. אולם הא הרמב"ם שם כתב נמי וכן קדירה מתובלת שנפלה לתוכה תבלין של תרומה או של ערלה וכ"כ ובתבלין כדי לתבל אם היתה טפילה אסור ובזה דוחק גדול לומר כמ"ש הלח"מ שם שראוי לתבל בה קדירה אחרת. וגם הא דתבלין ל"ב בשיעורן הוא משום דעומד לכך לתבל יש לו דין מין במינו כמבואר באו"ה ועיין כו"פ (סי' צ"ח)ובקדירה שכבר מתובלת אם התבלין הנוספים הם לפגם שוב אינו עומד לכך לתבל בהן קדירה הזאת ואמאי אסורה

וע"כ נראה דטעמא דרבנן בזה דס"ל באם יש בו לתבל או לחמץ דאסור כיון דאם היה צריך עיסה הזאת לחימוץ יש בו כדי להחמיץ לא נתבטל וכן כתב הרמב"ם בפירוש המשנה ערלה (פ"ב מ"ט) דכיון דיש בו לחמץ אלו היה צריך הבצק לחימוץ היה אסור עי"ש רק דלא נימא הא נתקלקל העיסה לגמרי קאמר ר"ז הואיל דראוי לחמע בו עיסה. ובאמת צריך לומר דלא נתקלקלה כ"כ ועדיין ראוי לאכלה או כיון דשאור בעצמו אינו ראוי לאכילה ונפסל מאכילת כלב כמבואר בתוספתא מס' ביצה ואף עפ"כ חייבו התורה עליו כמו דמצינו לגבי חמץ בפסח הרי דדבר העומד לתקן דברים אחרים שם אוכל עליו לכך אף דנתחמץ ביותר מכפי הראוי ג"כ חייב עליו ואסור ועיין מ"ש דיני פסח (סי' ח') ובקדירה איירי דאין המאכיל לפגם בריבוי התבלין לכן אם יש בו לתבל בפ"ע אף אם ל"ה התבלין ההיתר לכך אסור ושפיר מוכח ע"כ דהיכא דיש בכח גורם האיסור לתקן גם בלעדי גורם ההיתר אסור ועיין חות דעת (סי' צ"ח) שכ' בדעת רמב"ם דסובר דמחמץ הוא דוקא במינו ותמה עליו הפ"ח וכתב הח"ד דודאי עיסה שלא החמיצה עדיין באיזה איסור שהחמיצה אפילו באינו מינו אסורה אף דלא נרגש טעם האיסור כמו מעמיד דזה מין במינו כיון דזה צריך לזה והשאור עומד לכך והוא סיבתו והא דבעי שיהיה מינו דוקא הוא בעיסה שכבר נתחמצה וקדירה שכבר מתובלת בזה צריך דוקא שיהיה מינו דוקא כיון שא"צ לזה ואין איסור עושה גורם ליהתר עי"ש ולכאורה כיון דהא דל"ה נו"ט לפגם בעיסה הוא משום דראוי לחמע בו עיסות אחרות א"כ לצורך זה שוב צורך החימוץ הוא מן השאור וצריך לו והוי שוב מין במינו ולמה צריך דוקא להיות מינו ממש. ולמ"ש א"ש דע"כ איירי באופן דראוי עוד ולא הוי לפגם וכן בקדירה הוא באופן דאינו לפגם רק לשבח ומ"מ כיון דא"צ לו כ"כ צריך דוקא שיהיה מינו ממש והיינו כמין תבלין הראשון

ויש להבין דברי רמב"ם שם שכ' ואם אין בהם כדי לתבל ולחמץ יעלו בשיעורן תרומה באחד ומאה וערלה וכלאי כרם באחד ומאתים ולמה צריך שיעורן לבטל כיון דאין בהן כדי לתבל ולחמץ הוי מין בשאינו מינו ויהיה סגי בבציר מק"א ור' דהא כן הוא הדין בכ"מ בתבלין אף דהוי כמב"מ הואיל דזה צריך לזה מ"מ אם אין בו לחמץ ולתבל הוי כא"מ ונתבטל. ולעיל מיני' הלכה י"ג כשכתב הרמב"ם דשאור של כ"כ ושל תרומה ולא בזה כדי לחמץ ולא בזה כדי לחמץ ובשניהם כשיצטרפו יש בהן כדי לחמץ וכן בתבלין של תרומה וכ"כ כה"ג מותרת העיס' והקדיר' לכהנים לא ביאר הרמב"ם שצריך שיהיה בהעיסה או בקדירה כשיעורן לבטל הכ"כ דהיינו מאתים וע"כ כיון דאין בו לבדו כדי לחמץ או לתבל הוי שוב כאינו מינו דל"צ שיעור מאתים לבטל ערלה וכ"כ ואף דמ"מ נרגש טעם החימוץ והתבלין מ"מ כיון דאין טעם זה מאיסור לבדו רק בצירוף ההיתר מותר דהוי זוז"ג וגוף האיסור אם אין בכחו לבדו לחמץ ולתבל הוי כאינו מינו ונתבטל ברוב וה"נ דכוותי' למה הוצרך הרמב"ם שיתבטלו בשיעורן. ועיין בתשובת הר"ן (סי' ע"ז) דכתב שם דכי שרינן זוז"ג היינו בשאין שם גופו של איסור שאין האיסור אלא גורם בלבד אבל כל שנתערב גופו של איסור אי אפשר להתירו מטעם זוז"ג ושאור של חולין ושל תרומה אעפ"י שגוף השאור בעיסה גופו של האיסור כבר נתבטל במאתים אין כאן אלא החימוץ הבא בגרמתו של איסור מבואר מדבריו דבאמת לבטל שאור של איסור אף שא"ב כדי לחמץ מ"מ בעינן מאתים. [ובאמת תרומה די בק"א] וצריך להבין אמאי הא הוי א"מ. ומצינו בתבלין דעביד לטעמא דא"ב אפילו באלף אבל אם ידענו בודאי דנתבטל הטעם נתבטל כמבואר בראשונים ובש"ך (סי' צ"ח ס"ק כ"ח) וה"נ למה לא יתבטל כיון דא"ב כדי להחמיץ ולתבל

וראיתי בפ"מ שער התערובות דכ' להסתפק בחצי זית בשר כשר וח"ז בשר נבלה שנפלו לאינו מינו ויש ס' נגד הח"ז איסור די"ל כיון דעכשיו הטעם בשר נרגש וחיך אוכל יטעם א"כ הרי טועם טעמא דאיסורא וכ' דממתניתין דערלה תבלין של תרומה וכ"כ דמותר לכהן די"ל דמיירי שאין שווין בטעמן ובמעמיד הטעם הואיל דאינו מרגיש הטעם רק הואיל דניכר פעולתו גזרו בה עי"ש דכ' דהיכא דהוי רוב מבשר היתר ודאי מותר רק במחצה או רוב איסור י"ל דאסור הואיל ועכ"פ נרגש הטעם. ובאמת הדברים מבוארים בר"ן ע"ז פ' השוכר כ' דהדבר פשוט אם כזית נבלה וכזית משחוטה נצטרפו ונתנו טעם במקפה מותר אפילו למ"ד זוז"ג אסור וחמץ שאני מפני שהוא הכשירו של העיסה ה"ה כאלו נתהוה העיסה מכח הגורמים עי"ש

וכן הבאתי ראיה ברורה לזה דאף שטועם טעם ההיתר והאיסו' מ"מ לא אסרינן בכה"ג ממתניתין דמס' דתרומות (פ"י מ"ה) תלתן שנפלה לתוך הבור של יין בתרומה במע"ש אם יש בזרע כדי ליתן טעם אבל לא בעץ. בשביעית ובכ"כ והקדש אם יש בזרע ובעץ כדי ליתן טעם הרי בתרומה אעפ"י שטעם עצו ופריו שוה אין העץ מצטרף עם הפרי לאסור יין של חולין ושם אף דהדין דנותן העץ עם הזרע כמבואר משנה ו' דכיון דקרא עליו שם תרומה צריך ליתנו לכהן מ"מ א"ב קדושת תרומה ועי"ש בתוי"ט ודבריו מוכרחים דעצו אינו מצטרף אעפ"י שקרא עליו שם תרומ' הרי מבואר אף דנרגש בהיין טעם התלתן מ"מ אם אין בזרע לבד כדי נתינת טעם אינו אוסר ומשמע אפילו אם חסר רק מועט לכדי נתינת טעם ורוב הטעם הוא מן הזרע מ"מ אינו אוסר עד שיהיה בזרע כדי נתינת טעם בלעדי העץ וע"כ אף דיש בו טעם תלתן מ"מ כיון דאין בכח האיסור להטעי' לא בצירוף ההיתר אינו אוסר ומתבטל בההיתר ואף דבכ"מ הא דטעם כעיקר דאורייתא כ' הרשב"א חולין (דף צ"א) הטעם דל"א אחרי רבים להטות משום דחשיבת האוכל הוא בטעמו כדכתיב וחיך אוכל יטעם והוי כניכר האיסור זה דוקא היכא דכל הטע' הוא של איסור אבל אם אין בכח האיסור לבד לתת טעם רק בצירוף ההיתר לו יהי' דע"י הטעם הוי כניכר מ"מ כיון דאי אפשר להפרידו נתבטל ועיין טו"ז יו"ד (סי' ק"ד ס"ק א') ובח"ד שם דאף גוף האיסור הניכר היכא דאי אפשר להפריד וגם אי אפשר לבוא לידי חיוב נתבטל וה"נ דכוותיה כיון דאי אפשר להוציא האיסור לו יהי' דניכר ע"י טעימתו כיון דחשיבת האוכל אינו ע"י טעם של איסור לבד שוב אף דניכר ע"י טעימתו כח האיסור מ"מ נתבטל ודברי הר"ן ע"ז נאמנים ועד נאמן להם ממתניתין דתרומה הנז'

אולם במרדכי חולין סוף פרק כה"ב הביא שם משם הראב"ן הא דאוסר כשבישל חתיכת בשר שלא נמלחה אף אם יש ששים בהקדירה מ"מ ע"י בישול יהיב טעמא בחתיכה וכתב ואפילו אם ת"ל דדם לא אסור בנו"ט בחתיכה אא"כ פירש ממנה והדר נבלע בה אפ"ה איכא למימר דאסורה דדלמא עם יציאת הדם מן החתיכה בחד צד לא סליק ליה דיקולא דמיא חזר ונבלע בחתיכה עצמה שיצא ממנה והי' בה עוד דם שלא יצא ומצא מין אא מינו וניעור רבה על החתיכה ואוסרת ומשנאסרת לא הותרה ובשאר חתיכות ל"ח דהא לית בהו דם וליכא למימר בהו מצא מין את מינו וניעור עי"ש הרי דסובר דמצטרף האיסור לההיתר בכה"ג אם מרגיש הטעם. שוב ראיתי בפ"מ (סי' צ' ס"ק ב') במשבצות דחקר בזה וכ' די"ל טעם האוסרין החתיכה הוא משום דאף שאין במעט הנבלע בחתיכה לאסור מ"מ מצטרף עם דם עצמו עי"ש וחידוש הוא שלא הביא שכן הוא באמת דעת הראב"ן וקשה עליו ממתניתין הנז' וצריך לחלק בדוחק דדם מ"מ הוי כשם איסור עליו כיון דאם פירש יהיה אסור משא"כ עם דבר היתר ממש וצ"ע. עכ"פ מבואר דאם אין הטעם כולו איסור אינו אוסר ויקשה באמת למה בעינן ק"א לבטל השאור ותבלין שאין בכחם לבד להטעים

והנה בהא דכ' הרמב"ם שם (ה' כ"ו) המעמיד גבינה בערלה כו' או בחומץ יין של ע"ז ה"ז אסורה בהנאה אעפ"י שהוא מבא"מ ואף עפ"י שהוא כ"ש שהרי הדבר האסור הוא הניכר והוא שעשה אותו גבינה כתב האו"ה (כלל כ"ה ד"ו) לפי שנחשב לעולם ברוב ולא במיעוט ולפי' התוס' לפי שהמים והמלח בעיסה הוי שפיר מין במינו מאחר שאין העיס' נילושה אלא ע"י אף ה"נ עכ"ל ולפי"ז דחשיב מין במינו אם נפלה תבלין של ע"ז דאוסר במינו במשהו אסור התבשיל אף אם אין בו נו"ט וכן אם העמיד החלב בחומץ יין ואין בכח החומץ לבד להחמיץ ג"כ אסור דהוא מין במינו ובאמת לא משמע כן באו"ה שם דין כ"ד דכתב דדבר שנעשה לטעם ל"ב הוא דוקא דבר שדרכו בכך וגם שהוא גופא דאיסור' כתבלין של הקדש ושל ע"ז ומוכח מדבריו דרק אם יש בכחו לתבל אבל אם אין בכחו לתבל הקדירה מתבטל וע"כ דאף לטעם זה דהוי מב"מ היינו דבר שיש בכחו לתבל ולהעמיד אבל אם אין בכחו שוב הוי אינו מינו ומזה נראה אם מעמיד החלב בחומץ יין ודבר אחר גורם דהיתר ג"כ מותר מטעם זוז"ג וראיתי בח"ס יו"ד (סי' ע"ט) שכתב לדברי האו"ה דאף בלי טעם דדבר המעמיד ל"ב משום דהוי מב"מ נ"מ אפילו ע"י שני גורמים אסור ולא משמע כן מדברי או"ה דאם א"ב לבדו כח להעמיד הוי שוב כא"מ. ולדבריו נאסר ג"כ בתבלין בכה"ג. וכן באשה ששאלה מים ומלח ביצה (דף ל"ט) נימא ג"כ דאם שאלה מקצת מים ומלח וצירף לזה משלו ג"כ יהיה אסור ונימא דאף זוז"ג ל"מ כיון דהמלח לא נתבטל וכמ"ש הר"ן בתשובה הנז' דהיכא דיש גוף איסור דלא נתבטל ח"ו להתיר מטעם זה וזה גורם וא"כ אם נאמר דאף בא"ב לבדו הכח להעמיד ולתבל ג"כ הוי מב"מ לא יתבטל. ובאמת מדברי הר"ן שם נראה כן מדכ' דצריך בשאור שיעור מאתים וכמו"ש לעיל וצ"ע בכ"ז

ועוד יש להקשות על האו"ה הנז' במעמיד בחומץ יין דבלעדי טעמא דמעמיד הוי כמין במינו הא דעת רמב"ם לפסוק כר"ד ביין דוק' בנפל התירא לגו איסורא והאיסור עומד במקומו אז אוסר בכ"ש אבל איסורא לגו התירא ראשון ראשון בטל כמבואר שם (הלכה כ"ח) וכן פסקינן ביו"ד (סי' קל"ד) וא"כ אם מעמיד בחומץ יין החלב ודאי נותן איסורא לגו התירא כמובן ואז אף במינו ממש בטל ועיין בא"מ (ח"ב סי' א') ובח"ד (סי' ק"י ס"ק ב') דשניהם לדבר אחד נתכוונו דמה"ט בחביות