אמרי בינה יורה דעה רכג

בכ"ש ואם היה חם ביותר כדי שיכוה את היד לא יתן לתוכו מפני שהוא מתבשל. אולם ממה דסתם הרמב"ם (פ' כ"ב) משבת דאם יצק התבשיל מקדירה לקערה אעפ"י שהוא רותח דמותר ליתן תבלין לתוך הקערה שכ"ש אינו מבשל ואינו מחלק בין חם ביותר כנראה דעתו דלעולם אינו מבשל. והך דמעשר כבר כ' שם הרדב"ז בס' יקר תפארת דאע"ג דל"ח בישול בעלמא בכ"ש לענין קביעת מעשר הוקבע כיון שע"י בישול זה מכשירו לאכילה נגמרה מלאכתו והא דתנן לקדרה ולאלפס אורח' דמילתא נקט והה"ד לחמטה ולתמחוי בזמן שהוא חם ביותר עי"ש וא"כ אינו ראי' לאסור בב"ח בכה"ג בהנאה מה"ת. ועיין תשובת גו"ר (כלל ג' סי' ה') דדעת המר"מ חביב דעירוי דמבשל כדי קליפה ג"כ אינו אלא מדרבנן ועיין תשובת דרכי נועם (סי' ה')

סי' ד' יש לחקור אם מונח דבר האסור בהנאה לפנינו אם רשאי ליתן לבהמת חבירו שלמ"ד בעל הבהמה אם יש בזה לפני עור לא תתן מכשול דמהנה לחבירו או כיון דחבירו אינו מכוון ליהנות ליכא איסור מצד הנאת חבירו. והנה המתבאר בש"ס פסחים (דף כ"ה) דפליגא אביי ורבא ללישנא בהנאה הבאה לו לאדם בע"כ אפשר וקא מכוון ל"א וקא מכוון כ"ע ל"פ דאסור נקט אסור בחדא מחתא היינו להורות אף ללקות כמו באפשר ומכוין כ"כ אף דל"א מ"מ כי קא מכוין אסו' מצד הכוונה מצטרפינן מעשה ההליכה לא אפשר ולא מכוין כ"ע ל"פ דשרי היינו אליבא דר"ש דלר"י אסור דהא רבא מוקי פלוגתא דר"י ור"ש בל"א כמו שכתבו התוס' ובאפשר מודה ר"ש דאסור וא"כ קשה מנ"ל דלר"ש שרי אף בלא אפשר באיסור דאורייתא דלמא רק בגורר דל"ה רק מלאכ' דרבנן חורש כלאחר יד. ובדאורייתא אין חילוק בין אפשר ללא אפשר. ולאיכא דאמרי בל"א ולא קא מיכוון לכ"ע דשרי היינו ע"כ אף לר"י בודאי קשה ועיין פנ"י באורך ובמג"ש שבת מ"א. ונראה דטעם פלוגתתן הוא דסברו כל איסורי תורה הוי איסור גברא ולא איסור חפצא ופליגא מה אסרה תורה וכיון דמצינו דלר"ש בל"א מותר היינו אף דנעשה איסור מלאכה אף דל"ה רק דרבנן מ"מ כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תקנו וע"כ מה דאסרה רחמנא היינו שגוף ישראל לא יעשה מלאכה בידים ומה שנעשה בסיבתו מאליו ע"י גרירא כיון דלא אפשר ליקח בענין אחר נקרא הפעולה ע"ש ההיתר דהיינו לגרור הכסא ואף שממילא נעשה חריץ לא איכפת לן כיון שלא נקרא הפועל על שם תכלית עשיית החריץ לכן ממילא אף באיסור הנאה לא אסרה תורה תכלית הנאה רק שגוף ישראל לא יעשה שיהיה הנאה וכיון דלא אפשר נקרא ההילוך ע"ש ההיתר ולאביי דר"ש מתיר אף בקטנים דהיינו באפשר וע"כ דתכלית המלאכה לא נגרר אחר מעשה הגרירה כיון דאינו מכוין לזה ומה שגורר הוא כדי להביאו אל מקומו לכן הוי מלאכת הגרירה כאלו נעשה מאליו וכן בהנאה ג"כ כיון שאינו מכוין לילך שם כדי ליהנות רק לצרכו הוי כאלו בא הנא' ממיל' ובע"כ ולא אסרה התורה

ולפי"ז היה נראה דבאיסור חפצא כמו הקדש ונדר זה אסור אף בלא אפשר ולא מכוין דמ"מ בא הנאת הקדש אליו ובזה לא נוכל לומר דעיקר הקפידה היה שלא יעשה מעשה ליהנות מאיסור כיון דהחפץ אסור עליו ליהנות מזה באיזה אופן שנהנה אסור. ומה"ט מבואר פסחים (ל"ג) דבמעילה גם מתעסק חייב כיון דמ"מ נהנה ולא כתיב אשר חטא בה דבכל איסורין חוץ מחלבים ועריות מתעסק פטור דקפידת התורה שגוף ישראל לא יעשה והנעשה ממילא בלי כוונת מעשה לא אסרה תורה הואיל דל"ה רק איסור גברא משא"כ באיסור חפצא. אולם יקשה לכאורה מהא דקאמר אביי מנא אמינא לה דתניא אמרו עליו על ריב"ז שהי' יושב בצלו של היכל ודורש כל היום כולו והא הכא דלא אפשר ומכוין ושרי הא גם לדידיה דסובר דאליבא דר"י דמתיר אף במכוון הואיל דלא אפשר היינו כיון דבאפשר אסור ע"כ אף דאינו מכוין מ"מ כיון דאפשר לעשו' באופן אחר ועושה באופן שעושה האיסור נקרא הפועל על שם התכלית והוי כמו שמכוין ובכ"ז בלא אפשר שרי ע"כ הטעם משום דבזה לא נקרא פעולתו ע"ש התכלית רק ע"ש ההיתר והוי כנעשה ממילא ובע"כ וזה א"ש באיסור גברא אבל ליהנות מן ההקדש דהוי איסור חפצא מנ"ל דמותר וצ"ל כיון דאינו נהנה מגוף ההקדש רק מעשיית הצל וצל זה לא חל עליו ההקדש רק כיון שנעשה בסיבת ההקדש זה הוי כאיסור גברא דלעולם גם באיסור חפצא יש ג"כ איסור גברא כמ"ש הר"ן נדרים (דף י"ח) דמה"ט נדר חל על שבועה דהוי כמוסיף הואיל דחל איסור חפצא אבל שבוע' לא חל על נדר דנדר אף דהוי איסור חפצא מ"מ איסור גברא הוי ג"כ. וי"ל דמה שאסור ליהנות מן הצל לאו מטעם דחל איסור חפצא על הצל דאין בו ממש רק איסור גברא הוי שלא יסבב ליהנות מן ההקדש וכיון דלא אפשר לכך מותר אף שמכוין

וראיתי בתשובת מהרי"ל (סי' קנ"ד) דנשאל אם רשאי אדם להאכיל לבהמת חבירו איסור הנאה שלא מדעת חבירו כגון חמץ שאינו שלו שמצאה תוך ביתו אם קורא אני עליו לפני עור לא תתן מכשול דמהנה לחבירו וכ' וראי' יש לאסור מהא דאמרינן פ' כ"ש הנאה הבאה לו לאדם בע"כ ה"נ בנידון זה (ובסי' קס"א) השיב המהרי"ל מזה אין ראיה דהתם בהנאת הגוף מיירי כדמייתי התם מקול מראה וריח וצל שגופו נהנה. ולא אבין אדרבה לכאורה משם ראי' להתיר דקיי"ל כרבא לגבי אביי רק במכוין אף דלא אפשר דאסור אבל באינו מכוין מותר. וגם לשיטת התוס' כל הפלוגתא רק באופן דל"ה פ"ר אבל היכא דהוי פ"ר לכ"ע אסור. ואם מאכיל לבהמת חבירו איסור הנאה הוי פ"ר. ולדעת הר"ן חולין פגה"נ איירי פלוגתת אביי ורבא אף היכא דהוי פ"ר מ"מ בהנאה שרי עי"ש דאף היכא שעושה הוא בעצמו מעשה לגרום לו הנאה והוי פ"ר מ"מ כשאינו מכוין מותר בזה י"ל מכ"ש היכא שהוא אינו עושה מעשה כלל רק שחבירו עושה מעשה להאכיל לבהמתו דמותר ועיין במק"ח (סי' תס"ו) שכתב לדון אם רואה אדם שבהמתו אוכלת חמץ בפסח אינו מחויב לגרשה ולמונעה משום דקיי"ל הנאה הבאה לו לאדם מאליו דאפי' אפשר ולא קמכוין מותר וכ' בפנ"י דכל שההנאה בא לו בלא שום מעש' בגופו א"צ להפריש דאינו רק בשוא"ת עי"ש. וקשה עליו הא לדעת תוס' היכא דהוי פ"ר אסור והיכא דבהמתו אוכלת איסור הנאה ודאי דהוי פ"ר ולדעת הר"ן הנז"ל י"ל דמותר. ועיין הרז"ה ורמב"ן מלחמות פסחים סוגיא דריחא מילתא דמבואר מדבריהם כדעת הר"ן דאף בפס"ר בלא אפשר ולא קא מכוין מותר לגבי הנאה וברבינו ירוחם (נתיב י"ז ח"ה) כתב דבפס"ר הוי כמתכוין בכל איסור דאורייתא וכן הסכימו כל הגדולי' עכ"ל וע"כ צ"ל דאין כוונתו על הנאה

אך קשה על המהרי"ל מאי מספקא ליה הא מבואר במתניתין נדרים (דף פ"ח) המודר הנאה מחתנו והוא רוצה לתת לבתו מעות יאמר לה הרי מעות אלו נתונים לך במתנה ובלבד שלא יהיה לבעלך רשות בהן ועי"ש ולמה צריך לזה הא הוא נותן רק לבתו ואינו מכוין רק ליתן לבתו ולגבי חתנו הוי כלא אפשר ולא קמכוין ולדעת הרמב"ם דסובר דהמדיר חבירו ליהנות ממנו זה שהדיר לוקה אבל זה שנהנה אינו לוקה כיון שלא נדר לא שייך בי' לא יחל דברו וי"ל דמ"מ אף שהוא אינו מתכוין רק ליהנות לבתו מ"מ כיון שממילא חתנו נהנה מזה הוי כמהנה לחתנו כיון דיד אשה כיד בעלה קנאם הבעל והוי כמהנה לחתנו. אבל לדעת הר"ן נדרים (דף ל"ה) דחולק וסובר דהמדיר אינו עובר הא הוא אינו עובר ולגבי חתנו הוי כלא אפשר ולא קמכוין

וראיתי י בס' מח"א הלכות שלוחין (סי' ט') שכתב להכריע כדעת הרמב"ם דלוקה זה שהדירו אם מהנה אותו ממתניתין הנז"ל דלפי סברת הר"ן דאין המדיר עובר כלל אמאי צריך להתנות יתן לה בסתם וחתנו לא יהנה בהם. אבל לדעת הרמב"ם אם לא התנה אסו' ליתן כיון דיד אשה כיד בעלה קנאם הבעל ונמצא זה מהנה חתנו אבל אם נדר חתנו בהנאת חמיו יכול ליתן לבתו בסתם וא"צ להתנות דאיהו לא עביד שום איסור כיון דלא נדר ואע"ג דממילא הבעל קנאם חשיב הנאה הבא לו אדם בע"כ וזה אינו רוצה באותו הנאה ותהנה בתו מהם ולא עוד אלא דבכה"ג איסורא לא בעי ול"נ דלקני ולעבור משום בל וחל וכתבתי על הגליון דע"כ כוונתו כיון דחתנו עובר איסורא לא נ"ל דלקני דאל"כ אם יתן לה בסתם קנאם הבעל ועובר במה שקנאם א"ו כיון דלא נ"ל דלקני אינו עובר ואם כן הוא כוונתו הי' רשאי חתנו אף ליהנות אח"כ דמשל אשתו הוא אוכל. אולם אף לדעת הרמב"ם יקשה דהא מבואר בדבריו פ"ה מנדרים דאף דאינו לוקה מ"מ אסור לו ליהנות א"כ גם לדידי' למה צריך להתנות נימא איסורא ל"נ לי' דלקני כיון דאם יקנה הבעל עושה מ"מ איסור ודוחק לומר כיון דאינו לוקה אף דעושה איסור שלא נאמר ל"נ לי' דלקני וע"כ צריך לומר אף דא"ר לקנות מ"מ ממילא מה שקנתה אשה קנה בעלה ונהנה ועיין טו"ז יו"ד (ס"ס רכ"ב) כיון שזכה הוא ממילא הוי כקבל מתנה מחמיו וחזר ונתן לאשתו. והשיג על הפריש' שסובר דאם הבעל הדיר הנאה מאותן פירות דמותר ליתן לבתו דלא כן הוא דמ"ש ועי"ש עכ"פ מבואר ממתניתן הנ"ל דאף לגרום לחבירו איסור בע"כ אף דלא אפשר ולא קא מכוין אסור

ועוד נראה ראיה ממתניתין דפי"א דתרומות כהן ששכר פרה מישראל אעפ"י שמזונותיו עליו לא יאכילנה כרשיני תרומה וע"ש ברש"י בשם ר"ת הטעם דהנאת כילוי אסור כשנעשה בשביל ישראל וכ"כ תוס' יבמות (דס"ו ע"ב) משם ר"ת ואם נאמר דאף איסור הנאה ממש מותר ג"כ להאכיל לבהמת חבירו הואיל דהוא אינו נהנה הוי לגבי חבירו כלא אפשר ולא קמכוין יהיה מותר לכהן להאכיל כיון דמזנותיו עליו וחבירו הישראל אינו עושה שום איסור

אולם למה שבארתי לעיל דבהקדש ונדר הואיל דהוי איסור חפצא אסור אף לא אפשר ולא קמכוין אתי שפיר דכל הני איסורי חפצא הוי. ובזה מיושב קושית הט"א מסכת ר"ה (דף כ"ח) דהקשה על הר"ן חולין הנז' דסובר דאף בפ"ר מותר לגבי הנאה בע"כ דל"א ולא קמכוין א"כ אמאי המודר הנא' ממעין אסור לטבול בימו' החמה הא אף דהוי הנאת הגוף מ"מ הוי כל"א ולא קמכוין. ולמ"ש א"ש דלגבי נדר וקונמות דהוי איסור חפצא לכ"ע אסור אף בלא קמכוין הואיל דגם מתעסק חייב. ואף למ"ש רע"א לדון דמתעסק בכל איסורין הוי כעושה איסור דאורייתא רק מחטאת פטרו התורה מדכתב בה פרע למתעסק ומ"מ בל"א ולא קמכוין מותר היינו הכל היכא דהוי איסו' גברא בלבד בזה כשאינו מכוין ול"א לא מקרי הפועל ע"ש האיסור והוי כעוש' ממילא ולא אסרה התורה רק על גברא שלא יתעבד איסור ע"י אבל