אמרי בינה יורה דעה רכא

וחזר ואכל זית שלם. עכ"פ לר"י מבואר דאם נודע בנתיים והוי על ח"ש הראשון שוב אינו מצטרף האחרון אל הראשון א"כ אמאי כשעבר יוה"כ אינו מכפר על הח"ש ולא נצרף אל מה שנהנה אחר יוה"כ. אולם לדעת הרשב"א א"ש דבמעילה כיון דח"ש מותר מה"ת ע"כ הא דחייב הוא על חצי פ' האחרונה אף דח"פ הראשונה היה בהיתר מה"ת וכמו לר"ל בכל איסורי אכילה דבא עיקר החיוב על ח"ש האחרון כן מודה ר"י במעילה דכוותיה. ולפי"ז א"ש דאין יוה"כ מכפר על ח"ש כיון דמדאורייתא ל"ה איסור הח"ש ועיקר החיוב על ח"פ האחרונה ואעפ"כ מצטרף. אולם לשיטת הרמב"ם קשה. ולדעת הרשב"א י"ל בגניבה ג"כ דא"ד לאכיל' דגלי רחמנא בכזית וע"כ כיון דחזי לאצטרופי הוי הח"ש חלק מן האסור משא"כ בגניבה דלא כתיב שיעורא רק הללמ"ס כמו כל שיעורין ובגזל הוא פרוט' י"ל דחייב על ח"פ האחרונה לצרף להח"פ הראשונה אף דל"ה אסור מה"ת עיין במל"מ ה' שבועות במחלקותו עם המזרחי אם אכילה דכתי' בתור' הוי השיעו' בכזית והללמ"ס דח"ש אסור או דאכילה הפי' בכ"ש והללמ"ס מפקי מפשטא דקרא. ויש להביא ראי' מש"ס דפסחים (דף פ"ד) דלאו דלא תוציא מן הבשר דכתיב בקרבן פסח דא"ח עד שיהי' בו כזית מדסמך לאכילה משמע דפירוש אכילה הוא דוקא בכזית והלל"מ דמצטרף ולכך אסור ח"ש. ועיין תוס' פסחים (דף כ"ח) ד"ה בדין דכתבו בשל הקדש ל"מ בתוך הפסח דאם לא פדאו אסור בהנאה ולכאורה נ"מ דמותר מה"ת ליהנות בפמש"פ מצד איסור גבוה כמ"ש הרשב"א ומצד איסו' חמץ אסור מה"ת ושייך לומר מה"ת אבל אתה נהנה משל גבוה. עכ"פ לדעת הרשב"א י"ל דלענין שאר איסורין כמו בישול בב"ח אינו אסור מן התורה ח"ש דל"א חזי לאצטרופי במה דאם היה אז שיעור חיוב כמו שכ' הפ"מ

ויש לעיין למ"ש דטעמא דר"י דח"ש אסור מה"ת כיון דהוי חלק מן האיסור לצרפו אם ישלים השיעור. אם אכל ח"ש בשוגג ובכדאכ"פ הושלם לכדי שיעור במזיד ובהתראה י"ל דא"ח אף דהוי מזיד על ח"ש האחרון כיון דהיה שוגג על ח"ש הראשון. וראיתי בס' פנים יפות עה"ת פ' שלח דפשיט לי' דאם קצר ח"ש בשבת ובטרם שהשלים להשיעור התרו בו וגמר הח"ש השני דחייב עי"ש ולענ"ד צ"ע כיון דלא ניתן התרא' אלא להבחין בין שוגג למזיד וכיון דהי' שוגג על ח"ש הראשון לר' יוחנן דחצי שיעור אסור מה"ת הא דחייב על הצירוף היינו דח"ש הראשון היה גם כן חלק מן האיסור א"כ אף דמקבל עכשיו ההתראה על ח"ש האחרון מ"מ כיון דלא התרו בו על ח"ש הראשון אינו חייב ואף אם אומר דהי' מקבל ההתראה מ"מ א"ח ע"י עצמו ולא נוכל לצרף הח"ש הקדום לו הנעשה בלא התראה ואף לר"ל דחצי שיעור מותר מה"ת מ"מ י"ל דצריך שיהי' מזיד דוקא על כל השיעור וצ"ע

ומ"ש הפ"מ דלענין הנאה ל"ש לאסור בח"ש. וכן כתב באו"ח בפתיחה להלכות פסח וכתב לדבר פשוט דלהנאה צריך כזית דלא חמור מאכילה ואוכל ח"ש נהנה ולא לקי אולם חקר אם ח"ש בהנאה אסור מן התורה דמכל חלב לא נוכל למילף הנאה מאכילה. וכ' להוכיח מהא דחמץ הוי אינו ברשותו משמע דאף הנאה אסור ח"ש וכ' כיון דנפקי איסור הנאה מלא יאכל לחזקי' או מאותו לר"י משמע אף כ"ש. ובצל"ח פסחים כתב כיון דהנאה בלשון אכילה נאמרה שיעורו כמו אכילה ולדבריו לא נוכל למילף מכל חלב דלגבי אכילה נאמרה אבל לא לענין הנאה וכמ"ש הפ"מ. והצל"ח כתב שם דלדעת הרמב"ם דאין לוקין על הנאה ליכא נ"מ לדעת שיעור הנאה בכמה משמע דסובר דגם לענין הנאה ח"ש אסור מן התורה. ולא אדע דהא נ"מ לענין כלאי הכרם דלוקין אף לדעת הרמב"ם ואף די"ל כיון דהוציא הכתוב האיסור בלשון הקדש פן תוקדש דינו כמו הקדש לדון בו שיעור ש"פ. אולם א"כ אם אכל חצי זית ויש בו ש"פ ילקה ועיין ירושלמי (פ"ו מס' תרומות) דקאמר מודה ר"ל באיסור הנא' מבוא' דאיסור הנאה לא תליא בשיעור אכילה וי"ל אפילו ח"ז אם ש"פ עובר מטעם הנאה. ואם נאמר דל"ש חזי לאצטרופי לגבי הנאה י"ל קצת קושית המגיה שם במל"מ הלכות שגגות על קושית תוס' פסחים (דף כ"א) יהי' הנהנה בחמץ בפסח בכרת א"כ למה אצטריך קרא הנפש לרבות השותה כיון דאף על הנאה חייב כרת. ולהנ"ל י"ל דרבוי דקרא הוא לרבות שתי' היינו לצרף בכא"פ מה שאין כן מטעם הנאה. אולם מדכתבו תוס' חולין (דף ק"כ) דאצטריך נפש לרבות השותה לענין כרת משמע קצת דלענין הנאה לאצטרופי ל"צ קרא וי"ל דהתוס' קושטא נקטי דעל הנאה אינו חייב כרת ואצטריך קרא דנפש לרבות השותה לכרת. ומה דהוכיח הפ"מ לאסור ח"ש בהנאה דאל"כ אמאי הוי חמץ אינו ברשותו לא אבין דאכתי יקשה לר"ל דסובר ח"ש מותר מה"ת וע"כ צ"ל מטעם מצות תשביתו חשיב אינו ברשותו וכמו שכ' המקו"ח ריש הלכות פסח

וז"ל רמב"ם (רפ"ט) בב"ח אסור לבשלו ואסור לאכלו מה"ת ואסור בהנאה וקוברין אותו ואפרו אסור כאפר כל הנקברין ומי שבישל משניהם כזית כאחד לוקה כו' וכן האוכל כזית משניהם מהבשר והחלב שנתבשלו כאחד לוקה ואעפ"י שלא בישל ומלשונו הזהב דפתח אסור לבשלו ולאכלו מה"ת מבואר דאיסור תורה הוא אף בח"ש ולכך אמר אסו' להורות אף על פחות משיעור נאמר האיסור לבשלו וכמו דאסור לאכול מה"ת ח"ש כן אסור לבשל ח"ש וגם אסור בהנאה דלגבי הנאה ליכא נ"מ דליכא מלקו' לשיטתו ואח"כ כ' מי שיבשל משניהם והאוכל משניהם כזית לוק' דלענין מלקות בעי שיעור אבל לענין איסור תורה אף ח"ש כמו דאסור באכילה אסור בבישול ולענין הנאה ליכא שום חילוק דלעולם אינו לוקה לדעת רמב"ם אף בב"ח כמבואר מדבריו כאן דלא כתב רק מי שמבשל כזית משניהם וכן האוכל ולא כ' נהנה הרי דסובר גם אינו לוקה על הנאה וכדעת המל"מ ולא כדעת הפ"ח דבב"ח מודה הרמב"ם דלוקה ועיין פלתי (ס"ק י"ג) ובמ"ש דיני פסח (סי' ז')

סי' ג' ואם יש בישול אחר בישול בבב"ח הוכיח בכו"פ מר"פ כל הבשר דיש בישול אחר בישול מדאורייתא. וראייתו מהא דר"פ כל הבשר לכך אינו עולה על שלחן אחד בשר עם גבינה גזירה שמא יעלה באילפס ראשון והא לא יעלה עה"ש בעת האוכל דבר חי וע"כ דכבר נתבשל רק יעלהו רותח וכבר נתבשל וישים בו גבינה ש"מ דאף בכה"ג קרוי איסור תורה דאי דרבנן הוי גזירה לגזירה ודבריו צ"ע הא י"ל ע"כ אין בישול אחר בישול בבב"ח רק אם נתבשלו תרוויהו יחד אז כיון שכבר קבלו טעם זה מזה אינו מוסיף שום דבר בבישול השנית אבל אם נתבשל כבר הבשר והחלב כל אחד בפ"ע ואח"כ נתערבו ונתבשלו שניהם יחד בזה לכ"ע יש בישול אחר בישול כיון דע"י בישול השני נתערב הטעם וקבלו טעם זה מזה דרך בישול משא"כ בלוע בכלי דכבר נתבשלו יחד סברי הש"ך והפ"ח והמ"י שפיר דאינו רק חומרא בעלמא כיון דכבר נתבשלו יחד אין בזה בישול אחר בישול. וראיתי בס' ממ"ח שהוכיח דאין בישול אחר בישול מדברי רמב"ם דפוסק המבשל חלב בחלב או בשר מתה דלוקה על הבישול ואינו לוקה על האכילה דאין איסור חל על איסור. וכבר כתב בפירוש המשנה הטעם דאם לא יחול איסור בב"ח דאכילה לא יחול גם איסור הנאה ול"ה מוסיף וכמו שביאר הפלתי. ועדיין יקשה הא כיון דחייב על הבישול נימא דהוי מוסיף דהא בישול לא תלי' באכילה. א"ו דאין בישול אחר בישול ולכך ל"ה כולל דטרם דנתבשל כמאב"ד לא עבר וכשכבר בישל סר ממנו האיסור בישול אבל אם יש בישול אחר בישול יקשה דאחר שנתבשל כמאב"ד חל עליו איסור בישול ואכילה והנאה ומגו דנתוסף איסור בישול נוסף עליו איסור אכילה והנאה עכ"ד. ולא אדע מה קאמר הא אף אם יש בישול אחר בישול נמי לא נכנס זה בכלל סוג כולל או מוסיף דמה דנתחייב על בישול השני הוא כמו על בישול הראשון דל"ש מוסיף כיון דכבר נתבשל סר מזה האיסור כן אף מאה פעמי' הכי בשביל שאסור לצרף יחד חלב בחלב ולבשל בשביל זה יהיה מוסיף עליהם איסור אכילה דהא צריך להוסיף בחתיכה זו איסור וקודם בישול לא יש איסור ולאחר בישול כבר סר האיסור ואף אם יבשל מחדש שוב שנית ג"כ לא חל כיון דלא חל פעם ראשון על החלב איסור דבב"ח הכי בשביל שחיבר עמה חלב ובישל שנית דחייב על הבישול יהי' חייב על אכיל' כיון דכל פעם ופעם אחר הבישול סר האיסור וז"פ וברור

ומדברי הש"ך (ס"ק ח"י) שכתב דשאר כלים של עכו"ם המבשלים בו אסור ג"כ לישראל לחתות משום דיש בו בלוע בב"ח ונתבשל הבלוע וסיים דאינו אלא חומרא בעלמא. כ' הפלתי דאין הטעם משום דאין בישול אחר בישול דיש בישול אחר בישול רק הטעם משום דבבלוע שנתבשל כבר אין בו בישול עי"ש דרוצה לומר אף בבלוע בחתיכה וזה צ"ע. אולם י"ל דכתבה תורה לא תבשל גדי בחלב דצריך להיות בגלוי ודרך בישול אבל הנבלע בקדירה ואינו גלוי י"ל דלא שייך בישול דדרך בישול אסרה התורה וזה אינו דרך בישול לכך כ' דל"ה רק חומרא. גם י"ל למה דנסתפק הריטב"א מס' שבועות (דף ח"י) לענין מבשל בשבת אם קרובי בישול הוי מבשל לחייבו כגון דעומד אצל האש והוי בישול בתרתי שעי והיפך בה ומבשל בחד שעה או דחיתה באש אם מחייב משום מבשל ע"ש וי"ל אף אם בשבת חייב בקרובי בישול הוא משום דמלאכת מחשב' אסרה תורה וכיון דגורם שיתבשל מהר הוי כמבשל אבל לענין בישול דבב"ח י"ל כשעומד אצל האש והי' מתבשל בלא חיתוי של הישראל מה שהישראל מחתה בהאש ל"ה רק קרובי בישול ואינו חייב בשביל זה. ואף די"ל אם מגיס בתוך הקדירה עם הכף דחייב משום מבשל כמו בשבת היינו כשעושה הגסה בגוף התבשיל אבל אם אינו עושה בגוף התבשיל רק דמקרב הבישול י"ל אף דלענין שבת ספוקי מספקא ליה לריטב"א לענין בב"ח לא מתחייב בכה"ג וצ"ע

וכן נראה מדברי ש"ך (ס"ק י"ט) שכתב כשהדיחם במים רותחין וערבם כך הא לא"ה אינו אסור בהנאה עי"ש ומסתמא מים שהדיחו בהם כלי בשר וכלי חלב הוא לאחר הבישול הרי דיש בישול אחר בישול אף בדבר בלוע ואולי איירי שהדיח דבר בעינא. וקצת יש להביא ראי' מדברי תוס' ומרדכי דס"ל אף בב"ח שנאסר ע"י כבישה מעל"ע דקבלו טעם זה מזה ואסור מדרבנן אינו חייב על הבישול אח"כ כיון שכבר נתבלבלו וקבלו טעם זה מזה דהא התוס' ע"ז (דף ל"ה) ד"ה מפני כ' הא דנקט מפני שמעמידין בקיבת נבלה הא אף בשחוטה אסורה מפני בב"ח וכתבו דמשו' נבלה אית בה איסורא דאורייתא אבל בשחוטה משום בב"ח לית ביה איסור דאורייתא דהוי צונן ויקשה עכ"פ הא גבינות עכו"ם לא מצינו דגזרו רק באכילה ולא לאסור בהנאה ובישול ואכתי אמאי לא גזרו משום בב"ח שיהיה אסור לבשל וגם אם בישלו הנכרי יהיה ג"כ אסור בהנאה