אמרי בינה יורה דעה רכ

דמה דליתא בלאו דאכילה משום בב"ח ללקות לא נאסר בהנאה

והנה מ"ש הרמב"ם וכיוצא בהן נראה מדבריו דאף בשר טריפ' המבש' בחלב לוקה דאיסורין אחרים יש אבמה"ח וטריפה שיתחייב על בישול לבד. ובספר בית הלל כ' לאסור לבשל בשר טריפה בחלב בהמה טהורה כדי למכור לגוי אם נזדמן לו ואסור מה"ת ובהנאה והביא ראיה מש"ס חולין (דף קט"ו ע"ב) דבי ר"א תנא ל"ת כל נבלה אמרה תורה כשתמכרנה לא תבשלנה עיי"ש ברש"י והה"ד טריפה נמי דמ"ש מנבילה ואע"ג דכל הפוסקים לא הביאו רק הא דתנא דבי ר' ישמעאל מ"מ גם לימוד זה אמת לדינא ומשמעות דורשין א"ב ולכן מי שמבשל בשר נבלה וטריפה בחלב הוא אסור בהנאה עכ"ד. ובאמת מזה אין כ"כ ראיה דאף דכתיב לא תאכל כל נבלה ובסיפא דקרא כתיב לא תבשל ע"כ לא קאי על כל מיני נבלה דהא אף חיה בכלל דלא תאכל כל נבלה וחיה נתמעט מגדי למה דפסקינן כר"ע דאינו נוהג בחיה ואעפ"כ כתיב אחריו לא תבשל וע"כ לדידן או אי תנא דבי ר"א סובר ג"כ כר"ע ע"כ דלא קאי על כל מיני נבלה כמו כן י"ל דלא קאי על טריפה והטעם די"ל דליכא איסור לבשל דהא מה דממעטינן ולא בחלב שחוטה כ' רש"י (דף קי"ג) בחלב אמו משמע דלא נאסר חלב אלא ממין שנאסר בשר וגדי הא איתרבאי ביה כל בהמה טהורה ולא טמאה הלכך חלב כגדי דהא אמו כתיב וקא ממעט חלב טמאה אפילו הבשר טהור. א"כ יש לדון מזה דכמו כן בשר בהמה טהורה מותר לבשל בחלב חיה כיון דבשר חיה מותר כיון דלמדנו דלא נאסר חלב אלא ממין שנאסר הבשר. וראיתי בגליון יו"ד מר' עקיב' איגר ז"ל שכתב אבל בחלב חיה חייב וכ"כ בית הלל ולא ראיתי כזאת בדברי הבית הלל וגם לכאורה מהראוי להיות מותר מה"ת כמו דממעטינן מחלב אמו ולא בחלב טמאה דחלב כגדי א"כ כמו כן נאמר דלא נאסר החלב רק ממין שנאסר הבשר וכ"כ בתפל"מ. א"כ כמו כן יש לדון אם נדרש בחלב אמו ג"כ למעט מה שאינו ראוי להיות אם וכיון דטריפ' אינה יולדות אין במבשל בחלב טריפה איסור מבשל בב"ח וכמו כן גדי צריך להיות שלא יהיה טריפה. אולם באמת כבר מבואר באו"ה המובא בפ"מ ובגליון הגרע"א ז"ל דיש איסור תורה בחלב טריפה דראוי' להיות אם באם היתה מעוברת מקודם יכול' להוליד אחר שנטרפה ורק אם נטרפ' מתחל' יצירתה כגון יותרת וכדומה י"ל דאין בחלבה דין בב"ח דאורייתא ובאמת מדממעט רק חלב שחוט' יש לדון דטריפה לא נתמעט וממילא ודאי דבשר טריפה אסור מה"ת לבשל בחלב וזה שכ' הרמב"ם כיוצא בו דאם אין כוונתו רק על אבמה"ח היה לו לרמב"ם לפרט. אך מ"ש הבית הלל דמבשל נבלה וטריפה בחלב אסור בהנאה. אף דנתבאר מדברי הרמב"ם דנבלה וטריפה יש בהן איסור בישול דבב"ח מ"מ לענין הנאה לא נתבא' ודעת האחרונים דיש לסמוך על דבריו בפירוש המשנה מס' כריתות דמותר בהנאה כיון דלא יש בהו איסור אכילה מטעם דאין איסור חל על איסור וכמו שכ' לדינא הדגול מרבבה ומדברי או"ה הנ"ל (כלל ל' אות י"ד) דכ' דחלב טריפה הוא ככל שאר חלב דאורייתא גם מצד בב"ח ודנין בספיקת' לחומרא משמע דהוא לענין איסור הנאה דהא לענין אכילה בלא"ה הוי ספיקתו לחומרא מצד חלב טריפה ובהגהות שם(אות ט"ו) כתב כן דבלא"ה אפילו לא היתה ראוי' להיות אם ספיק' לחומרא ולמ"ש נ"מ לענין הנאה מזה נראה דההגה סובר דכיון דאין איסור אכילה דבב"ח חל על טריפה לא חל ג"כ איסור הנאה ולדעת המרדכי פרק גה"נ דציר נבלה וטריפ' אסורה רק מדרבנן דלא ילפינן טריפה מן טמאה ובטמא' יש רבוי הטמאי' לאסור צירן ורוטבן ולא בטריפה. ועיין פ"ח (סי' ע' ס"ק ח"י) א"כ י"ל אף חלב טמאה אסור מדאורייתא אבל בטריפה דצירן מותר מה"ת חלב טריפה ג"כ רק מדרבנן אסור ובודאי חל איסור בב"ח אך האו"ה ודאי סובר דאסור מה"ת. אולם אף האסור מה"ת ליכא לאו כמבואר ברמב"ם ומהראוי שיחול ע"ז איסור בב"ח וע"כ דמ"מ אף דא"ב מלקות עדיף מחצי שיעור ולא חל עליו איסור בב"ח ועיין לח"מ שם

דם בחלב דאסור מדרבנן בבישול אינו מובן לכאורה דלאיזה טעם גזרו חז"ל באיסור בב"ח הא בלא"ה אסור משום דם והוי כמו טמאה דמותר בבישול ובהנאה לכ"ע ומצאתי בגליון הגרע"א ז"ל דהניח בצ"ע וקצת י"ל דהא ודאי כבד שהוא דם אם בשלו בחלב חייב אף דאמרינן גדי להוציא דם מ"מ אינו יוציא אבר מן גדי ואם בשלו בחלב חייב וכבר השיגו על המהר"מ שיף בזה א"כ י"ל דגזרו אף בדם אטו כבד

סי' ב' אם בישל בשר בחלב ולא נתבשל כמאכל בן דרוסאי כ' הפ"ח דאינו אסור מה"ת כדאמרינן חולין (דף ק"ח) באיזה בישול אמרו בבישול שאחרים אוכלים אותו הרי כל שאין אחרים אוכלים אותו לא מקרי בישול וכיון דאינו אסור אלא מדרבנן שרי בהנאה ותמה עליו במה שהבין הפ"ח לפרש כל שאחרים אוכלים היינו כמאכל בד"ר שהרי רש"י פי' שם שאחרים אוכלים גוים כלומר שנתבשל כל צרכו הרי דצריך בישול גמור. וכן עמד בזה הפ"מ בפתיחה. אולם בדברי ריטב"א שם כתוב להדיא כמ"ש הפ"ח וכתב ומסתברא כ"צ היינו כמאכל בד"ר שדרך אוה"ע לאכול כן. וכתב וה"מ לענין איסור תורה דאלו לדינא דרבנן אפי' צונן בצונן אסור עכ"ל. הרי דסובר בפשיטות דבישול בלשון הכתוב בישול כמאכל בד"ר הוי בישול גמור לחייבו מלקות. ומה שהביא בחק"ל מתוספתא פ"ג דמכות דתני כמה יתבשל ויהא חייב כדי שיהא נאכל משום זה דמשמע דבעי בישול גמור ולמ"ש הריטב"א דדרך אוה"ע לאכול כן ומחשב לגבייהו כ"צ זה ג"כ כוונת התוספתא כדי שיהא נאכל משום בישול זה והיינו כמאכל בדר"ס

ויש לעיין אם לא נתבשל עדיין כמאכל בד"ר למה לא נימא דאסור בהנאה כיון דעכ"פ היה מעט בישול נימא דחצי שיעור אסור מן התורה וכיון דאסרה תורה הבישול נימא דאף פחות מכדי שיעור בישול יהיה אסור מה"ת כמו דמצינו בכל שיעורי תורה דחצי שיעור אסו' מטעם דחזי לאצטרופי וה"נ כיון דהתחיל מעט להתבשל חזי לאצטרופי דאם יגמו' הבישול יהיה חייב. ונאמר דאסור מה"ת לבשל פחות מכדי שיעו' כמאכל בד"ר ובברייתא דקתני באיזה בישול היינו לחייבו מלקות בזה בעי שאחרי' אוכלים ויש לחלק בזה

ועיין פ"מ בפתיחה דחקר בבישול ח"ש אם אסור בהנאה מה"ת דאם הט' דח"ש משום דחזי לאצטרופי היינו לענין אכילה יש שיעור צירוף כדי אכילת פרס אבל לא על בישול והנאה. או דלמא הפי' דחזי לאצטרופי דראוי לצרף עם ח"ז אחר ויהי שיעור שלם. ודומה לזה כ' השאגת ארי' לענין איסור לאו דבל יראה דחמץ אם עובר ג"כ באיסור דאורייתא על ח"ש. וכתב ג"כ דל"ש חזי לאצטרופי דאם יצרף עוד כדי ח"ז לא יהיה האיסור למפרע רק מני אז כשיצרף וא"ד לחזי לאצטרופי דגבי אכילה דשם בהכרח יצרף מה שאכל מקודם לזה להשתא ונגמר האיסור אבל לענין ב"י עובר כל רגע ורגע והוי כנעשה מחדש האיסור כן נמי אם יצרף ויבשל מחדש ח"ש זה עם עוד ח"ש יתחייב מחדש דאם יש בישול אחר בישול לגבי בישול בב"ח לא נצטרך לצרף הבישול הראשון ואם אין בישול אחר בישול ג"כ לא נוכל לצרף מה שנתבשל מקודם לזה דלא מצרפין בכדי אכ"פ לענין שאר איסורין. אמנם אם נאמר כמ"ש הפ"מ דחזי לאצטרופי הפי' דאם היה עוד עד תשלום השיעור הי' חייב הוי זה חלק מן האיסו' אז היה הדין גם לענין איסור ב"י בחמץ שיהיה אסור מה"ת

והנה מצינו לענין גניבה וגזילה דכתב המ"מ ריש ה"ג דח"פ אסו' מה"ת כמו כל ח"ש דאסור מה"ת. ובהגהותי לס' ד"ח דיני גו"ג (סי' ב') הבאתי להקשות ע"ז דבחצי פרוטה כיון דמוחל אח"כ ל"ש חזי לאצטרופי ודומה להא דמס' שבת(דף פ') בהוציא ח"ש והניחו וחזר והוצי' דחייב ואם קדם והגביה החצי הראשון קודם הנחת חצי השני נעשה כמו שנשרף ופטור וה"נ דכוותי'. וכתבתי ליישב דהא קיי"ל לענין אכילת איסור באכל ח"ש והקיאו וחזר ואכלו חייב שהרי נהנה גרונו בכזי' כמבוא' סוף פ' גה"נ נימא ג"כ הא כבר הלך לו הנאת גרונו מח"ש הראשון וע"כ צ"ל דעכ"פ קלטה גרונו בהנאת חיך מכזית ע"י צירוף וחייב כן נמי לענין גניבה. ולמ"ש הפ"מ דשיעור צירוף בכדא"פ לא נאמר רק לענין אכילה ע"כ הא דמצרפין הח"ש להשלים לשיעור שלם גבי הוצאה דשבת הוא משו' דכל יום שבת וקדושתו מצרף. אולם למ"ש דחזי לאצטרופי הפי' דאם הי' אז עד תשלום השיעור הי' חייב. א"כ בלא"ה א"ש מגזל דשם עכ"פ אסור מה"ת אף דנאמר דלא חזי לאצטרופי אח"כ מ"מ חזי לאצטרופי אם הי' אז כדי שיעורו ובשבת זה אסור מה"ת. וברמב"ם פ"ו ממעילה כ' ויראה לי שאינו לוקה על פחות מש"פ ומבואר דעכ"פ ח"ש לגבי איסור הקדש אסור מה"ת ובמל"מ שם רמז על דברי רשב"א גיטין (דף י"ב) ושם מבואר דאינו אסור מה"ת ליהנות בפחות מש"פ מן ההקדש רק מדרבנן

ולכאורה יש להביא ראיה לדעת רשב"א מהא דמבואר כריתו' (דף ח"י ע"ב) דפריך אמאי גבי מעילה מצטרף אפי' מכאן ועד ג' שנים מדכתיב תמעול מעל ריבה הא כיפר עלי' יוה"כ ומתרץ ואיב"ע כי מכפר יוהכ"פ על כולא שיעורא על פלגא דשיעורא לא מכפר ובמל"מ (פ"ג משגגות) כ' והוא דבר פלא בעיני ולכאורה י"ל כיון דח"ש אסור מטעם דחזי לאצטרופי וכי מצרף אח"כ לשיעורא נשלם האיסור. וא"כ אימת נגמר האיסור אחר יוה"כ ולא מכפר יוה"כ למפרע על העתיד לצרף. אולם הא מבואר בש"ס שבת (דף ע"ח ע"ב) פלוגתת ר"י ור"ל. באוכל ב' זיתי חלב בהעלם אחד ונודע לו על הראשון וחזר ונודע לו דר"י מחייב שתים מדכתיב על חטאתו ור"ל אומר א"ח אלא א' מדכ' מחטאתו ור"י מוקי הא דכתיב מחטאתו באוכל כזית ומחצה ונודע לו על כזית וחזר ואכל ח"ז אחר בהעלמו של שני מ"ד ליצטרופי קמ"ל דהוי כנודע לו על הכל דאי הוי מייתי קרבן הוי מיכפר בהדי' בלי שום ידיעה ע"ש ברש"י. וי"ל דר"י ור"ל לשיטתם אזלו דר"י סובר דח"ש אסור מה"ת משו' דחזי לאצטרופי היינו כיון דשיעור אכילה הוא בכזית והללמ"ס דבכדי אכ"פ מצטרף ואי ס"ד דח"ש מותר מה"ת איך היתר מצטרף לאיסור ואין סברא שיתחייב על ח"ז האחרון. וע"כ מוכרח דח"ש הוי התחלה וחלק מן האיסור וכשנשלם לשיעור חייב למפרע. וא"כ כיון דנודע לו על זית הראשון אם היה מביא קרבן היה מכפר ולכך אינו מצטרף לח"ז האחרון ולר"ל הדין להיפך כיון דס"ל דח"ש מותר מה"ת ע"כ הא דמצטרף כשמשלי' לשיעור היינו דגזה"כ והללמ"ס שילקה על ח"ז שאוכל באחרונה בכדא"פ של ח"ז הראשון אף שחצי הראשון היה מותר וא"כ מה"ת ל"ה צריך לכפר' על ח"ז הראשון כיון דמותר לכך מצטרף כשאכל אח"כ הח"ז האחרון ואף שאכל לאחר כפרה כיון של"ה צריך לשום כפרה דלדידי' מותר מה"ת ועיקר החיוב על חה"ש לכך מוקי הא דכתיב מחטאתו דוקא כשאכל זית