אמרי בינה יורה דעה ריט

טריפה ומ"מ הביצה אסורה מה"ת כמו ביצה טריפה ואף למ"ש הכו"פ שם דהטעם דכבר גבר החולשא כאלו כבר מתה מ"מ כיון דעדיין אית בה חיותא עדיין הביצה ינקה וגדלה בה ועיין ס' תשובת פני ארי' (סי' כ"ז) וראיתי בפ"מ (סי' פ"ו ס"ק ח') בש"ד שכ' יראה לי ביצה גמורה מאותן ששה נבילות המנויין בפ"א דחולין והר"מ הלכות שחיטה אם ילדה ביצה אף ששהתה קצת בין הלידה ובין זמן שנולדו בהם סימני נבלה אפ"ה כיון דמטמאין מיד חשובין כמתים ול"ש בהם ילדה באיסור ולדינא צ"ע אם הוי מד"ת ועיין רמב"ם (פ"ב) מאה"ט עכ"ל. ולא אדע ודאי הנך תרתי ניקב הושט ופה"ג לכ"ע הוי נבילה מה"ת כנ"ל אלא אף הנך דמטמאין בחיים ופסק חיותא מ"מ דוקא אם נמצא במעיה גמורה מותר מה"ת אבל אם הולידה ממש אם אפשר בטבע בכך ע"כ דינקה באיסור ואינ' מותרת מה"ת רק הנמצא במעיה גמורה וז"פ

וחלב נבלה כתב הב"י (סי' פ"ז) דהמבשל בשר בחלב מתה לוקה על אכילתן משום נבילה ובדו"פ חולק עליו וסובר דחלב מתה דינו כמו ביצת נבלה דאינו אסור מדאורייתא ולמה שנתבאר מדברי ראשונים דביצת נבלה עיקר האיסור אטו ביצת טריפה צ"ל דחלב נבלה ג"כ מטעם זה אסור אולם לא מצינו גזירה הזאת בש"ס. אולם דעת הב"ח דאסור מה"ת. אך הא דכ' הב"י דלוקה הוא תמוה דהא דעת הרמב"ם דעל היוצא מטמא אינו לוקה ואף בחלב טמאה אינו לוקה וכבר עמד ע"ד הב"י בלח"מ (פ"ט) ממ"א ומ"ש שם ליישב די"ל דחלב טמאה אינו לוקה מטעם דכתיב מבשרם לא תאכלו דמשמע בשר דוקא אבל על חלב נבלה דל"כ בשר לוקה דבריו תמוהין הא גם בעופות טמאין לא כתיב מבשרם ואף עפ"כ אינו לוקה כמבואר (פ"ג) ועי"ש במ"מ (ה"ו) דכל היוצא מטמאין דין אחד להן וא"כ למה יגרע נבלה משאר איסורים ובכו"פ (סי' ס"ב ס"ק ה') הקשה דלמה אינו חל איסור טריפה על אבמה"ח נימא מגו דחל על חלב חל נמי על בהמה והו"ל כולל וכ' לדעת רמב"ם א"ש כיון דאין בו מלקות ל"ה כולל או דשורת הדין דלא מתסר החלב הנמצא רק חלב הנתהוה אח"כ וזה לא מחמת לאו דטריפה רק דדמי לצירן ואף מן אבר מה"ח צירן אסור. וחידוש הוא דהא דפשיטא ליה דחלב הנמצא אינו אסור מן הדין דפליגי בזה הפרישה והב"ח ולדעת הב"י והב"ח אסור מן התורה

קצת

דיני בב"ח ותערובת

סי' א' איסור אכילה דבשר בחלב כתבו הפוסקים כבריית' דתדב"י דילפינן מן ג"פ לא תבשל אחד לאיסור אכילה וא' לאיסור הנאה וא' לאיסור בישול והוציא אכילה בלשון בישול לומר שאינו אסור מה"ת אלא דרך בשול והקשה הרא"מ ל"ל לא תבשל תפ"ל מלא תאכל כל תועבה כל שתעבתי לך ותירץ דבא ללקות דמלא תאכל כל תועבה אינו לוקה דהו"ל לאו שבכללות ובכו"פ הקשה לדעת רמב"ם דאינו לוקה על הנאה א"כ חד לא תבשל דקאי על איסור הנאה למה לי מל"ת כל תועבה נפקא לר"א דכ"מ שנאמר לא תאכל איסור הנאה נמי במשמע וכ' דנ"מ במבשל לחולה בב"ח וליכא תועבה ואצטרך קרא דאף בכה"ג אסור ויש לגמגם בזה דהא מה דנקרא תועבה הוא לאו משום דגבר' עביד איסור רק התועבה הוא מה שנתבשל ביחד בב"ח ואף אם בישל גוי מאחר שתעבתיו לך להתרחק מבשולו שלא לבשלם יחד וכמ"ש רש"י חולין (דף קי"ד ע"ב) [ומ"ש שם רש"י כגון ע"י קטן וגוי יש לדקדק דאף דקטן אינו מצווה מ"מ תקלה הוי רק רחמנא חייס עליו שלא יענש וכיון דגלי לן הקרא דלא מספינן להו בידים שמעית מנה דעבירה הנעשית ע"י קטנים עבירה היא כמו ע"י גדולים וכמבואר ש"ס סנהדרין(דף נ"ה ע"ב) קנון הוא ועיין ת"ה (סי' קכ"ה) א"כ בבישול של קטן הוי כבא בעבירה ויש ליישב] וע"ש תוס' (דף קט"ו) ותמורה (דף ד') גבי צורם אוזן בכור דהוי תועבה אף כשנעשה ממילא ועיין פ"ח (סי' ס"ד) וכ"כ בב"ח אף אם נתבשל ממילא הוי תועבה ואסור לאכול דהתורה לא הקפידה על הפועל רק הפעולה שבישל בב"ח יחד מתועב ואסור וממילא אף אם מבשל בעד חול' אף דתבא עליו ברכה מ"מ תועבה הוי גוף הבב"ח שנתער' ע"י בישול יחד ואסור לבריא רק לחולה מותר או דחוי וכמו נבלה דהותר לחולה ומ"מ לבריא אסור כן בב"ח הנתבשל לצורכו ולא צריך לזה קרא וילפינן ג"כ מלא תאכל כל תועבה. וי"ל הא דצריך רב אשי ללמוד איסו' בב"ח אכילה והנאה מל"ת כל תועבה ולא ממה דכתיב ג"פ לא תבשל. וגם הכי לרב אשי לא יתחייב מלקות על אכילה דבב"ח דהא מל"ת כל תועבה לא לקי דהוי לאו שבכללות. רק רב אשי אשמועינן דאי לאו מלא תאכל כל תועבה היינו אומרים דהתורה לא אסרה רק הזהירה שלא לבשל וגם שלא לאכול וליהנות ממה שנתבשל בעבירה ולכך הוציא אכיל' בלשון בישול אבל אם לא נתבשל בעבירה או ע"י גוי או ע"י קוף לא היינו יודעין דאסרה התורה ולכך קאמר מניין לבב"ח שאסור באכילה היינו אף אם לא איתעבד בהו עבירה דבישול קאמר מלא תאכל כל תועב' היינו דגוף הדבר מתועב מה שנתבשל בב"ח יחד מאחר שתעבתי לך להתרחק מבישולו שלא לבשלם יחד אסור וכמ"ש רש"י. ואכתי ל"ה יודעין דאסור בהנאה אם לא איתעבד ע"י עבירה לכך קאמר כיון דילפינן מל"ת כ"ת ממילא הנאה בכלל אכילה

ויש לחקור להסוברים בדעת רמב"ם דאינו לוקה על הנאה אף בב"ח דיש קרא מיוחד לא תבשל מ"מ כיון דהוא רק באם אינו ענין וכמ"ש הלח"מ (פ"ט) ממ"א. או משום דאפשר בלא מעשה ועיין מל"מ (פ"ה) מיסה"ת. יהי' הטעם ממה שהוא יש לחקור אם נשבע שלא יהנה מבב"ח שנתבשל יחד אם חל השבועה כמו דלדעת הרמב"ם בנשבע על ח"ש איסו' שלא יאכל דחל השבועה ולקי כשעובר הואיל דאינו מפורש בתורה כמבואר בדבריו הלכות שבועות כן נמי בזה הואיל דלא לקי כיון דאינו מפורש בתורה שלא ליהנות י"ל דחל השבוע' ולקי אם נהנה או י"ל כיון דעכ"פ כתיב שלשה פעמים לא תבשל ומוקמינן אחד לאיסור בישול וא' לאיסור אכילה וא' לאיסור הנאה אף שהוא באם אינו ענין ולא לקי רק על אכילה מק"ו כמ"ש הלח"מ שם ולא על הנאה או משום דהוי כאין בו מעשה מ"מ לענין זה מפורש בתורה מקרי ולא חל השבועה דכבר מושבע ועומד מהר סיני כמו דודאי לא חל אם נשבע שלא יאכל כזית מבב"ח אף דלא כתיב מפורש בתורה מ"מ כיון דחד לא תבשל הוא על אכיל' באם אינו ענין ובק"ו כמ"ש הלח"מ ולוקה הוי כמפורש בתורה ולא חל השבועה כ"כ י"ל אם נשבע על הנאה שלא יהנה ג"כ כיון דהוי באם אינו ענין אף דאינו לוקה מ"מ הוי כמפורש בתורה ולא חל השבועה. ואם נאמר כן אתי שפיר דטובא אשמועינן ממה דכ' ג"פ לא תבשל דמוקמינן חד לאיסור אכילה וחד לאיסור הנאה והוי כמפורש בתורה ולא חל השבועה משא"כ אם לא היה נאמר ג"פ לא תבשל והיינו יודעין לאסור גם בהנאה מלא תאכל כל תועבה והיינו אומרים דלא תאכל אחד אכילה וא' איסור הנאה במשמע מ"מ כיון דאינו מפורש בתורה איסור הנאה הי' חל השבוע' אם נשבע שלא יהנה והיה נהנה מבב"ח ע"י מעשה הי' לוקה ואף אם נאמר דהנאה הואיל דאפשר שלא ע"י מעשה אינו לוקה מ"מ בלאו שאין בו מלקות הי' עובר ועכשיו דכתיב ג"פ לא תבשל ומוקמינן חד לאיסור הנאה לא חל ע"ז כלל השבועה דהוי כמפורש בתורה וצ"ע בזה

ועיין רמב"ם (פח"י) מפסולי המוקדשין שכ' כל קרבן שהוא פסול האוכל ממנו כזית במזיד לוקה שנאמר ל"ת כל תועבה מפי השמועה למדו שאין הכתוב מזהיר אלא על פסולי המוקדשין וכן קדשים שהוטל בהם מום האוכל מהם כזית לוקה ה"ה בכלל כל תועבה ועיין מל"מ (פ"ד) מבכורות ובס' החינוך (סי' תמ"ח) כ' דל"ה לאו שבכללות לפי שעיקרו לא בא אלא על פסולי המוקדשין ושאר איסורין יוצאין מכללו ממה שהוציא הכתוב בלשון כל תועבה ולא אמר לא תאכל פסה"מ ע"ש ובמ"ש השער המלך הלכות יסה"ת שזה ג"כ דעת רמב"ם ומ"ש שאין הכתוב מזהיר אלא על פסהמ"ק היינו דע"ז עיקר הקרא ואף דילפינן שאר איסורין מ"מ הוא מכללו וא"כ ממילא ל"ה דבר המפורש בקרא משא"כ כיון דילפינן איסור הנאה מיתורא דלא תבשל הוי כמפורש בקרא שלא להנות. ומה"ט דעיקר הקרא קאי על פסולי מוקדשין ושאר איסורין יוצאין מכללו י"ל נמי דלא קאי הקרא רק באיסורין שהן באיסור לאו דומיא דפסהמ"ק אבל איסורין שהן רק באיסור עשה לא נוכל למילף מזה כמו חולין שנשחטו בעזרה דידענו איסור אכילתו מדכתיב כי ירחק ממך בריחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח בקירוב מקום מ"מ כיון שאינו בלאו ואזהרה ממש רק מכלל דכתיב כי ירחק י"ל דלא נוכל לומר איסור הנאה בו מה"ת כיון דעיקר הקרא דל"ת כל תועבה הוא על איסור לאו המפורש. ועיין ס' דו"ח לרבע"א ז"ל פסחים (דף כ"ב) דהקשה על רש"י דכ' ואי אתה משליך לכלב חולין שנשחטו בעזרה דכתב ומשום דאין מפורש בהן לאו בהדיא באכילה איצטריך למילף להו איסור הנאה מהכא והקשה הא כיון דאכיל' ושחיטה הוא מה"ת ממילא ליתסר בהנאה מקרא דל"ת כל תועבה דגם איסור הנאה במשמע ולר' יהודא דס"ל חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא מ"ט הא ממילא מיתסר מדין תועבה. ולמ"ש א"ש דמזה לא נוכל למילף לאסור בהנאה מה שאינו בלאו מפורש כנ"ל

ועוד יש לצדד הא דצריך למילף איסור הנאה מג"פ לא תבשל דאי ל"ה כתוב רק ב"פ חד לבישול וחד לאכילה ללקות ומל"ת כ"ת נילף איסור הנאה היינו אוסרים בהנאה אף אם בישל בשר נבלה עם חלב דלוקה על בישולו כמבואר רמב"ם (פ"ט) ממ"א המבשל בשר מתה או חלב וכיוצא בהן בחלב לוקה על בישולו ואינו לוקה על אכילתו משום בב"ח ולדעת רמב"ם אף בהנאה לא נאסר כיון דלא נאסר משום בב"ח וכמו שהוכיחו מדעתו בפי' המשנה מס' כריתות ועי' לח"מ שם ובדגול מרבבה וזה א"ש כיון דכתיב ג"פ לא תבשל הורה לנו דכל מה שלא נאסר באכילה מצד בב"ח אף דחייב על הבישול מ"מ אינו אסור בהנאה אבל אם לא הי' נאמר ג"פ ל"ת היינו אומרים ממה דכתיב לא תאכל כל תועבה דיש בו איסור הנאה ג"כ והיינו אוסרין בהנאה ג"כ ואף דלא תאכל לא קאי על מה דבלא"ה אסור מטעם חלב ונבילה משום דאין איסור חל על איסור ז"א דהא בלא"ה לא יתחייב מלקות דהוי לאו שבכללות רק להוסיף אזהרה היינו אומרים דנכלל גם בזה להזהיר שלא יאכל התועבה אם בישל נבלה או חלב בחלב והיה ג"כ אסור בהנאה לכך נאמר ג"פ לא תבשל להורות