אמרי בינה יורה דעה ריח

שנימוק ת"ל אותם הרי שיש ריבוי מתאכלו דהציר אינו נאסר כיון דאינו אוסר ואם המחה דגים טמאין ואכלן ג"כ אסור מדאורייתא רק הציר מרבינן ממה דכתיב תאכלו לכן ע"כ הא דכתיב הטמאין לאסור צירן הוא אסמכתא כמ"ש תוס' חולין היינו לגבי דגים הואיל דמן תאכלו מרבינן הנכבשין ולפי"ז בטריפה ל"צ קרא דילפינן מבינייהו דחמץ ושרצים ונבלה רק דגים לבד יצא צירן מן הכלל. ואם המחן וגמען אם חייב לכאורה בפשיטות תליא בשני תירוצים שבתוס' הנז' על קושיתם דל"ל קרא הא טע"כ דאורייתא דלתירוץ ראשון דרוטב וקיפה קרא אסמכתא ולא איצטריך אלא לצורך א"כ בהמחה וגמעו חייב ולתירוץ הב' דצריך קרא לאם המחה דהוי כאכילה וצירן שקולין הן א"כ בדגים דצירן מותר מה"ת כן נמי אם המחה וגמעו וכן רוטבן אינו אסור מה"ת וכן כתב בנו"ב מהד"ק יו"ד (סי' כ"ו) באורך בשיטת תוס' והביא דברי רשב"א חולין (דף צ"ט) דכתב משם תוס' דקרא הנדרש בתו"כ ושקץ על צירן ורוטבן וקיפה אסמכתא בעלמא הוא דציר מותר מה"ת וקרא לאסור קיפ' ורוטב וכ' הנו"ב דהרשב"א כתב כן לתירוץ ראשון של תוס' (דף קי"ב) דרוטב אסור מטעם טע"כ דאורייתא עי"ש ויקשה למה צריך לגבי דגים רבוי לאסור קיפה ורוטבן כיון דט"כ דאורייתא ועיקר קרא ל"צ רק לאסור צירן ובדגים דציר מותר מה"ת ע"כ כל הדרש הוא רק אסמכתא

אך נ"ל דצריך קרא לרוטב וקיפה דלא נוכל למילף ממקום דילפינן דטע"כ דאורייתא דיש למיפרך מה לדגים שכן צירן מותר מה"ת לכך צריך קרא על רוטבן וקיפה אבל אם הקפה הציר ואכלו ג"כ אינו אסור מה"ת. ולתירוץ הראשון של התוס' דעל רוטבן ל"ב קרא וידענו דטעכ"ד ובדגים ג"כ חייב אם המחה וגמעו וכן על רוטבן רק ציר בלבד מותר ולדבריהם כנראה הסיכמו הרשב"א ור"ן ורא"ש כמו שכתב הנו"ב שם ולפי זה גם אם קפהו להציר ג"כ מותר מה"ת ויקשה יהיה אסור עכ"פ מטעם דהיוצא מטמא טמא צריך לומר דציר ממעטינן אבל לא דבר אחר כמו ביצה וכדומה והא דלא פריך הש"ס בכורות דל"ל גמל גמל על חלב תפ"ל דהיוצא מטמא ולמה צריך להדרש דהטמאין דל"ש מ"ש לעיל דהי' ס"ד דדוקא אכילה ולא שתיה כיון דלרוטב ל"צ לשום דרש דמסבר' ידענו י"ל כיון דכתיב מבשרם לא תאכלו א"כ היינו נוכל לומר אף דטהור הנולד מטמא אסור היינו בשר אבל חלב דלאו בשר היינו אומרים דמותר לכן הביא הש"ס הדרש מן הטמאין דצירן ג"כ אסור. ומ"מ תבנא לדינ' דליכא שום הו"א דבדגים לא נאמר כל היוצא מן הטמא ולא נוציא מן הכלל אך חלב אדם לדעת רמב"ם דבשר אדם קאי בעשה הוכרח לומר דבאיסורי עשה ל"א הך כללא דכל היוצא ולהחולקים וסברו דבשר אדם ליתא אף בעשה אינו מוכרח וסברו דאף באיסור עשה היוצא מאיסור אסור

ודע דבתו"כ פ' שמיני דרש ע"פ ואת אלה תשקצו מן העוף הנאמר בעופות טמאים תשקצו לאסור צירם ורוטבם ואת הקיפה שלהם ואת ביציה' כו' ויקשה אמאי הוצרך בש"ס חולין לדרוש לביצה טמאה דאסורה מה"ת שנאמר ואת בת היענה וכי כעורה זו שנדרש מתשקצו בתו"כ ובתוס' ור"ן פלפלו הרבה על מה דצריך קרא תפ"ל מטעם כל היוצ' ולא הביאו הדרש דתו"כ

ולדעת הרמב"ם דאיסור דכל היוצא מטמא אינו רק בגדר עשה או כמו ח"ש דאסור מה"ת ואינו לוקה עליהן קשה לכאור' מש"ס חולין (דף ק"כ) דהביא הדרש דנפש לרבות השותה אם המח' חלב וגמעו או חמץ ושם חייב כרת ומלקות וכן הביא מנבלת עוף טמא ואח' כך קאמר והא דתנן הטמאים לאסור צירן כו' ל"ל לגמר מהני צריכי כו' ולכתוב רחמנא בשרצים וליתו הנך ולגמרו מינייהו משום דאיכא למיפרך מה לשרצים שכן טומאתן במשהו הא צריך לרבות השותה שיהיה בכרת ואם היינו גמרינן בהמחה חלב וחמץ וגמעו מהטמאים דשרצי' ל"ה רק באיסור עשה ול"ש חייב מלקות וצ"ע

וביצה טריפה אסורה מדאורייתא מפני שנגמרה באיסור ועיין ש"ך (סי' פ"ו ס"ק ח' (דאפילו לא נטרפה אלא סמוך לשחיט' אסור מה"ת דל"פ ועי"ש בפ"מ דודאי משום ל"פ ליכא איסור תורה רק שדיינין ליה באיסור דאורייתא לענין ספקא ועיין מנ"י (כלל ע"א) ולכאורה יש לדון אם נולדה מיד אחר שנטרפה אף דלא גדלה באיסור מ"מ כיון דמבואר ש"ס ביצה (דף ו') דאמר רב ביצה עם יציאתה נגמרה ומפרש בש"ס ומגדלת אפרוחים במעי אמן אין מגדלת אפרוחים א"כ לעולם אף שנגמר' בקליפתה מ"מ ינקה מגופה וע"י הלידה יש לה כח לגדל אפרוחים ושלא ע"י לידה אין כח להביצה לגדל אפרוחים א"כ ינקה הביצה מהטריפה ונגמרה באיסור ועיין ש"מ ב"ק (דף מ"ז) דמאיסורא קא ינקא ביצה עד דגמרי ואע"ג דטריפה אינה יולדת מטען הוא דלא טענה אבל מאי דאטעינא מקמי דאיטרפא אשבוחי משבחא וגמרו להו וילדה משמע קצת דבעצם ינקי עד דילדה. אולם ממה דקאמר בש"ס נ"מ למקח וממכר משמע קצת דאף דיש הפרש בין ביצה דפחיא לביצה דשחוטה שזה מגדלת אפרוחין וזה אינה מגדלת מ"מ לענין גוף יניקתה ליכא נ"מ דאם לא כן הי' להש"ס לומר נ"מ אם ילדה מן הטריפה שנטרפה קודם הלידה אסורה מה"ת אעפ"י שכבר נגמרה מ"מ עם יציאתה נגמרת וינקי. ומ"מ י"ל דאמורא צריך לפרש דבריו ולענין הדין לאיסור ליכא נ"מ כ"כ דלעולם אסור ביצה טריפה ומחמרינן אף בספקו ואם לענין איסו' מה"ת מה זה שאמר עם יציאתה נגמרת סתם ולכך קאמר בש"ס דנ"מ לענין מו"מ דעם יציאתה נגמרת לגדל אפרוחים וכיון דיש שם גמר וכח יותר ע"י הלידה שמגדלת שוב ממילא י"ל דאסור מה"ת והא דכתב הב"י דבנטרפה סמוך לשחיטה מיד ונולד ס' דדיינין ליה באיסורא ד"ת דלא נתנו דבריהם לשיעורין היינו דלא ילדה רק הוציאה ממעי התרנגול' מיד בזה מטעם דל"פ אסור בס' אבל בנולדה י"ל דנאסר מה"ת ע"י הגמר של לידה. אולם מדברי ב"י שהביא מקודם משם הרשב"א דאף בנולד' מיד אחר שנטרפה אסור גזירה אטו מעורה בגידים וכן כתוב בר"ן חולין משמע דליכא איסור דאורייתא אחר שנגמרה ואף שינקה וגדלה אח"כ ודלא כמו דמשמע מש"מ ב"ק ואולי סברי דמה דנשבח ונגדל אח"כ בטיל מה"ת

ויש להבין ברשב"א ור"ן דכתבו דמה"ט מותר לאכלן בחלב ומדאסר ר"י במעורות בגידין ש"מ דלרבנן אפילו במעורות שרי דלא גופה נינהו דמדינא ודאי פירשא בעלמא הוא ובב"ח דרבנן אוקמי אדינא וה"ט נמי דא"ג מביצה אבל טריפה דמדאורייתא החמירו בה דכיון דכאגידא בה דמי לגופה וכיון שפעמים נראית כגופה דהיינו במעורה בגידין אף כשאינה מעורה ואפילו כיוצא בה נמכרת בשוק החמירו בה ואסרוה עכ"ל הר"ן ומבואר דקושיתו היה על רבנן דמותר לאכלן בחלב אף במעורות וברשב"א שם הקשה ג"כ אמאי ביצת נבלה מ"ט דב"ה דאסרו אף בזמן שכמוה נמכרת בשוק ודבר ברור הוא שלא גדלה באיסור כלל ותירץ ג"כ משום דגזרינן אטו ביצה טריפה וביצה טריפה משום דגמרה באיסור ולמה לן אטו ביצה טריפה הא מנבלה כשמעורה בגידין כגופא הוא ואסור ועיין ש"ך (סי' פ"ז ס"ק ט') מה"ט בהכה על זנבה והטילה ביצה אם מעורות אסור משום אבמה"ח אע"ג דל"ח בשר לענין בב"ח מ"מ אפילו חלב הי' אסור משום אבמה"ח אי לאו דגלי לן קרא וכי גלי היינו באינו מחובר בשום דבר ואינו פורש מן הבשר אבל ביצים מעורות ומחוברת באיסוריהו קיימי ואסור משום אבמה"ח ואפילו ביצה ממש היו אסו' משום אבמה"ח אי לאו דגלי לן קרא וכשהן מעורות דלא גלי אסור משום אבר מה"ח. ולפי"ז אף דביצת נבלה מותר מה"ת דלא גדלה באיסור הוא דוקא כשאינן מעורות אבל אם הם מעורות חל על הביצה שם נבלה דכ"ז שלא נפרד מגידין כגופה הוא ומהיכא יהי' ההיתר וא"כ שייך לאסור ביצה נבלה שאינה מעורות אטו מעורות כמו בביצה טריפה ומה הבדל יש בין טריפה לנבלה משא"כ בב"ח אף במעורה מותר דלאו בשר הוא. וגם אמאי בס' אם הוא ביצה טריפה אסור לעולם אף בביצה שנגמרה מקודם ולא נטרפה אלא סמוך לשחיטה אסור דל"פ ובביצה נבלה נאסר ג"כ מטעם ל"פ כיון דכשהוא מעורה אסור מה"ת מטעם אבמה"ח וצריך לומר כמ"ש הש"ך שם (סי' פ"ו) דביצה נבלה אי אפשר שתגמר לאחר מיתה ונשארת מעורה כמות שהוא בעת שנתנבלה התרנגולת ל"ש למיגזר ביצ' גמורה שכיוצא בה נמכרת אטו מעורה כיון דלא שייך ביה ביצה נבלה שכיוצא בה נמכרת דע"כ כבר נגמרה ולאחר מיאה אי אפשר שתהי' נגמרת באיסור לכך ל"ש למיגזר אטו מעורה משא"כ ביצה טריפה דשייך ביה נגמרת באיסור שתהי' בשעה שנטרפה מעורות ואח"כ נגמרת עד שכיוצ' בה נמכרת בשוק ונאסרה מדאורייתא לכך גזרו גם אם נטרפה בזמן שכבר נגמרת אטו ביצה שהי' מעורה בעת שנטרפה ואח"כ נגמר' באיסור מה דלא יש מציאות בביצה נבלה. לכך הוכרחו לומר דביצת נבלה גזרינן אטו טריפה דהא ממה דחולקין ב"ש וב"ה בביצה נבלה אם יש כיוצא בה נמכרת בשוק דב"ש מתירין ובביצה טריפה מודים ב"ש דאסורה וע"כ הא דכיוצא בה נמכרת אסורה הוא משום גזירה אינן מעורות אטו מעורות א"כ אמאי ביצה נבלה מותרת מ"ה הא אם מעורות אסור מטעם אבמה"ח נגזר ג"כ אינן מעורות אטו מעורות א"ו בנבלה לא שייך גזירה זו כיון דא"א שתגמר לאחר מיתה וב"ה גזרו אטו טריפה לאסור אף מנבלה אף כשאינן מעורות ומ"מ לענין ס' יש הפרש בין ס' טריפה דלא פלוג לס' נבלה

שוב ראיתי בכו"פ (סיפ"ז) דכ' דקושית תוס' היה לר"י דס"ל במעורה בגידין אף בב"ח אסור ובר"ן מבואר דעל רבנן היה הקושי' ומה שגמגם שם ע הש"ך דלא נזכר בגמרא רק בחלב שהוא מיץ ורוטב והוא בכלל הטמאין לאסור צירן ורוטבן אבל ביצה הוא בגדר ולד הנולד מעוף אין ענין לאבמה"ח. תמהני הא בכל ראשונים תוס' ור"ן ורשב"א מבואר דלולא הקרא היה אסור. וגם צריך מה"ט קרא לאסור מעוף טמא הואיל דחידוש הוא ממש כמו חלב. ועוד הא באוכל הביצה התלויה באשכול מעוף טמא לוקה כאוכל בני מעים שלהם כמבואר רמב"ם (פ"ג ה"ז ממ"א) א"כ אז ודאי או דהוי אבמה"ח או בשר מה"ח ובמה פרח האיסור דהא אף בנשתנה אסור רק חידוש שחידשה התורה להתיר הביצה וי"ל דדוקא אחר שנגמר לגמרי ואינו מעורה בגידין ודברי הש"ך ופ"ח ברורים

ודע דביצת נבילה המותרת מה"ת הוא אם נתנבל העוף בשחיט' ומצא בה ביצה גמורה כמו"ש הרמב"ם פירוש המשנה (פ"ה) מעדיות אבל אם עדיין אישתהי הביצה ברחם העוף בטרם שמתה ממש כגון דנקב הושט או נפסק הגרגרת אף דלדעת הרמב"ם הוי נבלה מחיים מ"מ כבר כ' הת"ש (סי' ל"ג) דאינה מטמא רק דשחיטה אינו מטהר כמו שאר