אמרי בינה יורה דעה ריז

דאי לאו היה אסור דבתר מעיקר' אזלינן ובדבש אינו כן וכבר הביא הגר"א ז"ל שם דברי ר"ן ע"ז (דף ל"ט) דמה דקאמר בש"ס אי משום אערובי מיסרא סרי הוא ג"כ מטעם זה דדומה לאפרוח דנעשה מקודם עפר כן בדבש עד שלא נמוח מסריח ומותר אולם לפי דעת הרמב"ם והמ"מ הנז' באין מיני היתר ל"מ מה דנתהפך ולא אזלינן בתר השתא יתכנו דברי המג"א. אך מ"ש דמשמע דאי לאו היה אסור קשה הא אדרבא מבואר בש"ס ותוס' הנז' להיפך דטעמא דנעשה עפרא הוא רק לרווח' דמלתא ואולי כמו שכתבתי דדוקא בביצה טריפה אזלינן בתר השת' מטעם דעתה יש חיות לדבר הנולד ושב להיתר משא"כ בבא ממין הטמ' ומ"מ צ"ע על המג"א דלא העיר מזה כלל

ולכאורה יקשה לדעת רמב"ם והמ"מ מש"ס בכורות (דף ו') דטמאה שילדה כמין בהמה טהורה אסור באכילה ויליף בש"ס מדכתיב את זה לא תאכלו ממעלי הגרה כו' יש לך שהוא מעלה גרה ומפרי' פרסה ואי אתה אוכלו ואיזה זה טהור שנולד מן הטמא. ולמה צריך קרא לזה הא ידענו דהיוצא מן הטמא טמא מהטמאים כמבוא' ש"ס שם דהקשה דלמה לן גמל לאסור חלב של גמל הא קיי"ל הטמאים לאסור צירן ורוטבן וכיון דאף הרוטב אסור ק"ו הנוצר ממנו בשלמא אם נאמר דהנולד מביצה טמאה ג"כ מותר כיון דהשתא יש לו סימני טהר' להנולד אזלינן בתר השתא שפיר היה ס"ד דאף פרה הנולד מגמל מותר כיון דהשתא יש לולד זה סימני טהרה לא נוכל למילף מהטמאים דשם ציר ורוטבו בא ומתמצה מגופה משא"כ בריה חדשה שיש לו סימני טהר' י"ל אף דבא מטמאה התורה התיר' ולכך צריך קרא דאת זה לא תאכלו ממעלי גרה. משא"כ לדעת הרמב"ם דגם עוף הנולד מטמאה אסור וע"כ דסובר דיוצא מן הטמא לא יש לו היתר א"כ למה לן קרא דאת זה לא תאכלו אולם זה אינו די"ל דמזה ילפינן כיון דגלי לן קרא דאף דבר שאינו מתמצה מגופה רק שנוצר ונולד בריה חדשה בטמאה ויש לו סימני טהרה ובכ"ז אסרה התורה הואיל ובא מן טמאה כן נמי אפרוח ולא ס"ל לרמב"ם הסברא דנעשה עפרא רק במין טהור. ובלא"ה י"ל לדעת רמב"ם דסובר דמצד רבוי דהטמאין וכן מבת היענה אינו לוקה ול"ה רק כמו איסור דחצי שיעור וכללא הוא דכל היוצא מן הטמא דאיסור אין לוקין עליו וכמ"ש המ"מ הנ"ל. א"כ א"ש דצריך קרא דאת זה לא תאכלו לרבות פרה הנולד מגמל שיהיה חייב אף מלקות מדכתיב להדיא את זה לא תאכלו ממעלי גרה ומפריס פרסה והוי לאו ממש ולוקה ע"ז וגם נ"מ לדעת רמב"ם דבאיסור עשה ל"א כל היוצא מטמא טמא ומה"ט חלב אדם מותר אף דהוא בעשה על בשרו לדעת רמב"ם א"כ אם נילף דפר' הנולד מגמל רק מהטמאין לא יהיה חלבה אסור לכך הביא הש"ס פסוק ואת זה לא תאכלו ועיין פ"מ במ"ז (סי' פ"א) דכ' כן להדיא

וראיתי בספר חות דעת (סי' פ"א) דיצא לדון בדבר חדש אליבא דאמת דל"ש דבר היוצא מטמא רק בדבר המתמצה מגופ' אבל בנולד ונוצר בתוכה בריה חדשה ביד"ש ל"ש כל היוצא והביא ראי' ממה דצריך קרא לפרה הנולד מגמל וחולק גם ע"ד תוס' דביצה טמאה אי לאו קרא דבת היענה מותר ותמהני מלבד מ"ש דבפרה הנולד מגמל דהיינו מתירין לולא הקרא משום דיש לו סימני טהרה וא"כ אינו ראיה מזה כלל לומר דבעי דוקא שיתמצה מגופה בלא"ה השתא דגלי לן קרא דגם זה אסור אף דיש לה סימני טהרה מ"מ בשביל דיצא מטמא טמא אף דיש לו סימני טהרה בפ"ע ק"ו ביצה דאסור גם מ"ש דאינו מתמצ' מגופה תמהני הא כשתלוי באשכול הוי כבשר ממש וברמב"ם (ה"ז) שם כ' דביצ' עוף טמא התלויות באשכול שעדיין לא פרשו ונגמרו האוכל אותן לוקה כאוכל בני מעים שלהן הרי אף דלדעת רמב"ם כשנגמרו דאינו לוק' הואיל דהוי רק דבר היוצא מטמא מ"מ כשתלוי באשכול הוי כבני מעים ולוקה א"כ אף כשנגמרו אח"כ מ"מ הוי דבר היוצא מגופה דבא מטמא וכן מבוא' בש"ס תמורה שם דביצה טריפה דמודים חכמים לר"א משום דמגופה דתרנגולתא קא רביא ועי"ש ברש"י ותוס' דביצה לאחר שנולדה אינ' גדל' עוד וע"כ דמגופה רביא הרי דביצה חשיב כמתמצה מגופה. ומה שהביא מדברי רש"י ב"ק (דף מ"ז) גבי תרנגולת שהזיקה אינו גובה מביצתה דפירשא בעלמא הוא דבר המופרש ממנו מש"ה מותר שליא של חמור כיון דנפרש אחר שנוצר מותר תמהני מה ענין ניזקין להך דדבר היוצא דודאי אף בדבר הנוצר ומופרש שייך לומר דבר היוצא מטמא ולענין היזיק טעמא אחרינא דלא מסייע לנזקא כלל ועי"ש בש"מ אף דביצה טריפה אסורה הואיל דמאיסור קא ינקי עד דגמרי אבל לענין נזק אינו דומה לולד דיש לו חיות ומסייע להנזק דעובר ירך אמו משא"כ ביצה אינו מסייע וזה לענין ממון אבל לענין איסור אף דמופרש מגופה מ"מ תחיל' יצירה ויניקת דבר הנוצר הוא מטמא ואסור וכל דברי החות דעת בזה תמוהין לענ"ד

עוד ראיתי שם בח"ד דברים תמוהין עד למאד דהקשה ל"ל קרא דגמל גמל לאסור חלב טמא הא בלא"ה אסור משום כל היוצא מטמא טמא ועוד אמאי ציר דגים טמאין מדרבנן הא יוצא מטמא לכך כ' דכל היוצא מטמא מקרא דהטמאין לאסור צירן נפ"ל ולאו דוקא צירן רק מה' דהטמאין ונקיט צירן לדוגמא ומש"ה בדגים טמאין דליכא קרא דאפילו צירן מותר מדאורייתא אף כל היוצא מהן מותר ותמה מזה על תוס' בכורות דהקשו בהא דדג טהור שנמצא במעי דג טמא דליתסר משום כל היוצא דהי' להם להקשות מציר דגים א"ו בדגים ל"ש כל היוצא והדברי' מתמיהין מה ענין ציר דזיע בעלמא הוא וע"י בישול וכבוש דעת הש"ך דהוא דאורייתא וגם למה לא נילף מהטמאין לכל התורה כולה כיון דתאמר דילפינן מה' דהטמאין דשרצים לאסור דבר היוצא לכל התורה למה נוציא דגים מן הפרט. ובאמת בתוס' חולין (דף צ"ט) עמדו בקצת תימא כיון דצריך קרא בשרץ ובבהמה טמאה נמי דרש ליה בת"כ ודגים דליכא קרא לא אסור מדאורייתא למה אסור ציר של טריפה מדאורייתא ויבואר לפנינו עכ"פ דוקא ציר דגים לא נאסר אבל כנראה דבר היוצא ילפינן גם מואת זה לא תאכלו ממעלי גרה ומפריס פרסה דפרה הנולד מגמל טמא והא דקאמר בש"ס דהא דתלה פרה הנולד בהא דכל היוצא הוא לסימנא בעלמא כמו שפירש"י שלא תחלוף אבל ודאי מזה נילף לכל היוצא מקושית הש"ס למה לי למיתני שהיוצא פירשו תוס' דהו"ל למיתני והיוצא לכך קאמר סימנא שלא תחליף לך גירסתך אבל ודאי מכאן ידענו לכל היוצא וכן מבואר בפירוש המשניות בכורות שם שהחלבים והביצים מצטרפין אל הנולדים מלבד חלב אדם בלבד מבואר דליכא לבד מחלב אדם דבר היוצא מטמא שיהיה מותר וכן מבואר להדיא ברמב"ם(ריש פ"ג) הנ"ל דכל מאכל היוצא ממין מן המינים האסורין שלוקין על אכילתו הרי אותו המאכל אסור באכילה מה"ת כגון חלב בהמה וחיה הטמאי' וביצת עוף ודג הטמאים שנאמר ואת בת היענה והה"ד לכל האסור כיענה לכל הדברים הדומין לביצה עכ"ל הרי דביצת דג טמא אסור מטעם דבר היוצ' אף דלא פליג רמב"ם על הא דקאמר הש"ס בציר דגים דהוא רק דרבנן דזיעה בעלמא הוא עי"ש ברמב"ם (ה' כ"ב) ובמ"מ

והא דלא פריך הש"ס למה צריך גמל גמל הא הטמאין לאסור צירן ולא פריך מהא דכל היוצא היינו מפרה הנולד מגמל משום דבטמאין אכילה כתיב ולא ידענו אכתי דמחוי כממש ובשלמא פרה הנולד מגמל אסור לאכול שפיר כמו האב כן התולדה דהכל שם אכילה אבל אם המחה וגמעו לא ידענו עוד דאסרה ג"כ התורה אף דבכ"מ שתיה כאכילה מ"מ צריך בש"ס קרא לזה גבי חלב וחמץ נפש לרבות השותה כמבואר חולין (דף ק"כ) ותוס' שם ובבכורת שם בתוס' והא דיליף מהטמאין רוטב וקיפה אף דטע"כ דאורייתא מ"מ איצטריך לאשמועינן דהוי כממש אם המחה השרץ דהוי כשתיה ואינו בכלל אכילה ואכילה כתיב בהון קמ"ל וציר ג"כ יליף מזה דשקולים הם ומיהו מציר לחודיה ל"ה שמעינן דליהוי שתיה בכלל אכילה דהוי מצי לאוקמא כשהקפהו ואכלו. ולפי"ז ל"ה יכול הש"ס להקשות מהך דפרה הנולד מגמל דשם אכילה היא אבל חלב דציר בעלמא הוא וגם אם אינו קפהו ל"ה אסור מה"ת לכך פריך מהטמאין דמשם ידענו לדרשה גמורה הוא כמ"ש תוס' דאם המחה מאכל וגמאו דחייב וכן הציר דאסור לכ"ע ממילא ידענו דחלב טמא אסור מה"ת ממה דילפינן כל היוצא מטמא מאת זה לא תאכלו וציר דגים דלא נאסר מה"ת מטעם כל היוצא דבזה נמי לדעת תוס' בתירוצם הנז' באמת אינו חייב אם המחה וגמעו כיון דציר והמחה וגמעו שקולין הן. וא"ל עכ"פ כיון דחלב הוא בעצם משקה המתמצה מטמא ושתיה בכלל אכילה וזה לא נשתנ' ממה שהיה ולמה צריך הש"ס להקשות מהטמאין ז"א דהיינו נוכל לומר דוקא מידי דשתיה בתולדתו כגון תירוש ויצהר אבל חלב בהמה טמאה אף דידענו היוצא מטמא היינו אומרין דוקא אם הוא כמותו דבר דבר אכילה הוא אבל משקה היוצא אף דכן הוא בתולדה ולא נשתנה היינו אומרים דאין התולדה חמור מן האב ובאם היה הדין בטמאין דאם המח' וגמעו פטור והיינו אומרין דלא אסרה התורה בשר טמאין כשנעשה משקה מהן כן נמי היוצא אף שהוא משקה בתולדה מ"מ כיון דאינו נאסר רק בשביל שנתהוה מתמצית האיסור אינו חמור מאם המחה גוף האיסו' ואחרי שידענו מן הדרש דהטמאין דמיחוי כמותו וגם ע"ז נאמר בתורה לשון אכילה שוב גם המשקה היוצא אסור לכך פריך הש"ס מהטמאין וסמך הש"ס ע"ז דהיוצא מטמא אסור מן ואת זה לא תאכלו ומבת היענה רק להורות דגם משקה נאסר הביא מהטמאין דגם שתיה בכלל אכילה ואף דבש"ס חולין (דף ק"כ) מצריך צריכותא להמחה וגמעו משום דאיכ' למיפרך מה לשרצים שכן טומאתן במשהו מ"מ כיון דידענו משם בחלב וחמץ ובנבלת עוף טמא ושרצים אם המחה חייב ילפינן משם לכה"ת לכך נקט הש"ס דרש דהטמאין ובתו"כ מביא הדרש הנ"ל גם על בהמה טמאה

וראיתי בפנ"י בק"א בפסק חדש שכתב לתרץ קושית תוס' דהיכא מייתי רבא בחולין (דף קי"ב) ראי' מהטמאין לאסור ציר דטריפה כיון דבדגים דליכא קרא לא ילפינן וכ' דאה"נ אם שתה ציר טריפה לית בי' איסור דאורייתא דאכילה כתוב בז' רק כשחזר ונבלע מן הציר בבשר הדר הו"ל אוכל. ודבריו תמוהין התוס' לא כתבו רק אם קפהו לציר דדגים ואכלו בעינא אבל אם הציר אינו נאסר דהוא משקה אף בבא לתוך אוכל אינו אוסר וכן מבואר מהא דדג טמא שנכבש עם טהור אף שבא ציר הטמא לתוך דג הטהור ומ"מ ל"ה רק מדרבנן ובאמת קושית תוס' הנז' י"ל בפשיטות דכבר התעורר הפנ"י שם אמאי לא ילפינן ציר דגים מן נבלה וחמץ ושרצים

לכך נראה דבאמת לא ממעטינן רק ציר דגים בלבד דמבואר בתו"כ פ' שמיני תאכלו לרבות את הטהור שנכבש עם הטמא יכול אעפ"י