אמרי בינה יורה דעה רטז

אלא דיש לו בו טוה"נ ודעת כמה ראשונים דל"ה שם בעלים על כולו רק לפי ערך טוה"נ

וכמדומה שבימי חורפי העיר בזה ג"כ ש"ב הרב הגדול מו"ה אשר נ"י לדון בזה חזקת כ"נ וכ"ה ואין בזכרוני המו"מ של הלכה שהיה אז בינינו. ולדעת הקצוה"ח הנז' דחזקת רשות ל"מ רק בצירוף חזקת הגוף ולא בנגנב א"ש המתניתין דגיטין כמובן וכן ביין ונמצא חומץ כבר ביאר ע"נ הקצוה"ח בספרו ש"ש (ש"ב פ"ב) דלא הוי חזקת הגוף דמעיקרא דחלא חלא הוי וקלקולו בתוכו אלא שאינו ניכר. אולם להמבואר מדברי תוס' כתובות וכ"כ הנתיבות שם דאף בלעדי חזקת הגוף מהני סברת כ"נ וכאן היה אף להוציא ממון ומה שהביא הקצוה"ח ראיה לדבריו מדברי תוספתא במוכר פרה לחבירו ונגנבה ז"א ברשותך נגנבה וז"א ברשותך יחלוקו. כבר הערותי בזה בהגהותי בדברי חיים שם למה שהעלה אאמ"ו ז"ל שם דבברי וברי אין מוציאין ממון ע"י חזקת רשות א"ש דברי התוספתא דאיירי כשטענו שניהם ברי. ועיין כנה"ג ח"מ שם דהביא ג"כ דעת פוסקים דאף בנגנב מהני חזקת רשות א"כ יקשה ממתניתין הנז' גם אף לדעת המרדכי וקצוה"ח דל"מ רק בצירוף חזה"ג היינו להוציא ממון ל"מ אבל מ"מ מודים דחזקת רשות הוי חזקה מעליא ובצירוף חה"ג מוציאין א"כ שם לענין הפרשת תרומה דליכ' הוצאות ממון אלא לענין איסור למה לא יהני חזקת רשות. א"ו ש"מ דכלל זה לא נאמר רק לענין דבר שבממון ולומר נסתפחו שדיך. מזלך גרם וברשותך נעשה הריעותא אבל לא לענין איסור

ולפי"ז ממילא אף אם הזדמן לדון על ממון ועל איסור במכר לו הפרה לשחיטה ונטרפה אף דמוציאין הממון מן הלוקח ואמרינן ברשותו נטרפה מ"מ אין האיסור נגרר אחר הממון והחלב הנמצא ביד המוכר מן קודם המכירה טריפה ובכה"ג מצינו בס' בכור דאף אם תקפו כהן מוציאין מידו והספיקות נכנסין לדיר להתעשר מ"מ אסור בגיזה ועבודה הרי דלענין איסור לא מחזקינן לחולין וה"נ דכוותי' אף דע"י דלא מחזקינן ריעותא מרשות לרשות ומוציאין ממון מ"מ לענין איסו' אינו מועיל ונשאר הספק על רשות ראשון ג"כ. והטעם י"ל בשלמ' לענין קנין זה שמשך את הפרה לקנות ליכא שום ס' בהקנין דהא אף אם כבר היה מת החמור היה יכול לקנות בהפרה דליכא שום חסרון בעצם הקנין רק מסתמא לא הקנה לו הפרה רק ע"ד שיזכה בהחמור ואם היה יודע שכבר מת החמור ודאי ל"ה מקנה לו לכך כיון דאז בשעת הקנין היינו מוקמינן להחמור בחזקת שקיים אמרינן דלו מת החמור וברשותו וכן בקידושין ונמצא בה מומין דליכא שום חסרון בעצם הקנין רק שבא לבטל ולומר שע"ד זה שיהיה בה מומין אז לא קדשה ואז היתה בחזקת של"ה בה מומין לכך אף שנמצא בה אח"כ מומין אמרינן דברשות הבעל נעשה שלא לקלקל רשות אביה כיון דסוף סוף ליכא חסרון בעצם הקנין ואמרינן דזה הקנה הפרה בעד חזקת חי של החמור וכן כנסה בעד חזקתה ונתחייב בכתובה. ואין ריעותא שנמצא ברשותו מעורר לבטל הנעשה ונותן בשביל החזקה שהיינו מחזיקים קודם שנעשה הריעותא משא"כ בקרא שם תרומה על החביות בחזקת שהוא יין ואם היה אז חומץ או שכבר נגנב ליכא שום אופן שיחול קריאת שם תרומה ואף דחומץ יכול לתרום על יין מ"מ כשתורם בחזקת יין ל"מ כמ"ש תוס' ריש נדה וכיון דאם היה אז חומץ ל"מ קריאת שם זה של תרומה כלל לכך לא מהני כלל לדון בזה חזקת רשות ולומר כ"נ וכ"ה כיון דאם כלפי שמיא גליא דהיה אז חומץ או שאז היה נאבד לא פעל כלום בקריאת השם לכן הוי ס' ובצירוף חזקת טבל הוי תרתי לריעותא וא"כ כמו כן נמי אף לענין איסור החלב אף דמחזקינן להקנין ואמרינן דברשות הלוקח נטרפה וכ"ז שלא נתברר שנטרפה מקודם והיה מום בהמקח נתקיים המקח דיכול להתקיים אף אם באמת כלפי שמיא גליא דהיתה טריפה מאז ברשות המוכר מ"מ כ"ז שלא נתברר לפנינו אמרינן שנתחייב בממון בשביל החזק' כשרות דפרה שהחזקנו אותה וברשותו אתילד הטריפות אבל לענין החלב כיון דאם היתה מקודם טריפה אסור החלב כ"ז דליכא בירור אסור החלב וז"ב. וא"ש נמי היטב הך דס' ב"ט לראשון ס' ב"ז לאחרון דשם תליא הקנין וזכיה בהנכסים של המת רק אם ל"ה להמת בן ואם כלפי שמיא גליא דבנו הוא בלתי באפשרות בשום אופן שיחול ממילא הקנין לכך נשאר לעולם הס' ועכ"פ כ"כ לענין איסור ל"מ חזקת הרשות כן נלע"ד ועיין צמח צדק (סי' ק"ז) במחט הנמצא בחתיכה דכבדא לאחר בישול דדן לומר כ"נ ברשות זה

וראיתי בתשובת חות יאיר (סי' ק"ט) שכתב בנשים שקנו קמח ממ"א ואח"כ מצאה אחת רחשים בשלה דאף די"ל כ"נ וכ"ה יש לחלק במידי דאתא מעלמא אמרינן מסתמא במקום הזה אתא משא"כ קמח שנרחיש מתוכו אחר שכל מה שלקחו ומה שנשאר ממקום אחד אין אברא לומר שביתה או מזלא דאשה זו גרמה שרחיש קמח שלה ואעפ"י שכל קמחיהן נבדקין ולא נמצא בהם דבר מ"מ אפשר שלקטנותן של רחשי' א"א לבדקו יפה עי"ש ולכאורה למה לא נאמר כיון דלענין קנין אין מחזקינן ריעותא מרשות לרשות יהני נמי לענין איסור ולמה ל"נ מזלה גרם א"ו כמו שכתבתי דלענין איסור ל"מ. אולם אינו ראיה די"ל דנידון דידיה דומה להא דגבינות שהתליע המבואר טוש"מ ח"מ (סי' רל"ב סט"ז) וע"ש בסמ"ע דדרכן להתליע וה"נ בקמא ועי"ש ש"ך (ס"ק ח') ובמ"ש בש"ש ביאור דבריו דל"ה חזקת הגוף לכן אין מוציאין ממון רק בצירוף חה"ג. לכך גם בקמח כן הוא דל"מ חזקת רשות

סי' י"א אפרוח שנולד מביצה נבילה וטריפה מותר ש"ע(סי' פ"ו) ולא נתבאר הנולד מביצה טמאה דהיינו שישב על הביצה עוף טהור ונולד אפרוח טהור די"ל דג"כ מותר כיון דכל הטע' דמטריפה מותר מבואר בש"ס תמורה (דף ל"א) דאף לר"א דאוסר ולד טריפה מודה בנולד מביצה טריפה ואף דר"א מטמא מלא תרוד רימה הבא מאדם חי משום דאקרי אדם מחיים רימה אבל גבי ביצה אימת גדלה לכי מסרחא וכי אסרחא עפרא בעלמא הוא ועי"ש רש"י דר"א מודה באפרוח דהא גופא אחרינא הוא וגוף זה ל"ה במעי הטריפה מבואר דל"צ טעם זה דעפרא בעלמא הוא רק הואיל דנשתנה וגוף זה ל"ה במעי הטריפה וכ"כ תוס' שם להקשות דלמה הוצרך להך טעמא דנעש' עפר וכתבו דאינו אלא לרווחא דמלתא דכי נמי אדם לא מקרי רימה מ"מ ל"ד לביצת אפרוח. ולכאורה לטעם זה אין חילק בין טריפה לטמאה דמ"מ כיון דנולד מעפר מותר ולטעם הראשון הואיל דל"ה במעי טריפה גוף זה י"ל דהנולד מן ביצה טמאה אסור אך י"ל דהא אף לטעם זה מ"מ כל היוצא מן הטמא טמא וביצה טריפה דאסורה מה"ת א"כ למה היוצא ממנה לא יהיה אסור וע"כ צריך לומר הואיל דנשתנה הדבר ממה שהיה לדבר אחר המותר לכך מותר והה"ד מביצה טמאה ג"כ אפרוח טהור הנולד מותר כיון דנשתנה ממה שהיה לדבר המותר

וכן מבואר להדיא מדברי הר"ן פ' אלו טריפות דכתב לתרץ הא דצריך קרא למשרי ביצה מטהור ול"ה היוצא מן החי הא כיון דאפרוח שלו טהור היא נמי טהורה ע"כ דאי לא הי' כל היוצא מן הטמא טמא וכתב וז"ל דאפילו ביצה טמאה אפרוח מותר דאפילו אפרוח של ביצה טריפה שרינן משום דלכי מסרח הוא דקא גביל כו' ומה אפילו הא הש"ס נקט טעם זה רק לרווחא דמלתא דנעשה עפרא דבלא"ה הואיל דגוף זה ל"ה במעי טריפה מותר האפרוח ומטמאה י"ל דאסור וע"כ דסובר דאף לטעם זה ג"כ אף מטמאה מותר הואיל דנשתנה. ברם לא אדע לפרש לשון אפילו דמה רבותא יש יותר בנולד מביצה טריפה לנולד מביצה טמאה הא אדרבא בטריפה פליגי ר"א ורבנן דרבנן מתירין אף ולד טריפה משום דטריפה אסורה דאין לו חיות וכיון דהולד חי מותר כמ"ש הרשב"א מובא בש"ך וטו"ז (סי' ע"ט) ותוס' חולין (דף נ"ח) וב"ק (דף מ"ז) וביצה אסורה דגדלה באיסור ומ"מ האפרוח מותר כיון דכל עיקר איסורא נצמח משום דטריפה אינה חיה והיוצא מטריפה אסור הא כיון דאף אם היא ירך אמה מותר הואיל דחי כן ג"כ הנולד מותר הואיל דחי משא"כ בנולד מביצה טמא' דאסורה מטעם היוצא מן הטמא טמא ואיסור' דטמא לא תליא בחיות רק חק התורה והיוצא ממנ' כמוה ממילא הביצ' אסורה והנולד מהביצה י"ל דג"כ אסור מטעם דנצמח ממקור איסור ואף דבאמת לטעמא דש"ס דכי אסרחא עפרא בעלמא הוא ואין זה יוצא מטמא ממילא גם מטמאה מותר מה"ט וכמו שכתב הר"ן מ"מ אינו רבותא יותר מהנולד מטריפה. עכ"פ מבואר מדברי הר"ן בפשיטות דגם הנולד מביצה טמאה ג"כ מותר. וכן מבואר תוס' נדה(דף נ' ע"ב) דאם הזכר אסור ע"י סימני טומאה נקיבה דיש לה סימני טהרה אין לאסרה אף למ"ד זוז"ג אסור דאפרוח לא יצאה אלא מן הביצה ומעפרא קגדיל עי"ש דמבואר דאין לחלק בין טריפה לטמאה

אולם מדברי הרמב"ם נראה דהנולד מביצה טמאה אסור אף דיש לו סימני טהרה דכתב (פ"ג הי"א) ממ"א אפרוח שנולד מביצת טריפה מותר שאין מינו טמא וכ' הראב"ד על מה ראה לשנות הטעמים שפירשו בו חכמים וכתב המ"מ שרבינו כ' זה להוציא אפרוח של ביצת עוף טמא שישב עליו עוף טהור שאסור ודאי ולוקין עליו ואין אומרין בו לאימת מסרח לכי גבל דכיון דמינו טמא אסור הוא ולא רצה רבינו לתת טעם לחלק בין ביצת טריפה לאפרוח שלה אלא לחלק בין אפרוח ביצת טריפה לאפרוח ביצת טמאה עכ"ל מבואר מדבריו דאסור ומשמע אף דיש לו סימני טהרה מ"מ אינו דומה להנולד מטריפה דאין מינו טמא אבל ממין טמא הנולד ממנו אסור וע"כ אף דלכי מסרח עפרא בעלמא זה ל"מ רק אם בא ממין טהור ולא הבא ממין טמא. והא דכתב המ"מ דלוקין עליו אף דהרמב"ם כ' לעיל מיניה דאינו לוקה על הנולד מן הטמא צריך לומר כיון דהרמב"ם כ' שם (ה"ו) הטעם דאינו לוקה על חלב בהמה טמאה וביצת עוף טמא שנאמר מבשרם לא תאכלו על הבשר הוא לוקה ואינו לוקה על הביצה ועל החלב לכך דוקא כ"ז שהוא ביצה אבל כשנולד מהביצה אפרוח והוי בשר לוקה ג"כ ואף דהא בעוף לא כתיב מבשרם כ' המ"מ שם כיון שאינו למד אלא מן המדרש של בת היענה אין לוקין עליו דומיא דביצת השרץ שאין כתיב בשרצים מבשרם וכל היוצאי' מהטמאי' דין א' להם. שוב הנולד מביצה טמאה אף דעל הביצה ל"ה חייב מלקות מ"מ הנולד ממנו חמור הואיל דהוי שם בשר ולוקה עליו

והנה המג"א (סי' רט"ז) הקשה ע"ד רבינו יונה דסובר בנפל חתיכה דבשר בדבש דמותר הואיל דנתהפך לדבר המותר מהא דאפרוח שנולד מביצה טריפה דמותר מטעם כי קנבל הוי עפרא בעלמא משמע