אמרי בינה יורה דעה ריב

והבאת שתי שערות הוא מכלל שיעורין מהלמ"ס כמבואר תשובת רא"ש וא"כ בב"נ דלא ניתנו להן שיעורין י"ל דאף קטן מצווה מ"מ הא כ' הרמב"ם הל' מלכים (פ"י) ולעולם אין עונשין מהן לא קטן ולא חרש ולא שוטה לפי שאינן בני מצות. וכוונתו על קטן שאינו בן דעת דומיא דחרש ושוט' וכמו שכתבתי בזה בדברי חיים דיני ניזקי ממון (סי' י"א) וא"כ לכאורה רשאי להאכיל לחשו"ק בהיתר ואמאי אינו מקבל טומאת אוכלין וצריך לומר כיון דהנך לאו בני דיעה נינהו לא קרינן ביה אוכל שיכול להאכילו לאחרים

סי' ז' ראיתי בתשובת מנחם עזרי' (סי' קכ"ג) הניף ידיו לחלוק ע"ד תוס' חולין (דף ק"ג) שכתבו דאבמה"ח דטמא' אם לא דגל קרא ל"ת הנפש עם הבשר מי שבשרו מותר היה חל על טמא' אף דאיסור טמאה קדם מ"מ אבמ"ה איסור מוסיף הוא דאיתוסף איסו' לב"נ וכתב דהא דרשינן ראה ויתר גוים התיר להם שבע מצות עי"ש מבואר דסובר דעכשיו אין ב"נ מצווים על אבמה"ח וע"כ לדבריו הא דמבואר בש"ס ע"ז (דף ו') מנין שלא יושיט אבמה"ח לב"נ שנאמר לפני עור ל"ת מכשול היינו רק איסור דרבנן עכשיו אחר מ"ת וכן כ' בתשובת פנ"י (חיו"ד סי' ג') והוכיח מש"ס ע"ז (דף י"ב) מאי לא חשו חכמי' רבא אמר ל"ח חכמים ליום אידו ופירש"י דהוא איסו' דרבנן ובש"ס שם מבעיא הא דאסרו חכמים לשאת ולתת עמהם לפני אידיהן משום הרוחה הוא או משום לפני עור דמזבין ליה בהמה ומקריבה לע"ז ולא איפשט ואמאי לא איפשטא דע"כ לאו משום לפ"ע הוא דא"כ הוי איסור דאוריית' ואנן קיי"ל דאינו אלא איסור דרבנן א"ו דלפ"ע דגוי ל"ה רק איסור דרבנן והטעם כדפירש"י התם דהא הקב"ה עמד והתיר להן ואינו אסור אלא שלא יעברו ע"י והא דגבי תרנגול לבן קטיע דלא איפשטא ופסק הרא"ש לחומרא צ"ל משום חומרא דע"ז פסק לחומרא אף אי הוי מדרבנן וראי' דהא (דף ט"ו) קאמר בש"ס אימר לשחיטה זבנה אלמא גבי ספק לפ"ע אזלינן לקולא וגבי ס' דר"א נמי ניזל לקולא א"ו בע"ז החמירו יותר ושוב כ' דאף אי הוי מדאורייתא דהא גבי פרה בשביעית מקילינן אף בישראל אלמא איסור לפ"ע קיל משאר איסורין עי"ש. והנה מ"ש באיבעי' דמשום הרוחה או משום לפ"ע לא ידעתי כוונתו הא ע"כ האיבעיא הוא אם משו' הרוחה נמי הוא או משום לפ"ע לחוד אבל ללפ"ע לכ"ע חיישינן ואיסור תורה הוא וכמו שכ' הריטב"א שם. ומ"ש דאיסור לפ"ע קיל משאר איסורין כיון דתלינן לקולא בס' לפ"ע כבר עמד ע"ז בריטב"א (דף ט"ו) שם דאמאי מקילין בשביעית והעלה דלאו לפ"ע ליכא אלא כשנותנו למי שיעשה עבירה ודאי בו ורבנן אסרו אפילו סתמו היכא שיש רגלים לדבר לחוש שיעבור בו זה עבירה ועשו סתמא כפירושו וכל היכא דאיכא למתלי לקולא דלאו לעבירה בעי ליה אוקמיה אדינא והתירוהו אבל בשביתות בהמתו כ"ה דאיכא חשש מלאכה מוזהר מה"ת עי"ש מבואר הטעם דעיק' הלאו דלפ"ע הוא היכא דהוא ודאי מכשול והיכא דיש רגלים לדבר הוא רק איסור דרבנן אבל לא דאיסור לפ"ע קיל הוא ומה"ט לא א"ש מה שדן שם הפנ"י בנידון דרמ"א אה"ע (סי' ה') במוכר תרנגולים לגוי ויודע בו שמסרסן כיון דספיקא דדינא הוא אם מצווין על סירוס אזלינן לקולא דאין סברא בעולם בין ס' כפשוטו או ספיקא דדינא כיון דבשניה' איכא חששא שמא עובר על לפ"ע אי מקילינן בחדא מקילינן באידך עכ"ל וזה תמוה דבספיקא דדינא ודאי הוי ס' דאורייתא כיון שיודע בו שמסרסן. משא"כ במקום שהוא ס' אם יעשה איסור בחפץ זה לא אסרה תורה ומ"מ מדברי ריטב"א מבואר דאף באיכא רגלים לדבר מ"מ כל שיש צד שלא יעשה האיסור ליכא לפ"ע מדאורייתא ועיקר הלאו דלפ"ע היכא שברור הדבר דיעשה בו איסור ולדבריו הא דאמר ר"נ שלא יושיט אדם כוס יין לנזיר ופירש"י שמא יבא לשתותו ובתוס' כ' דנקט יין לנזיר משום דמסתמא למישתי קא בעי ליה כיון דכ"ע חמרא שתו ושמא שכח נזירותו וברא"ש כ' שמא ישכח נזירותו ע"כ לא עדיף מרגלים לדבר כיון דאינו בירור גמור שיעשה בו איסור וע"כ לא קאמר ר"נ לאסור מטעם דעובר על לפ"ע דאורייתא כיון דאינו ודאי וליכא רק איסור דרבנן וממילא י"ל נמי כמ"ש הפנ"י דאבמה"ח לב"נ ליכא ג"כ איסור לפ"ע דאורייתא אף אם הוא ודאי שיאכל. אולם להמבואר ש"ס ב"ק (דף ל"ח) דפריך על מה דקאמר עמד והתירן להם איתגורי אתגר א"כ מצינו חוטא נשכר ומתרץ דאפילו אם מקיימין אין מקבלין עליהן שכר מבואר דרק לענין זה התיר להם ופירש"י אבל מעונשין לא פטרן וא"כ אמאי לא יהיה האיסור לפ"ע דאורייתא. וזה נמי דכ' רש"י ע"ז (ד"ה ע"א) דנהי דעמד והתירן מיהו אל יעברו על ידיך שהרי עתידין הן ליתן את הדין על שאין מקיימין אותן לא אדע מנ"ל להפנ"י דלא עבר בשביל זה על לפ"ע מה"ת דמ"מ מכשול הוא לפני העובר אף דאינן מקבלין שכר והיינו דאין עשית המצוה מתקן ואין עבירתו פוגם מ"מ כיון שימשך מזה עונש י"ל דעבר על לפני עור מה"ת

ועיין רמב"ם הל' מלכים (סוף פ"ח) וז"ל כל המקבל עליו שבע מצות ונזהר לעשותן ה"ז מחסידי אה"ע ויש לו חלק לעוה"ב והוא שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שצוה בהן הקב"ה בתורה והודיענו ע"י משה רבינו שב"נ מקודם נצטוו בהן אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת אין זה גר תושב כו' הורה לנו יסוד נשגב שכל התורה והמצות צריך להיימן מפני שצוה הקב"ה למשה ונקראת על שמו וגילה לנו עיקר זה ג"כ בפי' המשנה מס' חולין ס"פ גה"נ וז"ל ושים לבך על עיקר הגדול הנכלל במשנה הזאת והוא מה שאמר מסיני נאסר לפי שאתה הראת לדעת שכל מה שאנו מרחיקים או עושים היום אין אנו עושים אלא במצות מרע"ה לא שהקב"ה אמר זה לנביאים שלפניו כגון זה שאין אנו אוכלין אבמה"ח אינו מפני שהקב"ה אסרו לנח אלא לפי שמשה אסר עלינו אבמה"ח במה שצוה בסיני שיתקיים איסור אבמה"ח וכ"נ אין אנו מלין מפני שאברהם אבינו ע"ה מל עצמו ואנשי ביתו אלא מפני שהקב"ה צוה אותנו ע"י משה רעה שנמול כמו שמל אאע"ה וכן גיד הנשה אין אנו הולכין אחר איסור יעקב אבינו ע"ה אלא מצות מרע"ה הלוא תראה מה שאמרו תרי"ג מצות נאמרו לו למשה מסיני וכל אלו מכלל המצות עכ"ל. הורה לנו שכל קיום המצות שאנו מקיימים עיקר הוא משום שצוה הקב"ה לנו ע"י מרע"ה וזאת התורה אשר שם משה וזאת רצון הבוית"ש שעל יסוד זה נקיימם אולם מ"ש ביד החזקה שגם ב"נ צריכין לקיים השבע מצות מפני שצוה בהן הקב"ה בתורה לא נתבאר מאיזה מקור נאמן שא"ב כלל זה ויש לומר מן מימרא דבש"ס ב"ק הנ"ל דדרשו ראה ויתר ראה שבע מצות שקבלו עליהן ב"נ ולא קיימו עמד והתירן להם היינו שנפסק הציווי מה שהיה מקודם לכן היינו קודם שעמדו ישראל על הר סיני הותר להן שלא יקבלו שכר כמצווה ועוש' ע"י הציוי שהיה מקודם לכן לאדם הראשון ולנח רק גילה שעיקר תלוי בקיום המצות ע"י מרע"ה וע"י נשלמו הנפשות בקיומן כמו לישראל בקיום כל התרי"ג על יסוד הלזה כן לב"נ להיות להן חלק לעוה"ב צריך שיקיימו השבע מצות על יסוד הלזה. ולפי"ז ודאי ח"ו מלומר שע"י שהותר להן ליכא מה"ת הלאו דלפ"ע וכמו שכתבתי

והרב מנחם עזרי' בעצמו כתב במאמר חקור דין (ח"ג פכ"א)וז"ל דאף דאמרינן ראה ויתר לא תידוק מיניה שיהיה מותר לנו להחטיא אדם בדבר דהא תניא לא יושיט אדם אבמה"ח לב"נ ובפירוש אמרה תורה לכלב תשליכון אותו אלא הותרו להם ועתידין ליתן את הדין עי"ש בנועם דבריו. וסותר ד"ע דעכ"פ כיון דאסור מה"ת למה ל"ה מוסיף. ואילו סובר דלאו מה"ת ל"ה מ"מ עכ"פ כיון דגם ב"נ מצווין היום למה לא יהיה איסור מוסיף. וראיתי שם במאמר חקור דין דחשיב נמי בין האסור לב"נ נבלה דכן מתני לה בפסיקתא להדיא מדכתיב כל רמש אשר הוא חי לאפוקי נבלה דהיינו שמתה מאליה. ולכאורה כן משמעות דברי תוס' חולין (דף צ"א) ד"ה כמאן א"נ פרע להו בית השחיטה היינו נחירה שנצטוו על הנחירה. אולם ברשב"א שם כ' שיראה להן שאינו אבמה"ח וכ"כ בס' ראש יוסף שם דכוונת תוס' ג"כ הוא כמו שכ' הרשב"א ובס' ברית אברהם הבין דברי תוס' כפשוטן דמתה מאליה אסור לב"נ והוכיח כן גם מדברי רמב"ם (פ"ז הי"ז) משחיטה דכ' כשהיו ישראל במדבר לא נצטוו בשחיטת החולין אלא היו נוחרין או שוחטין ואוכלין כשאר גוים משמע דגם שאר גוים נצטוו על הנחירה והא דכתיב בתורה לגר אשר בשעריך תתננה או מכור תפ"ל דאסור להם כתב דקרא איירי בנבלה שנתנבלה בהעדר דיני שחיטה שנתוסף לישראל מה שאין הגוים נצטוו וזה קצת דוחק. אולם מדלא חשיב רמב"ם הל' מלכים כנראה דליכא איסור מתה מאליה לב"נ. גם ממה דפסק (פ"ד) ממ"א דאם צירף חצי זית מנבלת השור וח"ז מבשר הגמל אינן מצטרפין והיינו דפסק כרב מס' מעילה(ד' י"ו) דהא דקתני במתניתין שם כל הנבלות מצטרפות זו עם זו הוא רק לענין טומאה אבל לענין אכילה טהורין בפ"ע וטמאים בפ"ע ועי"ש במ"מ ואמאי לא חל איסור נבלה על טמאה דהא הוי איסור מוסיף דאתוסף לב"נ ובודאי מדקאמר בש"ס טהורין בפ"ע וטמאים בפ"ע משמע דליכא אופן שיצטרפו ביחד ואם מתה מאליה בלא נחירה אסור לב"נ א"כ טמא' המתה מאליה מהראוי שיחול איסור נבלה עליה ולהצטרף עם הטהורה א"ו דלא חל כיון דלא נתוסף במה דמתה מאליה דלא נאסר לב"נ ואף דהרמב"ם דקדק בלשונו וכתב אם צירף ח"ז מנבלת השור וח"ז מבשר הגמל ולא נקט מנבלת הגמל מ"מ לא משמע דאם מתה הטמאה מאליה שיחול שם נבלה ויהיה איסור מוסיף בשביל דנאסר לב"נ

ומ"ש שם במאמר חיקור דין ובפי' אמר' תור' לכלב תשליכון אותו. לא אדע הא טריפה הוא אף דעודנה חיה וזה ודאי אינו אסור לב"נ כ"ז שלא מתה. ועוד מבואר שם במכילתא לכלב ככלב או אינו אלא לכלב כמשמעו ת"ל ל"ת כל נבלה והדברים ק"ו מה נבלה שהיא מטמאה במשא ה"ה מותרת בהנאה טריפה שאינה מטמאה במשא אינו דין שתהא מותרת בהנאה עי"ש והיינו דאף דקרא סתם כתיב טריפה מ"מ לא איירי בנטרפה ומתה ממש ועדיין אינה מטמאה. ועכ"פ אף במתה ממש ג"כ איירי קרא וקאמ' ככלב דמותר לנכרי. ועוד דאי מתה ממש אסור לב"נ וקרא דל"ת כל נבלה איירי כשנתנבלה בשחיטה א"כ מנ"ל דנבלה ממש מותר בהנא' ואף די"ל דמ"מ ליכא קרא לאסור בהנאה מ"מ דלמא טריפה ממש דעומדת למות גרע ממה שנתנבלה בשחיטה כיון דמתה מעצמה אסורה לב"נ. ובאמת יש להבין דברי המכילתא דהא מבואר בש"ס פסחים דמהדרי למילף מקרא לכל איסורי אכיל' המותרין בהלאה מנ"ל ולא אמרינן למילף מנבלה מק"ו והיינו ע"כ כיון דגם בלא גלוי היינו יודעים דאכילה הכתוב בתורה אינו הנאה רק אכילה ממש ול"ה מוציאין הקרא מפשטא רק כיון