אמרי בינה יורה דעה ריא

וע"כ הא דכתיב לגר אשר בשעריך תתננו ואכלה או מכור לנכרי אף דקאי על כל נבלה ואיך יאכל הגר תושב הב"מ וצ"ל ואכלה לא קאי ע"ז רק דמותר לתת לו ול"ש לפני עור כיון דמוחזק הוא שלא יעבור ומה"ט כתיב או מכור לנכרי ולא כתיב ואכלו דלפעמים אסור לו באכילה ומ"מ מותר למכור לו להאכיל לכלבו וכן לגר ליתן הכל ואי אבמה"ח אסו' בהנאה איך שייך בי' נתינה ומכירה. אולם למ"ש מהרי"ל א"ש דלנכרי ודאי לא ס"ד לאסור בהנאה דלגבייהו לא תאכל איסור אכילה הוא ולא הנאה. ובדיוק הקרא דלגבי גר כתיב ואכלה ולא לגבי נכרי נראה נמי למה שהעלו הכו"פ והת"ש (סי' ל"ג) בדעת רמב"ם דנקב הושט דהוי נבלה מחיים הוא לעבור על לאו דל"ת כל נבלה ולענין טומאה במתה תליא א"כ הקרא איירי אף בנבלה כה"ג ואיך מותר לב"נ הב"מ לאכול א"ו דקרא לא איירי מזה דזה ל"ה רק כטריפה וכמו שכתבו האחרונים מדברי רא"ש פ"ב דחולין ותוספתא וכן מבואר להדיא בספר המכריע ועיין פ"מ (סי' ל"ג) ולמ"ש א"ש דאף דקרא איירי בנבלה כה"ג דנקב הושט מ"מ לגר שפיר ואכלה דימתין עד שתמות ולנכרי שאינו מקיים הז' מצות מותר למכרו אבל לא לאכלה דקאי עלי' בלפ"ע ומה"ט א"ש מה דאיתא בגליון ש"ס פסחים (דף כ"ב) בתוס' ד"ה ור"ש דהקשו היכי מצי אתי' כר"י דהי' להאלים קושייתם דאיך ס"ל לר"י כשהותרה נבלה היא וחלבה וגידה הותרו הא ע"כ לגר אשר בשעריך לא קאי אגיד דהא אסור משום לפני עור עי"ש משם רבינו עקיבא איגר ז"ל ולמ"ש ל"ק דלגר שרי למכור שמוחזק שמקיים מצות ב"נ ולא יאכל הגיד ולנכרי לא כתיב ואכלה אך יקשה מ"מ כיון דלדעת רמב"ם דהוי נבלה מחיים א"כ חל שם נבלה לישראל על כל הבהמה והבני מעים כששחטה הוי כמאן דמונח בדיקול' והוי לגבי ב"נ אבר מה"ח וקרא קאי לא תאכל כל נבלה איירי אף אם נעשה נבלה כה"ג ואעפ"כ לגר תתננה או מכור לנכרי ואמאי הא הוי לישראל הב"מ אמה"ח כשלא נשחטה כדין ומיתה עושה ניפול כמו לגבי אבר המדולדל ואף שנעשה נבלה מחיים הב"מ ג"כ מ"מ כשנפסק הריאה ע"י חתך כ"ז שעוד מפרכסת חל עליו איסור אבמה"ח ג"כ ע"י מוסיף שנתוסף לב"נ וישראל קאי עליה משום אבמה"ח ג"כ מיד כשנשחט הרוב מקנה ואח"כ המיתה עושה ניפול ואיך רשאי לתת ולמכור לנכרי אם אבר מה"ח אסור בהנאה והיה לי' לש"ס להוכיח מזה דאבמה"ח גלי קרא דמותר בהנאה

ויש ליישב דלרמב"ם כנראה דפוסק דיש טריפות לחצי חיות ואם נקבה הריאה אחר שחיטת הקנה טריפה אינו סובר דכמאן דמונח בדיקולא הוא ועיין פ"ח (סי' כ"ז) ובת"ש שם. וראי' לזה דא"כ לרמב"ם דפוסק דל"א מי איכא מידי ומפרכסת אף משחיטה כשיר' אסור לב"נ א"כ לדידי' היה ליה להביא דאין מזמנין לב"נ על בני מעים אף מכשרה א"ו דל"א כמאן דמונח בדיקולא ולשאר פוסקים ל"ה נבל' מחיים וי"ל דאו מכור לנכרי קאי על שם נבלה ובאמת הב"מ שחל עליהן אמה"ח אם נטרפה בשחיטה לא חל שם נבלה. ויהיה מזה קצת ראי' דאף כששחט השני סימנין ג"כ ל"ה כמאן דמונח בדיקולא דלא כמו שכ' הת"ש (סוף סי' כ"ז) דבזה לכ"ע הוי כמאן דמונח בדיקולא כיון דשוב לא ינקי זה מזה והוכיח כן מדברי רשב"א בתוה"ב ולהמעיין ברשב"א יראה להיפך אדרבא מדקאמר רב אחא בר יעקב ש"מ מדר"ש בן לקיש אין מזמנין כותי' על בני מעים כיון דלדידהו במיתה תליא מילתא הני כאבמה"ח דמי משמ' דוקא מדרל"ק דאל"כ היה לו לומר הדין לכ"ע באם שחט כל הסימנין ע"ש בתוה"ב ולמ"ש מוכח מזה דאם נאמר דעכ"פ אם שחט שני סימנים הוי כמאן דמונח בדיקולא א"כ לרמב"ם דפסיקת הושט או הגרגרת הוי נבלה מחיים וגם ע"ז קאי הקרא דל"ת כל נבלה וכיון דכתיב לגר תתננה קאי על כל מה שחל שם נבלה ונימא דהב"מ עכ"פ אסור לתתן מטעם דאסור בהנאה והוי להו להש"ס להוכיח מזה דמותר בהנאה א"ו דאחר הפירכיס מותר אף לב"נ בשלמא לשאר פוסקים דל"ה נבלה מחיים י"ל דלא חל על הב"מ שם נבלה דהוי כמונח בדיקולא והוי אבמה"ח גם לישראל כיון דשחיטה לא הותרה ונשאר שם אבמה"ח אבל לרמב"ם חל שם נבלה מחיי' ומוכח דכיון דקאי על כל מה דהוא שם נבלה דמותר לתת לגר אשר בשעריך אף הב"מ ע"כ דמותר אבמה"ח בהנאה א"ו דל"א כמאן דמונח בדיקולא ולאחר הפירכוס מותר לב"נ

ודע דדעת רמב"ם הלכות מלכים דמפרכסת אף בשחיטה כשירה אסור לב"נ דבמיתה תליא ול"א מי איכא מידי ראיתי בכנה"ג (סי' כ"ז) שכ' דלאחר שמתה הבהמה מותר אף הבשר שנלקח בעודה מפרכסת רק באוכל בעודה מפרכסת דלישראל ג"כ אסור משום ל"ת על הדם לכך אסור גם לגוי משום אבמה"ח אבל לאחר שמתה הבהמה דליכא שום איסו' לישראל מותר גם לגוי. ולא נהירא הא מבואר רמב"ם (פ"ב) הל' אה"ט וז"ל ואבר הפורש מן המפרכסת אסור לב"נ כפורש מן החי מבואר דדין פורש מן החי יש לו ולא יש לו שום היתר עוד ואסור לעולם אף אחר שמתה הבהמה. והנה אבר המדולדל דמבואר בש"ס חולין (דף ע"ד) דא"ב משום אבמה"ח אלא מצות פרוש בעלמא ודעת רש"י ורוב ראשונים דא"ב רק איסור מדרבנן והסמ"ק אוסר אף להושיט לב"נ מדרבנן עיין ש"ך(סי' נ"ה ס"ק י"א) דהרשב"א והר"ן חולקין ע"ז ועי"ש בפ"ח דהוא גזירה דרבנן לדעת הסמ"ק דלא ליתו לאחלופי באבמה"ח ממש. ונראה אף לדע' הסמ"ק ליכא איסור רק להושיטו ממש אבל מ"מ אם בא הנכרי ונטלו אינו חייב למחות בידו כיון דמה"ד מותר לאכול לנכרי ורק מצד גזירה די לנו לגזור שלא להושיט לו לנכרי בידים אבל מ"מ אם בא הנכרי ונטלו אינו חייב למחות בידו כיון דאינו נותן לו בידים

וראיתי תשובת פני יהושע (ח"ב סי' ח"י) שכתב להוכיח כסמ"ק מש"ס חולין ( דף קכ"ט ) א"ל אמצעיתא נשחטה הוכשרה בדמיה ר"ש אומר לא הוכשר' מ"ט דר"ש מכל האוכל אשר יאכל אוכל שאתה יכול להאכילו ועיי"ש ברש"י שלא ניתר לא לישראל ולא לב"נ ואי ס"ד דאינו אלא פרישה וחומרא וא"ב איסור כלל היכא ס"ד דזה הוי אוכל שא"י להאכילו לגוים וכיון דמדאורייתא אוכל גמור הוא ומטמ' טומאת אוכלין וכי מתני לעקור דבר מה"ת לטהר טמאים ולאכול תרומה טמאה אבל אי איסור גמור מדרבנן הוא א"ש כיון דאסרו רבנן האוכל משום אבמה"ח כל דתיקון רבנן כעד"א תיקון ועשאוהו כאמה"ח דאוריית' דאסור להושיטו לב"נ וכיון דאסור להאכילו לגוי מדרבנן ע"כ ל"ח להאכילו כ"א לכלבים ול"ה אוכל אפילו מדאורייתא כיון דע"כ לא יהיב ליה לגוי אע"ג דמדרבנן מ"מ תיתי מהי תיתי לא ליתי לעולם לידי אוכל ול"מ אוכל וכיוצא בזה פ' הנזקין גבי כרת מדבריהם שעפ"י דבריהם נתחייב כרת ובכמה דוכתי אבל אי ל"ה אלא חומרא בעלמא פשיטא דל"ה אסור כולי האי ול"ה מחמירין חומרא דאתי לידי קולא גדולה עכ"ד וכ"ד תמוהין דודאי לא נוכל לומר דחומרא דרבנן שיחמירו לאסור להאכיל לב"נ ובשביל זה יהיה חשוב אוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים כיון דמותר לב"נ לאכול והמה ליתו באיסורי דרבנן רק כל איסור הוא על ישראל שלא יאכילנו יהיה מאיזה טעם שיהיה או משום שדומה לאבמה"ח אטו אבר מה"ח גופיה דאסור מה"ת או משום דאי שרינן ליה להושיטו לב"נ לא מקיימי גזירת חכמים דאמרי אינשי מדשרי לב"נ ש"מ דלית ביה איסור אבמה"ח ואלימו רבנן למילתייהו לאסור להושיט לב"נ אע"ג דלדידהו שרי וכמ"ש הפ"ח (סי' נ"ה ס"ק ט"ז) מ"מ כיון דבעצם מותר לב"נ לאכול הן מה"ת הן מדרבנן וכי בשביל זה לא יהיה תורת אוכל עליו ובודאי לא גזרו רק שלא להאכילו בידים אבל אם נוטל הב"נ ואוכלו אינו חייב למחו' בידו ואם אסור מה"ת אף בכה"ג חייב למחות בידו אף דאבמה"ח מותר בהנא' מ"מ כיון דאכילתו אסור לב"נ כמו דאינו רשאי להושיטו כ"כ נמי אף אם נוטל מעצמו כיון דהוא ש"י אם אין מוחה בידו הוי כמאכילו בידים דמה לי אם מושיטו בעצמו או דיתעבד האיסור ע"י ממונו אבל באבר המדולדל אף דגזרו חכמים שלא יושיטו לו מ"מ רחוק הוא לומר שיגזרו אף למחות בידו אם נוטל מעצמו לאכול וא"כ אמאי נקיל ביה לענין טומאת אוכלין ולומר ביה דל"ח מה"ט אוכל. ועיין תוס' חולין (דף ע"ג) דמבואר שם להדיא דמה דמותר מה"ת הוי אוכל ואינו דומה להא דהביא הפנ"י מפ' הניזקין דאוקמי רבנן ברשותיה לחייבו כרת דשם הוא מטעם הפקר ב"ד כמבואר ברש"י שם. ואדרבא מצינו בכה"ג בש"ס חולין להסוברים דאין שחיטה לעוף מה"ת חייב בנחירה בכיסוי דם הואיל דמה"ת מותר אף דשם ג"כ כתיב בתורה אשר יאכל ותיתי מהי תיתי נימא מ"מ כיון דאינו ראוי לאכול לא יתחייב בכיסוי רק אמרינן כיון דמה"ת ראוי לאכול לא אקילו רבנן לפטרו מכיסוי אף להיות בשב וא"ת ק"ו דלא יקיל ר"ש לומר דלא יטמא בשביל דל"ה אוכל מדרבנן ואף דלגבי כיסוי עלה כן ע"ד הפ"מ לומר דמאי דל"ח לאכילה מדרבנן פטור מכיסוי כבר השיגו עליו הבאים אחריו וכתבתי בזה לעיל ד"ש (סי' כ"ד) ובקום ועשה ל"מ בודאי להקל בכה"ג וכבר הבאתי לעיל משנה מפורשת דמס' מע"ש (פ"ג מ"ט) דמע"ש שנטמא בולד הטומאה דרבנן בפנים דאסור להוציא אף דשם כתיב ג"כ כי לא יוכל שאת ואין שאת אלא אכילה וכשאסור לאכיל מותר להוציא מ"מ כיון דמן התורה מותר לאכול נשאר בקדושתייהו וה"נ דכוותיה ועיין רמב"ן בספר המצות גבי ציפורי מצורע וז"ל וכן מוכח עוד בפ"א דבכורות בערלה וכ"כ ר"ש אומר כולן אינן מטמאין טומאת אוכלין לפי שאינו אוכל שראוי להאכילו לאחרים ואם היה איסורו מדבריה' יטמא הוא טומאת אוכלין מה"ת דלא גזרו בדבר להקל מבואר דבזה לא מוקמינן על דאורייתא

؛ ברם בביאור הש"ס ודאי נראה כמו דמבואר שם מדברי מהרש"א דאליב' דאמת דמוקי ר"א להא דר"י אסיפא במציעתא חשיב אוכל שאתה יכול להאכיל דא"ב אלא מצות פרוש ובס"ד דר"א לומר אמציעתא סובר באמת כלישנא קמא דלעיל (דף ע"ג) לר' יוחנן דכ"ע ס"ל דשחיטה עושה ניפול והוי אבר מה"ח מה"ת ושפיר חשיב אוכל שאין יכול להאכילו לאחרי' והש"ס מסיק אלא לעולם אסיפא והיינו דלכ"ע שחיטה אינו עושה ניפול ובמציעתא אף דיש בו מצות פרוש מ"מ חשיב אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים וז"ב ופשוט

ויש להתעורר לר"ש דסובר הואיל דאסור אף לב"נ ל"ח אוכל וכ' רש"י דאבמה"ח אי אתה יכול להאכילו לאחרים בהיתר הא חשיב אוכל שיכול להאכילו לב"נ קטן שא"ב דעת דע"כ לא מצינו דאסור להאכיל בידי' לקטנים ישראלים דבר איסור רק כיון דגלי לן קרא משרצים ודם וטומאה כמבואר ש"ס יבמות (דף קי"ד) וב"י יו"ד (סי' שמ"ג) אבל לגבי ב"נ דלא מצינו גילוי דיהיה אסור להאכיל לקטן שא"ב דיעה מנין לנו לאסור ואף דשיעורין לישראל נאמרו ולא לב"נ והא דצריך שיעור לגדלות י"ג וי"א