אמרי בינה יורה דעה רי

דלא צריך לכזית אליבא דר"ש ואף על כ"ש חייב אם נאר דהעצמות הוי מב"מ ואינו חוצץ ע"כ דחייב גם על העצמות בפ"ע. וממילא גם אליבא דידן דבעינן כזית י"ל דכמו דמצטרפין עצמות וגידין לכזית כמו כן חייב אף על הארכובה בלבד

ובזה יש ליישב קושית הריצב"א בתוס' שבועות (דף כ"ד) אם נאמר דוזבחת ואכלת הוי מצות עשה מה שאין אתה זובח לא תאכל איסור אמה"ח היכא משכחת לה דיחול על איסור דאינו זבוח ועיין מ"ש לעיל ד"ש (סי' ח"י) דכל עיקר קושית התוס' הוא לר"ש דסובר כ"ש למכו' ולהנ"ל משכחת דחל על הארכובה שאין בו בשר רק עור וגידין ועצמות שאינן ראוין לאכילה ולית בי' עשה דוזבחת ואכלת ומ"מ חייב בו משום אמה"ח דנפש הוא אף שאין בו בשר. שוב ראיתי קצת ממה שכתבתי בישוב קושית השא"ר בחידושי דו"ח פסחים (דף כ"ד) באופן אחר דנ"מ באוכל שלא כדרך אכילה דמטעם במה"ח הי' ב"נ פטור ומטעם אמה"ח הואיל דחייב גם על עצמות לא בעינן כדרך אכילה. ויש לגמגם בזה לדברי מהרש"ל דלר"ש דכ"ש למכות חייב אף על שלכד"א י"ל דהה"ד ב"נ דשלכד"א לא גרע מכ"ש. גם בפ"מ העלה דאף באמה"ח בעי כדרך אכיל' וכן גיד הנשה אף דקי"ל אין בגידין בנו"ט ועץ הוא והתורה אסרתו מ"מ כדרך אכילה בעינן ואם עירב בו דבר מר פטור א"כ ליכא נ"מ דמ"מ אף באמה"ח בעי כדרך אכילה אם נאמר דבב"נ בעינן ג"כ שיאכל כדרך אכילה. ולמ"ש מטעם חציצה א"ש

ואם נאמר דחייב על ארכובה משום אבמה"ח מ"מ יש להסתפק על ארכובה מבהמה טמאה אם יש בה משום אמה"ח לנכרי דהא התוס' חולין (דף ל"ג) הקשו למה יהי' אמה"ח דטמאה אסור לב"נ הא שייך מי איכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור ותירצו דגם לישראל אסו' משום טמאה ולפ"ז באבר שאין בו בשר כארכובה דליכא בו אף איסור טמאה ואיסור אמה"ח ג"כ לא חל כיון דמ"מ בשרו אסור לא אסרה תור' בטמאה לישראל משום אמה"ח שוב שייך לומר מי איכא מידי ומותר אף לגוי לשיטת התוס' דליכא מידי דלישראל שרי ולגוי אסור ואם נאמר כן באמת זה דוחק גדול דבטהורה יהי' הארכובה בכלל אמה"ח ואסור לנכרי ובטמאה לא תהי' הארכובה אסורה. ואולי כיון דלגבי גוף הבהמה וכל האברים שייך בי' לאסור לנכרי כיון דגם לישראל אסור מטעם טמאה לכך נאסר' הארכובה ג"כ לנכרי מטעם אבמה"ח וצ"ע

והנה לדידן דקי"ל אבמה"ח דטמאה אינו נוהג בישראל ולגוי אסור הקשו המחברים מה פריך הש"ס פסחים סוגיא דחזקיה והרי אמה"ח דכתיב לא תאכל ותניא ר' נתן אומר מנין שלא יושיט אדם כוס יין לנזיר ואמה"ח לב"נ ת"ל ולפני עור לא תתן מכשול הא לכלבים שרי ומה פריך דילמא איירי ר"נ באמה"ח של טמאה וקסבר אינו נוהג בטמא' דכל שבשרו אסור ליכא איסור אמה"ח ולגוי אסור. וראיתי בכו"פ (סי' כ"ז) שמתרץ דר"נ נקט הנך שני איסורים חדא ללמדנו דאף לגבי ב"נ דאינו בכלל ערבות איכא לאו דלפני עור וגם בנזיר אף דהוא מותר בו מלמדנו דמ"מ כיון דאסור לגבי חבירו איכא לפני עור א"כ ע"כ איירי באמה"ח בטהורה דאי בטמאה לתני אמה"ח גרידא דהא גם בזה ליכא איסורא עליו וע"כ דאיירי באמה"ח שגם הוא באיסור עליו. ודבריו דחוקים דא"כ יקשה סוף סוף למה לא נקט ר"נ אמה"ח מטמאה לבדו והיה מלמדנו שני הדינים ודוחק לומר דר"נ יסבור כר"י ור"א דנוהג בטמאין וגם גוף דבריו מבואר בתוס' ורא"ש ע"ז (דף ו) דלכך נקט ר"נ אמה"ח ונזיר דלישראל אסור להושיט אף דאינו יודע שרוצה לשתות כיון דכ"ע חמרא שתו מסתמא למשתי קבעי ושמא שכח נזירותו אבל איסור שהוא לכ"ע כנבלה וחזיר וכדומה שאסור לכ"ע אין לחושדו. א"כ אף אם איירי ר"נ באמה"ח דטמאה הוצרך ללמדנו הדין דלא יושיט יין לנזיר ועי"ש ברא"ש. ומ"ש (סי' ס"ב) ליישב בדרך חידוד ג"כ יש לגמגם טוב' בפרט אם נאמר דחייב באמה"ח אף על ארכובה אז הוי לעולם כולל על טמאה. ובס' דו"ח למרן רבינו עק"א ז"ל פסחים שם מתרץ דאי אבמה"ח אסור בהנאה ממילא אינו נוהג בטמאין אף לב"נ משום מי איכא מידי דלב"נ יהי' משום אבמה"ח אסור בהנאה ולישראל דאינו אסור רק משום טמאה יהי' מותר בהנאה ול"ש לומר דיהי' בו משום אמה"ח לב"נ לאיסור אבילה ולא לאיסור הנאה ממ"נ אם יש בו משום אמה"ח ממילא אסור בהנאה. והתוס' דכתבו דסגי במה דנאסר גם לישראל משום טמאה הוא לדידן דאמה"ח מותר בהנאה. ודבריו צריכין רבה דלדבריו הא דאסור לאכול לנכרי דכתיב בי' אכילה אסור לו גם בהנאה וזה אינו דרק לגבי ישראל גילתה לנו התורה דכ"מ שנאמר ל"י הוא אף איסור הנאה ממה דפרט לגבי נבלה היתר בהנאה אבל לגבי ב"נ ליכא גלוי זה ומה דאסור להם בלשון אכילה אין הנאה בכלל. וכן ראיתי מבואר בתשובת מהרי"ל (סי' קס"א) וז"ל דאפי' לר' אבהו אין איסור הנאה באבמה"ח דמדאצטריך גבי נבלה אותו על ישראל קיימא ולא אגוי דאי לגוי נמי מנ"ל למשרי לגוי דהקיש לדם לא נאמר לגוי וא"כ נמי איכא בינייהו אמה"ח לגוי וליכא למימר מכח דלישראל שרי ולגוי אסור כיון דלישראל אסור באכילה חשיב שפיר אסור לישראל עכ"ל ועי"ש עוד אשר מבואר דאף מה דנאסר לגוי בלשון אכילה ליכא איסור הנאה וגם דלא כסברת רבינו דשייך לגבי הנאה ג"כ מי איכא מידי

ולי נראה קצת ליישב קושיא זו די"ל הא דדרשינן מלא תאכל הנפש עם הבשר דבעינן שיהי' בשרו מותר ולכך אינו נוהג בטמאין הוא לדידן דידענו מההיקש לדם דאמה"ח מותר בהנאה וע"כ הא דכתיב לא תאכל הנפש הפי' הוא אכילה שפיר אמרינן דאם הבשר אסור באכילה גילתה התורה דליכ' איסור אמה"ח אבל למאי דס"ד דאמה"ח יהי' אסור באכיל' משום דמה דכתיב לא תאכל הפי' הוא הנאת אכילה וכל ההנאות אסור א"כ י"ל אף בטמאין דאף הבשר אסור באכילה מ"מ כיון דלגבי טמאין מותר בהנאה לא שייך לומר מי שבשרו מותר ואמה"ח אסור יצא מי שבשרו אסור כיון דגם טמאין הבשר מותר בהנאה שייך לומר לא תאכל הנפש ולאסור אף בהנאה מה שבשרו מותר בהנאה עכ"פ וא"ש. אך יש לגמגם למ"ש התוס' רי"ר מס' קידושין (דף נ"ו) ראיתי מקשים כיון דלא יאכל לכ"ע גם איסור הנאה משמע א"כ גבי כסוי הדם דכתיב אשר יאכל נפרש אשר נהנה ונתרבה גם חיה ועוף טמאים לכסוי ומתרץ דהא דנפקא איסור אכילה והנאה מקרא חדא אמרינן דלא יהנה הוא והכא אי מרבית טמאים א"כ האי יאכל הנאה משמע ולא אכילה והיכא עקרי קרא מפשטיה דכתיב לשון אכילה ומפרשים הנאה ולא אכילה הלכך ליכא למימר הכי. ותירוץ זה עיקר דמה דמתרץ עוד שם דאם גם טמאים טעונין כסוי לשתוק קרא ולכתוב חיה ועוף סתם והו' אמינא הכל במשמע אפי' טמאים אשר יאכל ל"ל אלא ודאי אכילה דוק' קאמר הוא תימא דהא צריך למכתב למעט האסור בהנאה כגון השוחט חיה ועוף הנסקלין לאחר שנגמר דינם דפטור מכסוי וכבר תמה ע"ז בשעה"מ (פ"ה ממ"א) ורבינו עק"א ז"ל בגליון משניות פ"ו דחולין וכבר קדמום הראשונים בס' אור זרוע הגדול הלכות כסוי הדם (סי' שפ"ח) א"כ העיקר הוא התירוץ הראשון שלא לעקור קרא מפשטי' וה"נ כיון דכתיב לא תאכל הנפש עם הבשר אם יהיה אסור בהנאה ונאמר כל דבשרו מותר בהנאה דוקא נעקור הקרא מפשטי' ויש לדחוק בזה כמובן

ובפשיטות יותר יש ליישב הקושיא וגם מה שהקשו לדעת הרמב"ם דמפרכסת אסור לבן נח. גם יש להתעורר הא ודאי אם לא אמרינן מי איכא מידי ממילא אבר מן בן פקועה אף דלישראל מותר הוא ממה דחידשה התורה בבהמה תאכל אבל לב"נ אסור אמה"ח דנפש הוא ולישראל התירה התורה ע"י שחיטת אמו ולנכרי אסור א"כ מאי פריך דלמא איירי ר"נ באמה"ח של אלו דליכא איסור לגבי ישראל אך הש"ס מדייק בדברי ר"נ דבא להשמיענו דגם על ב"נ דאינו בערבות מ"מ קאי עליו בלפני עור למה לי' למנקט מה דמאוחר בקרא אמה"ח הי' לו למנקט בשר מה"ח דקדם בקרא אך בשר בנפשו א"ו דאגב השמיענו ר"נ הא לכלבו שרי ובשר מה"ח לא צריך להורות ולהשמיענו דזיל קרי בי רב הוא דמדכתיב ובשר בשדה טריפה לא תאכלו ידענו איסור במה"ח ושם כתיב לכלב תשליכון אותו ונקט אמה"ח דלא מפורש בקרא וסובר דכ"מ שנאמר לא תאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע קמ"ל אגב גררא דמותר בהנאה ופריך מנ"ל ומתרץ דאתקש לדם וז"פ

וקצת יש להתעורר מה פריך מאבמה"ח הא כיון דגלי לן קרא דחלב מותר וכן ביצת עוף ע"כ דאבמה"ח מותר בהנאה דאל"כ הוי דבר הבא ומסתעף מאיסור הנאה ולא עדיף מאפר הנקברין דאסור וגידולי איסורי הנאה כמ"ש תוס' ע"ז (דף מ"ט) לחלק בין גידולי תרומה לגידולי ערלה וא"כ אם בהמה בחייה לאברים עומדת ע"כ גלי קרא דמותר בהנאה. וראיתי בדו"ח דהתעורר הא מדכתיב לא תחרוש בשור וחמור יחדיו ע"כ דבשור לבד מותר אי בחיי' לאברי' עומדת ומתרץ די"ל בחורש מבלי תועלת ועדיין יקשה מדכתיב לא תחסום שור בדישו ע"כ דמותר בהנאה וביותר יקשה לרש"י חולין סוף פ' גה"נ דלכ"ע לבשר עומדת וחל איסור בשר מה"ח וכיון דגלי דבשר מה"ח מותר ממילא גם אבמה"ח מותר בהנאה וי"ל דע"כ ל"א לאברים עומדת רק דלולי דאסר רחמנא אבמה"ח הי' דרכו לחתוך ממנה חתיכות ולאכול כמ"ש הכו"פ (סי' ס"ב) והוא אם הבהמה מותרת בהנאה אבל השתא אם נאמר כיון דאסר' התור' תהי' אסורה בהנאה שוב אינה עומדת לאברים והוי כאלו אחשב' לאכלה מתה דמבואר בש"ס חולין שם דאם מחשבת אוכלין מילתא היא אם חשב לאכלה מתה לכ"ע לא חל עדיין איסור אבמה"ח וראיתי שכוונתו בזה לדעת הגאון בעל ח"ס חלק או"ח (סי' פ"ו) שהקשה עוד שם בדו"ח לרע"א ז"ל ממה דכתיב ומכרו השור החי וזה בלא"ה ל"ק דאף אם אסור בהנאה מ"מ יש לזה ממון לאחר שישחוט ורשאי למכור זכות זה שיש לו בו שבידו לשחטו ושיהי' מותר כמו קדשים קלים ופ"ח אף דאסורי' בהנאה מ"מ בני מכירה נינהו וכן מע"ש להסוברים דאסור בהנאה ואעפ"כ בני מכירה נינהו ועיין בזה בהגהותי לד"ח דיני לולב ויבואר עוד לקמן אי"ה. וכן צריך לומר לר"ש ולפוסקים כמותו דגה"נ אסור בהנאה א"כ אמאי חייב דו"ה כשגנב ומכר הא הוי כמוכר חוץ מאבר דאינו חייב וה"נ הוי כמוכר חוץ מגה"נ דאיסור הנאה לאו במכירה וע"כ דעכשיו שמחובר עם כל האברים מותר בהנאה

עוד יש להתעורר דהא בקרא כתיב לא תאכל כל נבלה ואם נתנבלה בשחיטה דאסור הבני מעים לבן נח דכמאן דמונח בדיקולא דמי וכיון דלא הותרה השחיטה לישראל דנתנבלה ממילא אסור הב"מ לב"נ