אמרי בינה יורה דעה רט

כשיעור עשרה אבל אם הי' עמוק ביותר הכל לפי מה שיראה לדיינים הבקיאים עכ"ד משם המאירי ולא נתבאר אם גם משום הבלא גם משום חבטה יש בו בכה"ג וא"כ לענין טריפות ג"כ יש להחמיר בכה"ג ולדידן כל שאינו הולך הילוך יפה חוששין. וראיתי בס' הרוקח (סי' שפ"ז) וז"ל פ' אין צדין בכור שנפל לבור ירד מומחה אחריו וישחוט בהליכה או בור שאינו י' טפחים וברש"י כ' כמה פעמים דסתם בור הוא עשרה טפחים אולם י"ל דאיירי במלא ספוגין דלית בי' חבט. ומ"ש הרוקח בהליכה היינו דאם צריך בדיקה תליא בבעית הש"ס בעוף שדרסה או טרפה בכותל דצריך בדיק' אם רשאי לשחוט ביו"ט. ועיין מה שכתבתי לעיל בדיני יו"ט (סי' ח')

ולכאורה יש להבין בש"ס ביצה שם דבעי ר' ירמיה מר' זירא מהו לשחטה ביו"ט מי מחזקינן ריעותא ביו"ט או לא דוק' על עוף והביא מקודם המשנה דרסה או שטרפה בכותל כו' ומימרא דר"א בר ינאי משם ר"א בן אנטיגנוס ולא הביא המשנה דחולין הקודם לזה בטריפת נפולה בבהמה דבעי מעל"ע ובדיקה בלא הליכה ור' ירמי' בעצמו ס"ל רק בעמדה אינה צריכה בדיקה כמבואר ש"ס זבחים שם אבל בלא עמדה צריכה בדיקה. ואולי י"ל כיון דאינו מבואר להדיא בדברי תנאי' נ"ל למנקט הבעיא לגבי עוף דמבואר להדיא דצריכה בדיקה. ולא נוכל למילף נפילה דבהמה מעוף די"ל דעוף דזוטר חיותיה יש לחוש לנשברו הצלעות או נפסק חוט השדרה יותר ממה דיש לחוש לגבי נפילה דבהמה דלשיטת רש"י ור"ן ע"י שהות מעל"ע יצאה מחשש ריסוק אברים ועיקר הבדיקה הוא לשאר טריפות הואיל דאתילד ריעות' לא נוכל למילף להחמי' לגבי בהמה דנפיש חיותי' מן עוף דזוטר חיותי' וי"ל דלבהמה כיון דאחר מעל"ע כבר יצאה מחשש ריסוק שוב א"צ בדיקה לכך נקט עיקר הבעיא שלו על עוף רק דאמוראים סברו דגם בבהמה בעי בדיקה. ובזה יש ליישב דברי תוס' ב"ק שם שכתבו בפרק אלו טריפות אמרינן עמדה אינ' צריכה מעל"ע בדיק' ודאי בעי הלכה אפילו בדיקה לא בעי אבל כששהת' מעל"ע אין להוכיח משם אי בעי בדיקה אי לא ומתוך בה"ג משמע דבעי בדיקה וכבר עמדו ע"ד הפנ"י שם והפ"מ ובש"מ שם משם תלמיד הר"פ מי דחקן להביא מה"ג בהדיא אית' גבי שהתה מעל"ע משום ר"א בן אנטיגנוס צריכה בדיקה ובביצה מייתי לה. ולהנ"ל יש לחלק בין עוף לבהמה וכמ"ש לכך מייתי התוס' ראי' מדברי בה"ג שכתב כן אף לגבי בהמה דלדידן דלא בקיאין בבדיקה צריך י"ב חודש גם י"ל שם לגבי עוף תנן דרסה כו' או שטרפה בהמה דהיינו שהוכתה ע"י אחר בכח ובזה יותר חיישינן דהא בהפילה אחר חיישינן לריסוק אף בפחות מעשר' לכך צריך בדיקה ג"כ ולא נוכל למילף משם בנפילה שנפלה מעצמה

סי' ו הא דחייבין מלקות על אכילת אבר מן החי מבואר ברמב"ם (פ"ה ממ"א) בין באבר שיש בו בשר גיד ועצם מצטרף לכזית וכמו כן בכזית מאבר שאין בו גיד ועצם. אולם אם אוכל ארכוב' מן החי שאין בו בשר כי אם עצם לבד כמבואר חולין (דף קכ"ח) לענין טומאה פליגי בה תנאי ר"י סובר כיון דאינו עושה חיליפין אף אבר עצם מטמאה ורבי סובר אבר שיש בו בשר גיד ועצם בעינן ויש לומ' דשם אף דקי"ל כרבי הוא משום דכתיב מן הבהמה מקצת בהמה בעינן שיהיה בהאבר מה שבבהמה אבל לענין אכילה דילפינן מדכתיב לא תאכל הנפש עם הבשר ואבר מקרי נפש וכיון דאינו עושה חיליפין אף שהוא רק עצם מ"מ קרוי נפש וחייב ואף דאינו ראוי לאכילה מ"מ הא חידוש הוא דמצרפינן לכזית גידין ועצמות. וראיתי בספר פני אריה (סי' ע"ד) דפשיטא לי' דלענין אכילה מקרי אבר ואינו דומה לטומאה דהא לענין אכילה אף אבר שאין בו עצם הוי אבמה"ח אם אוכל ממנו כזית ולענין טומאה מבואר ברמב"ם (פ"ב מאה"ט) דמה שאין בו עצם אינה מטמא וע"כ הטעם דלענין טומאה דרשינן מן הבהמה ולא תליא במה שאינו עושה חיליפין אבל לענין אכילה דתליא בשם נפש במה שאינו עושה חיליפין ארכובה נמי אסורה ומיישב בזה קושית השא"ר דלענין מה מנה הרמב"ם הלכות מלכים לב"נ דחייבין על אבמה"ח ובשר מן החי כיון דאין אבר אלא ביש בו משהו בשר א"כ חייב משום בשר מה"ח ואזהרתן זו מיתתן ונהרג בלא התראה א"כ ליכא נ"מ באיסור אבמה"ח ולהנ"ל נ"מ לחייבו גם על הארכובה. וכן ראיתי בפ"מ (סי' ס"ב) בש"ד שכתב כן בפשיטות דבערקום שאין בו בשר חייב משום אבמה"ח

ולכאורה יש לדון מנ"ל לחדש דאף בלא בשר כלל יהי' נחשב לענין אכילה לחייבו דא"ד לטומא' וכיון דכתיב לא תאכל הנפש עם הבשר י"ל דהתורה לא אסרה רק מה דשייך ביה אכילה וחידשה להצטרף לזה לשיעור אכילה אף הגידין ועצמות אבל במה דל"ש שם אכיל' כלל י"ל דלא חידשה לחייבו וביותר למ"ש הפ"ח (סי' צ"ח) בראיות הראב"ד מש"ס דחלב עם בשר הוי מב"מ ממה דאוכל חלב מטריפה לוקה שלש ושם הוא משום אבמה"ח וכיון דאבמה"ח מפקינן מקרא דלא תאכל הנפש עם הבשר וכיון דמחייב אחלב משום אבמה"ח שמעינן דחלב בשר מקרי עי"ש וע"כ דסובר לר' יוחנן דכל הפסוק קאי על אבמה"ח ובשר מן החי נלמד מבשר בשדה טריפה פי' הקרא לא תאכל הנפש היינו אבר שאינו עושה חליפין עם הבשר כשיש בו בשר ואינו מפרש דקרא קאמר מה שהי' עם הבשר א"כ צריך עכ"פ שיהי' בו בשר. וראיתי בשעה"מ (פי"ז מא"ב) שמשיג על הפ"ח בזה וכ' דקרא הכי קאמר לא תאכל אבר בעוד שהנפש עם הבשר ולעולם דחלב לא מקרי בשר אבל אבמה"ח מקרי ולא אדע הא ע"כ נפש קאי על לא תאכל דאבמה"ח מקרי נפש שאם יחתכנו אינו עושה חיליפין כמ"ש רש"י וא"כ למה קאמר עם הבשר ואי דנפרש מה שהי' עם הבשר ועיין לח"מ (פ"ט ממלכים) ועם הבשר ר"ל בעוד החיות עם הבשר מ"מ אינו מוכרח דלמא דוקא אמר' תורה לאסו' עם הבשר לאכול אף שאין בו כזית אבל מה דלא הי' בשר לא אסרה ומ"ש שם וראי' מדבעי בבכורות חלב מנ"ל דשרי כלומר שיהא אסור משום אבמה"ח ואם איתא הא חלב לכ"ע לא מקרי בשר. לא אבין הכי חלב יהי' בו איסור אבמה"ח ממש הא ודאי ליתא דעושה חליפין ואמאי יהי' מקרי נפש אלא ודאי מטעם דבר היוצא יהי' אסור הי' ש"ד ואף אי בהמה בחיי' לאו לאברים עומדת יש איסור דאינו זבוח וכמ"ש הנ"ב תנינא הבאתי לעיל ד"ש (סי' ט"ז) ועיין כו"פ (סי' ס"ב) דפשיטא לי' ג"כ דס"ד הי' לאסור החלב משום הטמאין לאסור צירן ורוטבן. עכ"פ עדיין לא יש הכרח לומר לחייבו אף על ארכובה

ואי משום הכרח קושית השא"ר דלגבי בן נח דכתיב אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו ושם ילפינן בשר מה"ח ואבמה"ח וכמ"ש הלח"מ הנז' וכן מבואר ברשב"א ס"פ העור והרוטב וכיון דליכא נ"מ ע"כ דאף על ארכובה חייב' התורה וממילא נמי בישראל ג"כ חייב על אבר אף שאין בו בשר ממה שכ' שם הרמב"ם (הי"ג) כל שאסור על ישראל משום אבר מה"ח אסור על בני נח ויש שב"נ חייבין עליו ולא ישראל שב"נ אחד בהמה וחיה בין טמאה ובין טהור' חייבין עליהם משום אבמה"ח ומשום בשר מה"ח ואבר ובשר הפורשין ממפרכסת אע"פ ששחט ה"ז אסור לב"נ משום אבמה"ח והי' לו לרמב"ם להוציא ג"כ ארכובה דב"נ בהכרח אסור בו כזו שנמצא אבמה"ח שאין בו משום בשר מה"ח וישראל לא יתחייב בו א"ו דכמו כן ישראל חייב בו. מ"מ גם זה אינו מוכרח חדא שיש לומר כמו שמתרץ שם הפני ארי' בעצמו לענין אם אכל אבמה"ח שיהי' בו משהו בשר ואח"כ נתגייר דחייב מלקות כיון דאילו אכל השתא בר מלקות הוא ואם לא הי' ב"נ מצווה על אבמה"ח א"כ לא עבר אלא על אכילת משהו בשר והשתא שנתגייר הוא פטור כיון דאילו עביד השתא לאו בר עונשין הוא והביא ראיה מסנהדרין (דף ע"א ע"ב) לענין מיתה דקלה בחמורה מישך שייכא כ"כ אם אכל בשר מה"ח משהו ונתגייר פטור כיון דאילו עביד השתא לאו בר עונשין הוא אבל אם אכל כזית ואח"כ נתגייר דיינין לי' מיהא כדינא דהשתא במלקות משום דקלה בחמורה מישך שייכא. אולם באמת יש לגמגם דדוקא אם נידון אותו דהשתא יתחייב מיתה ונבער עכ"פ הרעה מן העולם לכך אף דהי' אז בגויותו דינו כסוף החמור מ"מ דיינין לי' כדינא דהשתא בחנק כיון דעכ"פ מתבער הרע מן העולם אבל באם נשתנה דינו מאז להשתא ממיתה למלקות מנין לנו לומר שדנין לי' במלקות כדהשתא דמלקות במקום מיתה הוי כלא כלום. שוב ראיתי בתשובת חות יאיר (סי' ע"ט) שכ' לדון אם אכל אבמה"ח ונתגייר אח"כ אם לוקה די"ל דילמא נגידא חמירא ממיתה עי"ש. ומ"מ קושית השא"ר יש לתרץ באופן אחר למ"ש המל"מ (פי"ד ממ"א) לדון אם כרך דבר איסו' בסיב כי היכא דבמ"ע אכילת מצה דרחמנא אמר תאכל אם כרכו בסיב לא יצא משום אף דטעם מצה לא בעינן מ"מ בעי שיגע המצה בגרונו ובכה"ג לא הוי אכיל' ה"נ אכילת איסור כשלא נגע בגרונו לא עבר אהורמנ' דמלכא עי"ש. ובפשטות נראה דלענין זה ב"נ וישראל שוין כיון דלאו שם אכילה הוא ואם לא נגעה בגרונו לאו שמיה אכילה לגבי ישראל כן נמי לא עבר הב"נ אם אכלו בכה"ג ואף להסוברים דלר"ש דסובר כ"ש למכות חייב אף אם אוכל שלא כדרך אכילה עיין מהרש"ל ומהרש"א שבועות (דף כ"ג) וא"כ לדעת הרמב"ם דב"נ חייב על כל שהוא ממילא חייב אף אם אכל שלא כדרך אכילה מ"מ כבר יש חולקים ע"ז ואכ"מ וגם יש לחלק בין אם אכל שלא כדרך אכילה לבין אם הי' דבר חוצץ בין האיסור להגרון דאכילת חיך בעינן מ"מ אף לגבי ב"נ וא"כ אם לא הי' ב"נ מוזהר על אבמה"ח רק על בשר מה"ח אם הי' אוכל אבר שיש בו עצמות ומשהו בשר ולא נגע המשהו בשר בגרונו דהגידין והעצמות חוצצין בין הגרון להמשהו בשר הי' פטור מטעם דלא אכילה הוא והשתא דחייבו התורה על אבר מה"ח וגם הגידין והעצמות הם בכלל איסור שוב אינו חוצץ דהוי מין במינו ואינו חוצץ ועוד יש למצוא נ"מ. ומה"ט י"ל נמי לר"ש דסובר כ"ש למכות ולא אמרי' כזית אלא לקרבן א"כ לר' יוחנן דיליף אבמה"ח מלא תאכל הנפש עם הבשר אם נאמר דרק כשיש בו בשר אזהיר רחמנ' וכשאין בו בשר כמו ארכובה אינו חייב יקשה ג"כ למה לן קרא לאזהרה יתירה כיון דאין אבר רק כשיש בו משהו בשר תפוק לי' דחייב משום בשר מה"ח דידענו מקרא דבשר בשדה טריפה ודוחק לומר שבא אזהרה לחייבו תרתי לאוין אם לא נ"מ כיון דחייב על משהו בשר בשלמ' לר"ל דדרש לא תאכל הנפש לאמה"ח עם הבשר לבמה"ח י"ל שפיר דבא אזהרה לאמה"ח להוסיף כל שיש בו נפש היינו אבר אף כשאין בו בשר כמו ארכובה אבל לר"י אליבא דר"ש דחייב על כ"ש למה לן אזהרה יתירה לאמה"ח אם נאמר דצריך דוקא שיהי' בו משהו בשר. ולמ"ש א"ש דבא להורות דכל האיסור הוא מכלל האיסור והוי כמב"מ דאינו חוצץ. אך זה אינו דמ"מ כיון