אמרי בינה יורה דעה רו

ע"ד הגמרא חולין (דף נ"ו) בהיכתה חולדה דקאמר מכניס ידו לפנים ובודק אם מבצבץ ועולה טריפה ואם לאו כשרה ולמה ל"ח לנתרפא כמו גבי ושט עי"ש ולמ"ש משם תוס' שבת דבשחט' מיד ליכא למימר דנתרפ' לא קשה דבש"ס איירי דבודק מיד

סי' ד' אין צריך לבדוק שום טריפות חוץ מריאה וכ' הש"ך (סי' ל"ט ס"ק ב') שעלולה ליטרף מפני הסרכות ושאר טריפו' שכיחי בה וכ' הפ"מ לא ידענא דמשמע חסר ויתר וחליף ואבעבועות ומראה ויובש ואטים ובי"ב נמי הוי מיעוט המצוי הא מנ"ל ניהו כשגזרו לבדוק הריא' הצריכו לבדוק מכל טריפות מ"מ העיקר הוא משום סירכו' עי"ש. אולם בראב"ד בספר תמים דעים (סי' קנ"ב) כ' דאפילו לא ימצא בה סירכא צריך לנפחה משום יבש ומראה וע"י נפיחה מתברר עי"ש וכן מתבאר מדברי המרדכי חולין שכ' לתמוה כיון דפסקו הגאונים שיש לבדוק הריאה לפי שטריפות שלה מצוי למה אין אנו בודקין ריאה של עוף אע"ג דל"ש בה טריפות של סירכא שאר טריפות שייך בה כגון נקב ובועא בשיפולי ועיין ריב"ש (סי' קס"ג)

והנה עיקר בדיקת הריאה הוא מדרבנן וכמו שכתב הרמב"ן במלחמו' פ"א דחולין והר"ן שם הוכיח ממה דמתירין לשחוט המסוכנת ביו"ט אם יכול לאכול כזיתו מבית שחיטתה וכיון דאי אפשר התירו לו לאכול בלא בדיקה וכמו דהתירו לאכול החלב הואיל דאי אפשר. ומטע' זה במקום הפסד גדול מתירין לאכול הבשר אם נאבדה הריאה. וכתב הפלתי דהה"ד אם שחט השוחט ולא בדק והלך לעלמא ואם ימתין עד שיבא יסרח הבשר דמותר לאכול. ובאמת יש לחלק דע"כ לא מצינו דהתירו חז"ל משום הפסד ממון לאכול רק היכא דאי אפשר בשום אופן להמתין כגון ביו"ט לא חל עליו חובת הבדיקה אבל כשהיה הבודק בפנינו ועד"ז נשחט שיבדוק כשירצה לאכול ואח"כ היה מקרה דאזיל לעלמא י"ל כיון דכבר חל עליו חובת בדיקה וע"י פשיעה נתבטל אסור לאכול ומ"מ דעת הפלתי מכרעת דאין לחלק בזה ועיין פ"מ או"ח (סי' תצ"ח) במ"ז דהניח בצ"ע אם בחול יש לו בהמה מסוכנת ומצוי אצלו מי שיודע לשחוט ואינו בקי בבדיקת הריאה אם מתירין לו משום הפסד ממון. ברם בש"ע או"ח שם אינו מבואר בדברי הרמ"א דמותר לו לאכול קודם בדיקה רק כתב דעת הטור ואפילו אם אין שהות לנתחה ולבדקה תחילה ולא כ' דמותר לאכול כמ"ש הטור שם וכדעת הר"ן משמע קצת דלא ס"ל להקל בזה להתי' משום הפסד ממון לאכול בלא בדיקה ועי"ש במג"א משם היש"ש דצריך שיהיה שהות לאכול אחר הפשט וניתוח והיש"ש כ' כן בדעת רמב"ם

וראיתי בספר יבין שמועה על טריפות מבעל התשב"ץ שכתב(פ"ג) וז"ל ובדיקה זו שאנו בודקין הריאה אינו מן המנהג אלא מדרבנן הוא ובודאי שאינו מה"ת וכמו שאמרו בירושלמי וכן מתלמוד שלנו יש להוכיח כן שאילו היתה מה"ת ל"ה מתירין לשחוט מסוכנת ביו"ט אם יכול לאכול מבית טביחתה בלא בדיקה כמו שכתבתי אלא מפני שהוא מדבריהם הקילו בה בשעת הדחק ולא שהתירו לו לאכול אלא כיון שיכול לאכול וליכא איסורא דאורייתא בשחיטתה מפני הפסד ממונו התירו לו דכיון שהיא מותרת מה"ת מלאכת אוכל נפש הוא וכ"כ הרמב"ן ז"ל עכ"ל הרי דסובר דלא התירו כלל בין לת"ק בין לר"ע במתניתן דביצה לאכול בלא בדיקה דלא התירו אכילת איסור משום הפסד ממון רק התירו לו האיסור דרבנן מה שהוא על עשית מלאכה ביו"ט כיון דאינו אוכל זאת נתנו לו חכמים משלהם כיון דמה"ת רשאי לאכול הוי מלאכת אוכל נפש ול"ה כעושה מלאכה רק מדרבנן אסור לאכול ומ"מ סובר דא"ח מה"ת ועיין שאגת ארי' (סי' ס"ד) ובפ"מ בפתיחה להלכות יו"ט ורע"א ז"ל בתשובה (סי' ה') ובמה שכתבתי לעיל בדיני יו"ט (סי' ג')ענין זה היכא דמה"ת מותר אם ע"י מה דאסרו חכמים חייב מלקות מה"ת דל"ה מלאכת אוכל נפש או לא כיון דמ"מ מה"ת מותר אינו חייב מה"ת והתשב"ץ סובר כן בפשיטות כיון דמותר מה"ת לאכול וליכא רק איסור דרבנן מ"מ הוי מה"ת מלאכת אוכל נפש ומותר לו לעשות המלאכה בשביל הפסד ממון אבל לאכול ממש לא התירו לו. ובאמת למאן דלית ליה הואיל מבואר ש"ס פסחים (דף מ"ו) דצריך דוקא לאכול ומשום הפסד ממון גמר בלבו לאכול מ"מ זה דוקא למאן דלי"ל הואיל אבל מאן דאית ליה הואיל דא"צ לאכול אזי באמת אינו רשאי לאכול רק הואיל דיכול לאכול מה"ת התירו לו איסו' דרבנן בעשית המלאכה משום הפסד ממון אבל לא לאכול. וכן משמע קצת מדברי רשב"א חולין (דף ט') דכתב ובמקום הפסד אוקמי' ר"ע אדאורייתא ותדע לך דאפילו סעד ואין דעתו לאכול כלל למאן דאית לי' הואיל מותר משום הפסד ממון ולמאן דל"ל הואיל נמי כיון דאיכא להפסד ממון שרינן ליה למיכל בלא בדיקה כלל דהו"ל כאי אפשר למבדק' דמסכינן ארובא כדשרינן חלב ובצים דסמכינן ארובא עכ"ל ומה דדייק וכ' למאן דלית ליה הואיל משמע קצת דלמאן דאית ליה הואיל לא שרינן לאכול ולפי"ז ודאי ליתא לדינ' דהפלתי והפ"מ. אולם דעת רא"ש וטור ורבינו ירוחם והר"ן דהתירו אף לאכול ממש ולדעתם י"ל כמ"ש הפלתי

ויש לחקור אם אזיל הבודק והתחיל כבר לאכול מן הבשר ובנתיים בא בודק שיודע לבדוק הריאה אם חייב לבדוק וכמו כן בנאבדה הריאה והתחיל כבר לאכול ואח"כ נמצאת הריאה אם שוב חייב לבדוק ולעיל דיני יו"ט (סי' ז') כתבתי דמסתבר במסוכנת דהותרה לשחוט ביו"ט אם יש שהות לאכול אף בלא בדיקה דמ"מ אחר יו"ט חייב לבדוק עי"ש אולם יש לומר דוקא שם דכבר רמיא עליו החיוב בדיקה רק דלא אפשר לו התירו ומ"מ אח"כ חוזר לאיסורו ול"א בכה"ג הואיל דאישתרי אישתרי משא"כ בנאבדה הריאה דליתא לפנינו י"ל כיון דכבר החזקנו בהיתר ואשתרי ליה לאכול שוב אף באם אפשר לבדוק לא רמיא עליו לברר על הנותר. ולכאורה לדעת הב"ח בתשובה (סי' קכ"ז) שכ' דאם יש לו חלב מתוך ג' ימים אסור למסור הריאה ולהאכיל הבשר לגוים עד שיבדוק אחר טריפות הריא' והיינו אף דכבר אשתרי החלב וסמכינן ארובא דכשרו' של הבהמה היה משום דלא אפשר והיכא דאפשר שוב לבדוק חייב לבדוק ולא סמכינן ארובא א"כ כ"כ בנאבדה הריאה ונמצאת דכל ההיתר לאכול הוא משום דלא אפשר לבדוק כמ"ש הר"ן ממילא שוב כשנמצאת ואפשר לבדוק חייב לבדוק ואסור לאכול עוד עד שיבדוק אלא אף למ"ש האחרוני' להשיג על הב"ח היינו על החלב דלא נתקן כלל הבדיקה מהריאה בשביל החלב וכיון דהותר לו לאכול ואינו חייב לשחוט ולבדוק לכן אף שנזדמן שיכול לבדוק כגון ששחט הבהמה אין זה דרכי נועם לסתור ולאסור מה שכבר הותרה והוי ח"ו מילי דרבנן כחוכא אבל על אכילת בשר דנתקן הבדיקה רק עפ"י מקרה והזדמנות דאי אפשר לבדוק מפני הפסד ממון הותר לו לאכול בזה יש לומר דאם שוב אפשר לברר חייב לברר

וגם י"ל בטעם הדבר דא"ח לבדוק אח"כ בשביל החלב לבד למ"ש הש"ש (ש"ה פ"ט) ליישב דעת הסוברים בנאבד' הריא' דאסור לאכול הבשר וטען רש"י על רבותינו אתמול אכלנו מחלבה ועכשיו נחזיקנה בטריפה וכ' הוא לדון דאף דסירכת הריאה שכיח מ"מ לא עדיף מס' השקול וכיון דבעגלים הרכים ל"ש א"כ י"ל אוקי בחזקת היתר דבשעה שנולדה ל"ה בסירכות רק משום דמחזקינן מאיסור לאיסור מאיסור אבמה"ח לאיסור טריפה אסור אבל בחלב דלא רמיא איסור אבמה"ח מש"ה מקילין בחלב וגבינה א"כ י"ל מה"ט אינו חייב לבדוק אף דאפשר אם שחט הבהמה אח"כ כיון דהחזקנו החלב להיתר מטעם חזקה דכשרות דבהמה מה"ת יתחייב לבדו' אח"כ משא"כ הבשר יש לו חזקת איסור אם מחזקינן מאיסו' לאיסור: אולם כבר פקפקתי לעיל (סי' א') בזה ע"ד הש"ש דגם בהחלב יש מקום לומר מחזקינן מאיסור לאיסור אם נאמר דמה"ט אסרינן הבשר א"ו דלא מטעם דמחזקינן מאיסור לאיסור אסרו רבותיו של רש"י רק הואיל דהוי מיעוט המצוי וע"ז הקשה רש"י אתמול אכלנו מחלבה ולא חששנו ע"ז

וראיתי בפלתי שכ' ליישב קושיית רש"י מטע' דע"כ הא דלא הוכיחו הש"ס חולין דאזלינן בתר רובא ממה דאכלינן חלב ודוחק דלא אכלינן רק לאחר שחיטה [וברשב"א חולין שם כ' באמת דאי משום דחדש בה רחמנא משכחת לה שעשו מהם גבינות והניחם עד שנשחטה ונמצאת כשירה. אולם מבצים יקשה דהא כתיב שלח תשלח את האם ואת הבני' תקח דמזה ידענו דביצים מותרין דכתיב לך וי"ל] וכתב דודאי כל הבהמות בכלל ס' וברור דרוב בהמות כשרים וה"ז כמו ט' חנויות דכל דפריש מרובא פריש רק הואיל והכל בבית הס' הו"ל קבוע אבל החלב הו"ל פריש כמבואר סי' ק"י גבי ביצה דהוי לגבי התרנגולת כמו דפריש ולכך ל"ק מחלב וגם קושית רש"י מיושב דהוי פריש ומרוב קפריש עכ"ד והדברים אינם מובנים אם נאמר דלר"מ דלא אזיל בתר רוב דליתא קמן יודה דרוב בהמות כשרות רק מטעם קבוע אסור מאי פריך מפסח וקדשי' הא מה"ת לא הוי קבוע כשאינו ניכר הכי ר"מ פליג על אחרי רב' להטות הא ודאי ליתא וא"כ הוי כל הבהמות כתערובות ונימא חד בתרי בטל וקביע ל"ת כיון דאינו ניכר לשום אדם בעולם איזהו כשירה ואיזהו טריפה א"ו דר"מ אינו הולך כלל בתר רוב שהוא בטבע רק היכא דאיתא קמן ההיתר הברור ועיין מ"ש הח"ד (סי' ק"א) דאף ביטול ברוב ל"ש לר"מ כיון דהס' על כל בהמה ובהמה עי"ש. גם מ"ש דהחלב מותר מטעם דהו"ל פרוש כמו בביצה מתרנגולת אינו מובן דבסי' ק"י לא מצינו כזאת רק היכא דאינו יודע מאיזה תרנגולת בא הביצה ולא ראינו איז' תרנגול' הטילה אבל כשרואין הביצה מאיזה תרנגולת ודאי בלתי אפשר לאחוז החבל בתרי ראשין ולעשות תרתי דסתרי לאסור התרנגולת ולהתיר הביצ' וכ"כ בפשיטות הח"ד (סי' ק"י) בדיני ס"ס וה"נ כיון דאנו חוששין לאסור הבהמה ושלא למיזל בתר רובא כיצד נתיר החלב וכן בנאבדה הריאה שפיר הקשה רש"י ז"ל אתמול אכלנו מחלבו דע"כ כשנאכל החלב מחזקינן לכשירה דאל"כ לא שייך לומר מרובא פרוש כיון דידענו מאיזה הבהמה בא החלב וז"פ ומ"מ אף דהחלב מותר אף אח"כ כשאפשר לבדוק ודלא כב"ח אבל הבשר אף דהיינו מתירין כשל"ה אפשר לברר י"ל כששוב אפשר לברר בכה"ג צריך לברר ול"א הואיל דאשתרי אשתרי

ועיין שם בב"ח בתשובה שהקשה למה בנטל זאב בני מעים והחזזים כשהן נקובי' להקל הא אפשר לברר ע"י הקפה ומתרץ דהתם אם ל"ה נטל הזאב ל"ה צריך בדיקה. ויש להבין למ"ש הטו"ז (סי' ל"ו סק"ז) דבזאב מתירין אפילו ביש בועה בצד נקב ובכה"ג למה לא יברר דאף אם ל"ה נוטל היה צריך בדיקה. לכך נראה דשם ל"צ לברר כיון דודאי הו' דהזאב מנקב ועיין ש"ך שם. ובזה יש ליישב קושית הפלתי (סי' ח"י) במאי דרצה הש"ס להוכיח דתלינן במשמוש ידא דטבחא מבא זאב