אמרי בינה יורה דעה קצז

נגד שמא מוציאין ממון אבל לא ע"י חזקת הגוף לבד וגם בממון שאין לו תובעין כמו מתנות כהונה י"ל דגרע וכמו שכתבו תוס' בכורות (דף כ"א) דאף רב דסובר הולכין בממון אחר הרוב מוד' בממון שאין לו תובעין דא"מ ממון ע"י הרוב כ"כ א"מ אף דיש חזקת הגוף ובש"ע (סי' שכ"א סח"י) כ' גר שבכרה חמורתו ס' קודם שנתגייר או אח"כ מפרש עליו טלה והוא שלו הרי אף דהס' הוא על הלידה ויש חזקת מעוברת בכ"ז ה"ה שלו ובשחיטה דנעש' מדעת אדם ל"ש כ"כ חזקה לאוקמי בחזקת חי' כמובן

] והנה בחשו"ק ששחטו ואין אחרים רואין כ' הש"ך (ס"ק כ"ז) דאינו רשאי לכסות כיון דהוי נבילה גמורה חיישינן לדלמא אתי למטעי ולמיכל משחיטתן וע' בפ"מ. וראיתי בתוה"ב סוף בית א' בדברי בדה"ב ומשמרת הבית מדברי שניהם נלמד דאין לכסות דכל הפטור מן הדבר נקרא הדיוט כשעושה הבדה"ב כ' דטעמייהו דרבנן הוא דכ"ע מודי' דרוב מעשיהן מקולקין ואפילו היכא דאיכא רובא וחזקה חיישו רבנן כיון דליכא פסידא וטרחא דמאי פסידא איכא אי מכסה א"נ ממנע ולא שחיט אותו ואת בנו ודאמרינן מחייב היה ר"מ על שחיטתן משום נבילה ודאית לאו דוקא אלא כלומר עושה היה ר"מ שחיטתן כנבילה ודאית לכ"ד ואינו ראוי להחמיר בכך כלל עכ"ד הרי דאינו ראוי להחמיר והרשב"א במשמר' משיג עליו שזה מן התימא לומר דאם מודו רבנן דהוי רוב וחזקה ולחוש כיון דליכא פסידא וטרחא דאם אתה מחמיר אתי למימר שחיטה מעלייתא היא ואתי למיכל משחיטתן ועוד מי לא עסקינן שצריך לחפור בדקר ולכסות או שבא בספינה וצריך לשרוף טליתו ועוד שצריך לבשר ואין לו אלא אותו ואת בנו ועוד וכי יחמיר ר"מ יותר מרבנן במקום דאיכא רובא וחזקה ואי משום דמאי איכפת ליה כל הפטור מה"ד ועושה נקר' הדיוט עכ"ד. ובאמת ממה דקאמר רבנן נטרי לי' לר"מ והדר פליגי עלי' משמע קצת בדברי הרא"ה מדלא פליגי ברישא ולא אמרו דחייב לכסות ומשמע באמת דחיוב' ליכא רק משום דמאי איכפת לי' והיינו שלא בטורח והפסד ולשחוט אחריהם קתני וחכמים אוסרים דבזה החומרא הוא דהוי דבר שילמ"ת ועיין כו"פ (סוף סי' ט"ז) שכ' ג"כ דלענין כסוי דם אף במקום דהוי ס"ס מ"מ מה"ת למנוע ממצות כסוי. וע"כ דאינו דומה לדם שנתער' דאין לכסות דשם נתבטל המצוה מכל וכל כיון דחד בתרי בטיל ואף בביטול איסורין החמירו חז"ל שלא לסמוך על הביטול במקום שהוא דבר שילמ"ת היינו שלא יבא לאכילת איסור אבל לקיים המצוה ל"ש להחמיר כיון דברור לפנינו דנתבטל ולא ראו לעשות מההעדר הוית המצוה משא"כ במקום דמותר מצד רוב וחזקה מ"מ לאו בירור הוא ואם כלפי שמיא גלי דשפיר שחטו או דחייב לכסות שם מצוה ע"ז לכן מאי איכפת ליה אם מכסה. אולם ממה דקתני במתניתן ומודים שאם שחט שאינו סופג את הארבעים משמע דמצד ס' הוא דאינו לוקה אבל איסור דאורייתא הוא ולא מצד דשילמ"ת בלבד

ועיין מה שכתבתי בדיני יו"ט (סי' י"ז) בקושית רע"א ז"ל דמאי פרכי רבנן מ"ש רישא דלמא בסיפא מטעם דשילמ"ת החמירו חז"ל ובדברי הבה"ב מיושב בפשיטות כמובן ועיין מהרש"א דכ' דלכך אמרו לר"מ רוב מעשיהן מקולקלין ולא פלגא ופלגא וסמוך פלגא לחזקה משום דר"מ חייש למיעוטא וכבר כתבתי לעיל (סי' י"ד) אף דלא מצינו דר"מ לא אזיל בתר חזקה וכן מבואר במרדכי סוף מס' חולין דלא אשכחנא דר"מ פליג בכל מקום דמעמידין דבר על חזקתו עי"ש וכתבתי דכאן הואיל דנעשה מעשה שחיטה ואיתרע החזקה רק סמוך לפלגא הוי תורת רוב ע"ז ולמ"ש א"ש קושיתו של המרש"א בפשיטות דאי פלגא ופלגא הוו ומטעם חזקה נתיר לשחוט אחריהן היה לנו להחמיר מטעם דשילמ"ת וכנראה הא דמסיק הש"ס אליבא דר"מ יאמרו ס' איסור להתיר משמע דעיקר מה דצריך לרוב מעשיהן מקולקלין הוא בשביל להתיר לשחוט אחריו ולא לפטור מכסוי וכן מבואר ברש"י שם שכתב אי לאו רוב ל"ה מתיר לשחוט אחריהן והיינו דרק בשביל זה צריך לרוב הואיל דהוי דשילמ"ת אבל לענין כסוי הי' סגי דפטור מלכסות אעפ"י שאין רוב מעשיהן מקולקלין דלא רצו לעשות דבריהם לשיעורין דלפעמים יהי' פטור כשהוא טורח או הפסד ממון וכשהוא בלא טורח יתחייב משום מאי איכפת ליה. ולהרשב"א פשיטא לי' מדקתני ואינו סופג את הארבעים ע"כ דלא ס"ל דרוב מעשיהן מקולקלין רק ספוקי מספקא לי' וגם לא נ"ל דהוי מע"מ דאין זה סברא כמ"ש הריטב"א. אך למה שכתב הבדק הבית דהא דחיי' לר"מ משום נבלה לאו דוק' לא אדע אמאי הא בכ"מ כיון דהוי רוב וחזקה הוי בירור ממש אף לענין מיתה וקרבן ומלקות וצריך לומר דכ' כן אליבא דר"מ דחייש למיעוטא ומצד החזקה כיון דאתילד ריעותא ע"י שחיטתן אולי שחט שפיר בזה לא אלים כ"כ החזקה ללקות. ומדבריו מבואר דלדידן ברוב לחוד או חזקה לחוד חייב לכסות וכדעת התה"ד והש"ך והפ"ח. אולם הרשב"א סובר כיון דקי"ל דאזלינן בתר רוב וחזקה אף ע"י כח רוב או חזקה לחוד פטור מלכסות. ומ"מ אינו מבואר כ"כ וי"ל דכיון דדעת הרשב"א להחמיר במקום דיש ריעותא לפננו כ"כ חייב לכסות היכא דליכא אלא חזק' לחוד כיון דאיתרע ועמ"ש לעיל (ס"ח

) ומ"ש שם הרשב"א משם ר' שמואל דלרבנן רוב מעשיהן מתוקנים וחשו רבנן הואיל דשכיח ואסרו שחיטתן כמו דמאי ודילמא אתי למיכל משחיטתן פטרו השוחט אחריהן ומ"מ מתחייבו בכסוי הואיל ונקל לכסותו עכ"ד. לא אבין הא כיון דרוב מעשיהן מתוקנים למה ליה לומר משום דנקל לכסותו. וע"ז תסוב קושית הרשב"א כמו שעמד ע"ד הבדק הבית דמי לא עסקינן שצריך שיחפור בדקר או לשרוף ולמה לא בפשיטות כיון דרוב מעשיהן מתוקנים א"כ מותר מה"ת לאכול משחיטתן לכך מספק אזלינן לחומרא ומזה נראה קצת כמו שכ' הפ"מ דכיון דחששו עכ"פ למיעוט המצוי הוי כאינו ראוי לאכול ופטור מכסוי שכן דעת רבנן וצ"ע בכל מ"ש בזה

ובהאי ענינא דמספק חייב לכסות ראיתי דבר תימא בס' חידושי רז"ה שעמד לתמוה על מ"ש הרמ"א על הבופל"י דיש מסתפקים שהוא שור הבר שמא חיה הוא ע"כ טוב לכסות בלא ברכה ועיין ש"ע (סי' פ') ובש"ך שם (ס"ק ג') וכ' ומה מאד נפלאתי על הגאונים שהרי משנה מפורשת שנינו בפרק ח' דכלאים שור הבר מין בהמה הוא ור"י אומר מין חיה הוא ומסתמא הלכה כת"ק וכן פסק הרמב"ם וא"כ נראה דאין מכסין דכל הפטור כו' עכ"ד. ומאד תמהני על המחבר הזה אשר הנו"ב מהד"ת (סי' צ"ו) מספר בשבחו שהתפלא על הגאונים ולא ראה במקור דבריהם דמבואר בתוה"ב (בית ג') דטעמא דרמב"ם מדאמרינן פ' או"ב דרבנן סברי מדמתרגמינן תורבלא מין בהמה הוא ור"י סובר מדחשיב לי' בהדי חיות מין חיה הוא לכך פסק כרבנן וכ' דלגירסת הספרים דגרסי באתקפתא דאתקיפו על עיזא בבלא דדילמא מיני דתאו הוא משמע דר"א ורב אשי דבתראי נינהו ס"ל כר"י דאמר דתאו היינו שור הבר מין חיה הוא ומדס"ל כר"י הלכתא כוותי' ואפשר דהרמב"ם לא גרס לה ופוסק הלכה כרבנן דרבים נינהו ועוד דבשל תורה הלך אחר המחמיר עכ"ל. הרי דסובר בדעת רמב"ם דאינו פוסק כרבנן מצד ודאי רק להחמיר ולכן לענין כסוי חייב לכסות כמו כוי וכדומה דלא גזרינן משום התרת חלבו. ועיין בביאורי הגר"א ז"ל (סי' כ"ח ס"ק ז')

נשמט מלעיל (סי' כ') בענין אי אפשר לצמצם בידי אדם עיין מתני' כלים (פי"א) ברזל טמא שבללו עם ברזל טהור אם רוב מן הטמא טמא ואם רוב מן הטהור טהור מחצה על מחצה טמא וכן מן החלמא ומן הגללים. ולכאורה מוכח משם דאי אפשר לצמצם דאל"כ אמאי יהי' טמא ואמאי יכריע המחצה טמא להמחצה טהור אלא ודאי משום דאי אפשר לצמצם. אולם יקשה נימא ג"כ דהוי ספק ספיק' לטהר אם מע"מ יהי' טהור נימא אם אי אפשר לצמצם דילמא הוי רוב מן הטהור ובפרט ברישא ברזל טמא שבא משברי כלים דגזרו חכמים שיהי' טמא בעושה כלי משבריה א"כ נימא ספיקא דרבנן לקולא וע"כ צ"ל דמע"מ אין כל אחד מכריע לחבירו ונקרא כ"א על שמו לכך טמא ואף דא"א לצמצם מ"מ כיון דלעינינו נראה כמע"מ נשאר כ"א על שמו. ועיין מתני' דנגעים (פי"א) צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה אם רוב מגמלים אינן מטמאים בנגעים אם רוב מרחלי' מטמאים בנגעים מע"מ מטמאים בנגעים ובר"ש שם מביא מתוספתא ר"ש ב"י אומר משום ר"ש הואיל וס' נגעים להקל מע"מ יהי' טהור. ולכאורה לדבריו כמו כן בהך דכלים י"ל לר"ש כיון דהוי ס' דרבנן נימא ג"כ להקל ומהראוי לדברי ר"ש לחלק בין רישא לסיפא דבסיפא מן החלמא ומן הגללים שפיר במע"מ טמא משא"כ ברישא דלא הוי רק טומאה דרבנן ומהראוי לומר ספיקא דרבנן לקולא. אולם צריך להבין דברי ר"ש איזה ספק יש דנימא ספק נגעים להקל כיון דנתערב הצמר מן הגמלים והרחלים. ובהגהותי בדברי חיים חיו"ד (סי' כ"א) הבאתי סמך מזה לדברי הפרי תאר שכתב לדון בדבר חדש דכל מה דאזלינן בתר רובא הוא מדכתיב אחרי רבים להטות ואי הוי מע"מ אין הכרח לא לאיסור ולא להיתר מה"ת דנוכל לומר דאין איסור עד דהוי רובא דאיסורא ואיכא למימר אין להתיר עד דהוי רובא התירא וספק הוא ולדעת הרמב"ם והראב"ד דסברי ספיקא דאורייתא לחומרא רק מדרבנן זה ג"כ ל"ה רק מדרבנן וכן החזיק ע"י בס' מהרי"ט אלגזי הלכות חלה. וי"ל שכן הוא דעת ר"ש דכשהוא מע"מ לא ידענו אחר איזה מחצה להחזיק והוי ספק לכך אמר כל ספק נגעים להקל חוץ ממה דמבואר שם מס' נגעים וכיון דאנן פסקינן כת"ק להחמיר במע"מ ומשמ' מדבריו דבבירור מטמא בנגעים ולא מטעם ס' א"כ מוכח לומר דמע"מ לאו בכלל ס' הוא רק מדין ודאי אסור הואיל דהתורה אמרה אחרי רבי' להטות ומע"מ נידון כחומר שתיהן והוכחתי עוד שם ממקום אחר דלא כפ"ת. והבאתי דברי התשב"ץ (ח"ב סי' ד') שכ' בביאור הטעם דר"ש דמע"מ אינו מטמא דטעם הספק הוא משום שאין אנו יכולים לעמוד על שיעור שניהם שאי אפשר לצמצם כמו בחלקו לשנים והם שוין שניהם טמאים שא"א לצמצם ה"נ א"א לצמצם שמא יש בו פשתן יותר הא אולי יבא אליהו ויאמר דמע"מ הוא בלי ספק דהיה מותר כדין פרידה עם מינה משום דבריה בפ"ע היא כיון שנתערבו שניהם בטירוף ואין חלק מהם שיקרא פשתן אלא שאם הרוב הוא פשתן הוא אסור לפי שהמיעוט בטל ברוב ופשתן הוא ומבואר מדבריו דטעמא דת"ק הוא משום דא"א לצמצם ויקשה למה לא הביא הש"ס בכורות פלוגתא זאת וגם מ"ט דרבנן כיון דס' נגעים להקל. וגם לשיטת התוס' הנ"ל כיון דלעינינו נראה