אמרי בינה יורה דעה קצו

שעושה רצונו בפועל משא"כ לאו כשאינו עושה בפועל אינו רק שאינו מורד בהש"י אבל לענין עונש יותר חמור הממרה באדונו בקו"ע ממה שאינו עושה רצונו והוא בשוא"ת ועיין מ"ש לעיל דיני שבת (סי' כ"ח). וא"כ כיון דלדעת הרמב"ם כל ספקות שישנן האיסורין בלאו ואף באיסורי כרת לדעת כמה ראשונים לדעתו המה לקולא ורשאי לעשותן בקו"ע בפועל והיינו דלא אסרה התורה רק הודאות ולא הספקות מכ"ש מה דעליו לעשות בקו"ע בקיום העשה דלא חייבה התורה רק על הודאי ולא על הס' וא"כ יקשה בפשיטות הא מה"ת מותר לאכול בקדשים ופטור מחיוב קרבן מס'. אך באמת ס' יולדות וזב המחוסרים כפורים מה"ת אסורי' לאכול בקדשים דהא אם היו טמאין לא נגמר טהרתן עד שיביאו קרבנם כמבואר ברמב"ם ריש הל' מחוסרי כפרה

ואף שדעת הרמב"ם (פח"י) מפסולי מוקדשין דא"ח כרת במחוסר הערב שמש או כפרתן מדכתיב וטומאתו עליו עד שיהי' טומאתו עליו [ועי"ש במל"מ דהעיר מש"ס פסחים (דף ל"ה) בקדשים לא אמאי טהור הוא אלא מעלה. וכבר עמדו ע"ז בתוס' מס' חגיגה (דף כ"ג ע"ב) ד"ה והא וכתבו אף דאמר מעלה דאורייתא הוא] ומ"מ אף דא"ח כרת בלאו הוא ולא מקרי טהור לגבי אכילת קדשים א"כ ממילא אף אם הוא ס' טמא אף דבכ"מ אזלינן לקולא מה"ת גלי לן קרא כל טהור יאכל בשר כמבואר סוטה (דף כ"ט) מדר"ג אמר רב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל ודאי טמא הוא דלא יאכל הא ס' טמא ס' טהור יאכל אימא סיפא והבשר כל טהור יאכל בשר ודאי טהור הוא דיאכל בשר הא ספק טמא ס' טהור לא יאכל אלא ש"מ כאן שיש בו דעת לשאול ועי"ש ברש"י כל טהור יאכל בשר איירי בטומאת הגוף דיש בו דעת לשאול בהא קאמר לך ס' טמא. וא"כ אף דטומאה דמגופו לא ילפינן מסוטה רק טומאת מגע כמ"ש תוס' נדה (דף י"ז) דטומאה דאתיא ע"י ראיית גופה בכ"מ ס' וממילא ס' לקולא לדעת רמב"ם מ"מ לענין אכילת קדשים גלי קרא ס' טהור לא יאכל. ושוב ל"ק כלל ושפיר כתב רמב"ם כיון דאסור לאכול בקדשים התירה התורה להביא חטאת העוף על הס'

ודע מה דפ"ל להפ"מ בס' שה"ע דהיכא דחייב מה"ת להביא מחמת ס' ל"ה חולין בעזרה לכאורה יקשה מש"ס ב"ב הנ"ל דספוקי מספ"ל אם קנה קרקע או לא לר"מ באילן אחד ולרבנן בב' אילנות לכך מביא ואינו קורא ופריך בש"ס וליחוש דלמא לאו בכורים נינהו וקא מעייל חולין לעזרה ומה פריך הא כיון דחייב מס' להביא שוב ליכא חולין בעזר' ויקש' להסוברים ספיקא דאורייתא לחומרא ואף לדעת רמב"ם דהוי לקולא וכמו שכ' הפ"מ דגם בס' דדינא לקולא וא"כ אף אם ת"ל דהוי ס' דדינ' דלא הכריעו חז"ל אם קנה קרקע או לא מ"מ לענין חיוב בכורים אף דהוי ס' בחיוב עשה ג"כ לקולא וכמו שכתבתי לעיל דלא כמהרי"ט אלגזי. וגם למ"ש המל"מ הלכות שכירות בכה"ג דחז"ל מספקי להו בדעת בני אדם הוי ס' וא"כ מה"ת אזלינן לקולא מ"מ יקשה למה דהעלה מהרי"ט והפ"ח אחריו דלמאן דס"ל באשם תלוי בחתיכה אחת סגי אם הוא ספק חלב ס' שומן אף דלא אקבע איסורא חייב בא"ת לדידהו ודאי ספיקא דאורייתא לחומרא מה"ת יקשה לר"מ דסובר דל"ב קביעותא לאיסור לחייבו אשם תלוי כמבואר כריתות (דף ח"י) ולדידיה ספדא"ו לחומרא מה פריך וליחוש דלמא מעייל חולין לעזרה וא"כ גם רבנן דר"מ י"ל דס"ל ספיקא דאורייתא מה"ת לחומרא ושפיר לא מעייל חולין לעזרה א"ו אף דאם אזלינן מה"ת לחומר' מ"מ היכ' דיש חשש להיפך דאם א"ח עושה איסור שוא"ת עדיף

אך י"ל למ"ש בד"ח דיני תפיסה (סי' ד') דשם עיקר חיוב הבאת בכורים מן הס' ל"ה רק מדרבנן דלא אזלינן בתר חזקה אבל מה"ת פטור כיון דהס' נולד אם קנה קרקע או לא ואם דנין על הקרקע אמרינן דחמר"ק עדיף ומוקמינן בחזקת המוכר שוב א"ח להביא כיון דאין לו קרקע רק מדרבנן אזלינן לחומרא שלא לסמוך על החזקה וכיון דהוא רק מדרבנן שפיר פריך הש"ס וליחוש דלמא לאו בכורים ומעייל חולין בעזרה ומיושב בזה שם דברי רשב"ם דכ' דחשש חולין בעזרה הוא כשהוא בלא הקרבת קרבן רק מדרבנן והקשה שם הרמב"ן עליו א"כ מאי קושי' מחולין בעזרה כיון דאיכא לספוקינהו בבכורים לא אתי דרבנן ודחי דאורייתא ולמ"ש שם ליכא חיוב דאורייתא מטעם חזקת מר"ק ורק מדרבנן חייבוה וע"ז פריך שפיר הא קא מעייל חולין בעזרה אף דל"ה רק דרבנן מ"מ כיון דתרויהו דרבנן שוא"ת עדיף והבאתי שם דברי חדושי ר"ן חולין (דף כ"ב) שכ' לפרש בהא דהקשה הש"ס ריש חגיגה אצטרך קרא למעוטי ס' כלומר כיון דלא פשיטא לן ודאי לא מייתינן עולת ראיה שמא יביא חולין לעזרה וכ' וכ"ת יתנדב ויביא על הס' לאו קושיא הוא שאין לו חיוב להתנדב בס' ראיה והיינו דלא מצינו חיוב עולת ראיה רק אם יכול להביא בחיובו אבל כיון דיש ס' בחיובו ומס' א"י להביא ידענו אף בלא מיעוט דזכורך ודאי חייב ולא ס' דפטור. וקשה לכאורה מש"ס ב"ב הנ"ל דקאמ' דמביא ומקדיש להו נימא ג"כ כיון שהוא ס' אם קנה קרקע או לא וא"י להביא דשמא יביא חולין לעזרה אינו מחויב להקדיש וכתבתי שם לתרץ ונזדקר טעות והכונה דהר"ן קאמר על חיוב דאורייתא דבחגיגה קאי על הדרש מהפסוק בזה שפיר אף דס' דאורייתא מה"ת לחומרא מ"מ כיון דיש לחוש להיפך דמביא חולין בעזרה פטור ולא מצינו דחייב' התור' לעשות תיקון שיתנדב ולמה צריך קרא אבל עכ"פ מדרבנן ודאי רמיא עליו החיו' לעשות תיקון שיקדיש

עכ"פ מבואר מש"ס חגיגה ובתוס' ורש"י שם דהם אף דסברי ס' דאורייתא מה"ת לחומרא מ"מ היכא דיש חשש חולין בעזרה אמרינן להיפך דשוא"ת עדיף ודלא כמ"ש הפ"מ בספרו שה"ע דחיוב דחייב מס' הוי חיוב ברור ול"ה חולין בעזרה. ובתו' חגיגה שם כנראה דחולקין ע"ד הר"ן הנז' וסברו דמדאורייתא מחויב להתנדב ולקרב בחה"מ אף למ"ד כולן תשלומין דראשון ועי"ש בטורי אבן דהקשה הא כל היכא דלא חזי בראשון אף מספקא אין לו תשלומין כמו בהך דב"ב דפריך שם כיון דאי"א לקרות הו"ל אינו ראוי לבילה והא מה דאינו ראוי הוא רק מספק ואם בכורים הן ראוי לקריה אפ"ה חשיב ליה א"ר לבילה וה"נ בטומטום ולא קשה דהא מבואר ש"ס יבמות (דף מ"א) גבי חליצה דאם יבא אליהו מקרי ראוי ליבום וע"כ אף דמס' עולה ליבום מ"מ צריכה חליצה כיון דל"ב תרויהו יבום וחליצה רק או יבום או חליצה וכיון דיש ס' שפיר אמרינן כיון דלהך צד דבת יבום היא מחויבת נפטרה בחליצה משא"כ בהך דב"ב צריך שיהיה ראוי לעשות שניהם היינו ההבאה וקריה בזה אמרינן כיון דאינו ראוי לקריה פטור מהבאה כיון דעכ"פ צריך שיהיה ראוי לעשות שניהם ועיין ספר בית מאיר בצלעות הבית (סי' א') ובספר פני ארי' בתשובה (סי' נ"ז) וא"כ לענין קרבן ראיה ג"כ אינו חייב רק להביא פ"א אף דתשלומין דראשון הוא מ"מ חייב להביא בחה"מ דדלמא חזי בראשון

ועיין פרי מגדים בפתיחה להלכות טריפות שהביא דברי הפ"מ להוכיח דלא אזלינן בס' השקול בתר חזקה מחולין (דף קל"ד) בגר שנתגייר והיה לו עיס' דמס' חייב בחלה דאיסורא הוא ולגבי ממון לקולא הרי דלא מוקמינן באיסור בס' השקול וכ' ע"ז דאדרבא מהתם ראיה דבס' השקול אוקמי אחזקה והתם יש עון מיתה או כרת משו"ה מוקמינן אחזקה הא באיסור לאו שאינו במיתה מוקמינן אחזקה רק בעון מיתה החמירו רבנן וכמבואר ברש"י שם וברמב"ם הל' בכורים (פ"ח) ג"כ כ' חייב משום שהוא עון מיתה וכן במחוסר כפורי' כ' רש"י עון כרת ובפ"ח לא יש הפסד והיינו הטעם בקידושין דמשום חומר א"א לא מוקמינן על חזקה מטעם עון מיתה והקשה על הרמב"ם דהא בה' מחוסר כפורים כ' ס' קודם שנתגיירה או אח"כ ילדה מביאה ואינה נאכלת והרי לדעת רמב"ם במחוסר כפורים אינו רק בלאו וקשה הא לענין חלה כ' רק משום עון מיתה עי"ש

והנה לדעת רמב"ם י"ל הא דכתב בחלה משום עון מיתה הוא כמ"ש רדב"ז בס' יקר תפארת שם דהא חלה בזה"ז דרבנן וס' דרבנן לקולא וכ' דלתירוץ זה כ' רבינו לפי שהוא עון מיתה כלומר כיון דחמור כולי האי החמירו בספקו ונכון הוא אלא שצריך לדקדק אם נתנה זו מידה בכל עון מיתה עכ"ל [וזה שלא כמו שכ' הטו"ז יו"ד (סוף סי' ש"ל) משם המרש"ל והש"ך שם מה דבחלה דזה"ז פטור] אבל לעולם י"ל דאזלינן לחומרא מדרבנן בכ"מ שלא לסמוך על החזקה. ובל"ז דברי הפרי מגדים אינם מובנים הא לכאורה אם נאמר דשם אינו חייב רק מדרבנן אמאי בס' יולדות חייבת בקרבן כמבואר שם בברייתא וברש"י הא הוי ס' חולין בעזרה וכיון דמה"ת פטורה דאזלינן בתר חזקה כיצד יחייבוה רבנן לעבור בקו"ע להביא חולין בעזרה בשלמא אם הוא מה"ת אף דדעת רש"י ותוס' דס' דאורייתא לחומרא ובמקום שיש חשש חולין לעזרה לא נוכל להחמיר כדמוכח מש"ס חגיגה הנז' מ"מ י"ל דמחוסר כפורים דמביאין חטא' העוף על הס' הוא מהקישא כמבואר נזיר הנ"ל וא"כ מה דקתני בבריית' שמנ' ספקות ד' לחיוב וד' לפטור לחיוב קרבן אשתו וחלה ובכור מדקרבן אשתו ע"כ הוא מה"ת כמו כן אינך המה מה"ת ומוכרח דשם ליכא חזקה רק ס' איסור לחומרא והא דקאמר בש"ס שם פרה בחזקת פטורה לאו חזקה אלא חזקת ממון רק לסלק החיוב מחמת עני ורש הצדיקו כיון דקודם שנתגייר ל"ה בחיוב הזה אבל לעולם חזקת פטור לא יש ולכך בחלה ופ"ח ובקרבן אשתו חייב מס' דספד"א לחומרא. אך לדעת רמב"ם דספד"א לקולא בכ"מ והא דמחוסר' כפורים חייבת בקרבן ע"כ מטעם דהוי ס' טהורה וכמ"ש לעיל דכ"ז שלא הביאה הוא בס' טהורה ואסורה בקדשים לאכול מה"ת מדכתיב כל טהור טהור ודאי יאכל ולא ס' וכמו שכתבתי לעיל א"כ הא דקרבן אשתו הוא מה"ת דהתירה התורה מהיקשא כנ"ל וחלה ובכור לדידיה הוא רק מדרבנן דמה"ת אזלינן לקולא וע"כ דאין כולן שוין בחומרתן. אולם ע"כ דל"ש שם חזקה דאל"כ אם מה"ת פטור' מקרבן לא יחמירו חכמים דשמא יביא חולין לעזרה

שוב ראיתי במהרי"ט אלגזי שם דעמד ע"ז והברור דשם לא יש חזקה ל"מ אם הספק הוא על הלידה אם הולידה קודם שנתגיירה או אח"כ שייך לאוקמה על חזקת מעוברת דהוי חזקה כמבואר תוס' ב"מ (ד' ק') והוי חזקה לחיוב אלא אף אם הספק הוא על זמן הגירות ל"ש חזקת גוי ולומר השתא דנתגייר כיון דנעשה מדעת ונתגייר [ועיין כו"פ (סוף סי' ס"א) לענין מתנות שכ' להסתפק ביודע מתי נתגייר רק הספק אם נשחטה קודם או אח"כ די"ל דמוקמינן פרה בחזקת חיה והשתא דנשחט' כמו בספק טריפה דאמרינן השתא דנטרפה ובחזקת הגוף מוציאין ממון כמבואר בהא דמשארסתני נאנסתי. ובאמת לא דמי דשם עם טענת ברי