אמרי בינה יורה דעה קצה

משום דאיסור ספיקות הוא מדבריהם ובכ"ז כ' (פח"י) מאבות הטומאה כזית מן המת וכזית מן הנבלה והאהיל על א' מהם וא"י על איזה מהן ס' טהור ואין לך איתחזק יותר מזה ואפ"ה טהור והכריח עוד סברתו מש"ס חולין הנז' דאי ס' מה"ת לחומרא למה חייב בכסוי הא לא קרינן ביה אשר יאכל א"ו דמה"ת לקולא ואינו אסור רק מדרבנן וכיון דמה"ת ראוי הוא קרינן ביה אשר יאכל כמבואר מש"ס ב"ק (דף ע"א) וכתב די"ל כיון דאם יבא אליהו ויאמר דשחיטה מעליא הוא קרינן ביה אשר יאכל וכמו בש"ס יבמות (דף מ"א) דהספקות חולצות מה"ט דאם יבא אליהו ויאמר בת יבום וחליצה היא הא ר"ג ור' יהושע לא ס"ל כן דל"א אם יבא אליהו ויטהרנה וכיון דהשתא אינו ראוי אינו חייב בשמירה ואנן קיי"ל כר"ג ור' יהושע עי"ש בדבריו בקונטרס תשיעי מהדורא ראשונה ושניה ובתשובתיו (דף ו')

ולי כל דבריו צ"ע דאף אם יהבינא לי' דדעת רמב"ם דלא אסר' תורה רק ודאי נבילה היינו בלאו דלא תאכל נבילה נאמר דרק ודאי נבילה אסרה התורה ולא ס' אבל מ"מ הא דעת רמב"ם ריש הלכות שחיטה דוזבחת כאשר צוותיך הוא מצות עשה א"כ כמו כן נלמוד וזבחת ואכלת ודאי זבוח כאשר צוותיך אכול ס' לא תאכל א"כ יקשה גם לדעת רמב"ם אמאי חייב לכסות מס'. א"ו ז"א דאף אם אינו באכילה השתא מצד ס' מ"מ אזלינן לחומרא לחייב בכסוי דשמא ראוי הוא באכילה. ומה דכתב דזה סברת ר"א גבי תרומה דשמא יבא אליהו ויטהרנה ואנן קיי"ל כר"ג ור"י. הנה באמת ברמב"ם (פי"ב) מתרומות כ' ה"ז לא יחדש בו דבר לא יזיזנה ממקומה ולא יגלנה אלא יניחנה עד שתטמא ודאי ותשרוף ומבואר דפסק כר"ג דאל יחדש בה דבר ולכאורה יש להבין הא בש"ס בכורות מבואר בס"ד דטעמו של ר"י הוא דתרומתי כתיב ולא בשתי תרומות ור"א סבר יש אם למקרא ובשתי תרומות הכתוב מדבר והקשו שם בתוס' לר"י כיון דלא איירי קרא בשתי תרומות מנ"ל דטמאה שריא בהנא' וכתבו לתרץ דנפ"ל משאר דרשות המבואר פרק במה מדליקין ממנו אי אתה מבעיר או מלו ולא לאורו וא"כ אף למאי דמסיק בש"ס בכורות דר"י סבר הראוי לך שמור שאינו ראוי לך לא תשמור מנ"ל דטמאה שריא בהנאה ע"כ ג"כ דנפ"ל משאר דרשות כיון דס"ל דקרא לא איירי בשתי תרומות. ובאמת ברמב"ם הל' תרומות (פ"ג הי"ד) הביא הדרש דחייב לתת לכהן אף תרומה טמאה מדכתיב משמרת תרומותי אחת טהורה ואחת טמאה

אלא נראה דבאמת למסקנא ילפינן דטמאה חייב ליתן דכתי' משמרת תרומותי בשתי תרומות רק כיון דכתיב לך שלך תהיה והיינו להסקה סובר ר"י דגלי לן כאן קרא דמשמרת תרומותי הוא באופן אם הוא לך להנות בו אם טהורה לאכילה ישמרנה שלא תטמא ואם טמאה שלך הוא להנאתך אבל הטמאה מס' אינו שלך דאין לו להנות לא לאכילה ולא להסקה בזה אינו חייב בשמירה כיון דמשמרת התרומה הוא באופן שיהיה שלך להנאתך ואם ס' טמאה היא כגון בא"י באיזה נגע השרץ וכמ"ש תוס' פסחים (דף ט"ו) דבהכי איירי ובאיקבע איסורא לדעת כל האחרונים גם לרמב"ם ס' דאורייתא לחומרא בזה לא הטילה עליו התור' חיוב השמירה אף דשייך בכ"מ להחמיר ואמרינן שמא יבא אליהו מ"מ סובר ר' יהושע דכאן גלי קרא שיהיה באופן דהתרומה יהיה שלו ואם ישמרנה מטומאת ודאי יהיה בספק כ"ז שלא יבא אליהו ואין לו לכהן תועלת בה דאסורה באכילה ובהסקה לכך סובר דאדרבא רשות לו שיניחנה במקום התורפה ואם היתה מכוסה יגלנה שיעשה סיבות באופן שיהיה שלך ור"ג סובר די שפטרה התורה משמירה ממה דכתיב לך אבל לא יחדש בה דבר. ועיין בס' יקר תפארת מרדב"ז (פי"ב) מתרומות דכ' הא דפסק הרמב"ם כר"ג לגבי ר"י דמסתבר טעמיה דדרש קרא כר"י ומודה ר"י דקרא הכי מידרש הראוי לך שמור ושאינו ראוי לך לא תשמור ולא תאסר אלא דחיישינן שמא יבא לאכול לכך אמר שיגלנה ור"ג ס"ל דל"ח לשמא יאכלנה א"נ דר"ג נשיא פסיק כוותיה. ולמ"ש י"ל דר"ג חייש ג"כ לחומרא דלא יטמאנה ודי לנו להקל בכאן מדכתיב לך שלא לחייבו בשמירה אבל לא שיחדש דבר דבזה יהיה שלך אם יקרה סיבה שיטמא בודאי ובזה א"ח בשמירה אבל בכל מקום מודים ר"א ור"י דמספק אזלינן לחומרא בכל צד דאם יבא אליהו היינו שיתברר הס' הוי ראוי ולגבי כסוי אמרינן שמא ראוי לאכילה וז"פ וברור כמבואר ממס' יבמות (דף מ"א) הנ"ל דאזלינן לחומר' מטעם שמא יבא אליהו וכן בבכורים מס' ב"ב (דף פ"א) הנ"ל

ובהך דחביות הנ"ל שכתבו תוס' דאיירי ברה"י ול"ה ודאי טומאה כיון דאי אפשר להיות דהאחד ודאי טהור לא ילפינן מסוטה וברה"ר טהור מטעם חזקה ראיתי בספר חק"ל יו"ד (דף קפ"ז ע"ב)דהניח דבריהם בצ"ע דמ"ש ממה שכתבו תוס' ריש נדה דטומאה למפרע לא ילפינן מסוטה ומוקמינן אחזקתה וה"נ אף דאיקבע איסורא כיון דגם התירא אקבע נוקמי' אדיניה על חזקת טהרה ועלה ע"ד לומר דמ"ש תוס' דשתיהן תליות ד"ת אין הכוונה דטמאין מס' מד"ת אלא לטעם דאינו ודאי אלא ס' גמור מד"ת ואה"נ דלמאי דקיי"ל דאזלינן בתר חזק' טהורי' מד"ת אלא שאסרו חכמים כיון שהא' בודאי טמאה מידי דהוי בבאו לשאול בב"א דאסרו אלו דבריו. ואינו מובן כלל הא שם עיקר פלוגתתן של ר"א ור"י הוא על דין תורה ומדרבנן בבאו בב"א אף ברה"ר טמאין מס' והיכא דהס' נולד ע"י שניהם ואי אפשר לשאול רק על שניהם כי הס' נולד ע"י חבירו כמבואר במל"מ (פי"ט) מאה"ט והתוס' נקטו שנולד הס' ברה"י כיון דאיירי על ד"ת ובזה ברה"ר שניהן טהורין מטעם חזקה וע"ש בצל"ח

ומה שהקשה למה ברה"י לא ניזל בתר חזקה כיון דאינו דומה לסוטה תמהני מה ראה על ככה הא דברי תוס' ברורים מהא דב' נזירין שנזרק ביניהם טומאה דמביאין שניהם קרבן טומאה וקרבן טהר' ומבואר שם בנזיר דאם מת אחד מהן מביא חטאת העוף על הס' וכמבוא' רמב"ם הלכות נזירות (פ"ט) וע"כ צריך לומר דברה"י עכ"פ אף דלא נוכל ללמוד בכה"ג על הודאי מ"מ ילפינן דלא אזלינן בתר חזקה ונשאר בס' מה"ת וכן ביאור המר"מ לובלין חולין (ד"ט) דברי התו' ודלא כמהרש"א שם ומ"ש מטומאה למפרע א"ד כלל דשם לא אתילד שום ריעותא כ"ז שלא ראינו ואנו רוצים לגלגל רעותא דהשתא על למפרע שלא ירדנו לבית הס' כלל זה לא נוכל לילף כלל מסוטה ועיין חידושי הר"ן ריש נדה משא"כ בב' נזירין דהס' הוא ברור לפנינו שפיר ילפינן מסוטה דלא אזלינן בתר החזקה ונשאר בס' כיון דודאי לא נוכל לטמא שניהם וכ"כ בב' חביות. ועיין תוס' ישנים ריש נדה (ד"ג) ד"ה ואב"א דכתבו באופן אחר דבב' נזירין כיון דל"ד לסוטה אמרינן הללמ"ס הוא דברה"י תולין וברה"ר טהור וכשנאמר הלכה ע"ז נאמר הלכה ע"ז עי"ש

וכן דעת הרמב"ם מוכח כן דהא כתב (פי"א ה"ב) משגגות בהא דהביא שם מקודם הדינים שיש בהן ספקא דדינא אם חייבין בקרבן עולה ויורד וכתב יראה לי שאלו החייבין קרבן מס' אינם מביאין קרבן שמא יכניסו חולין לעזרה וא"ת והלא חטאת העוף באה על הס' ואינ' נאכלת מפני שהמביא אות' מחוסר כפרה אסור לאכול בקדשים עד שיביא כפרתו אבל מי שאינו מחוסר כפורים אינו מביא קרבן מספק עכ"ל. וראיתי בשעה"מ הלכות שחיטה שהקשה ע"ז מהא דהלכות נזירות בטומאה שנזרקה בין שניהם דאם מת א' מהן מביא חטאת העוף על הס' אע"ג דנזיר אינו מחוסר כפורים הוא ומותר לאכול בקדשים ואיך כללא כייל דמי שאינו מחוסר כפורים אינו מביא על הס'. ולמ"ש א"ש דשם בב' נזירין הדין הוא דשניהן ס' טמאין מהלכה לממ"ס וכמו שכתבו תוס' נדה הנז' ובזה ס"ל לרמב"ם דס' דאורייתא לחומרא מד"ת וממילא חייבין שניהם בקרבן טומאה מס' ול"ש בזה החשש דמעייל חולין לעזרה כיון דחיי' מה"ת להביא הקרבן מס' רק להרמב"ם הלכות שגגות הי' קשה ליה למה לא ילפינן היכא דחייב מס' קרבן עולה ויורד שיביא ממה דחייבה התור' להבי' מחוסר כפורים חטאת עוף על הס' ואף דהתם ילפינן מהיקשא מס' נזיר (דף כ"ט) דמביא ואינה נאכלת ומאי קשיא ליה כבר ביאר בעל פ"מ בס' שושנת העמקים (כלל י"א) כוונת הרמב"ם דאף די"ל דלמא לאידך גיסא דשוא"ת עדיף ה"ק דיראה לו דאינו מביא קרבן על הס' כדעתו בהלכות טומאת מת דכל ס' מה"ת שריא ואם רצה להחמיר אינו רשאי דמבי' חולין לעזרה משא"כ אם ס' מה"ת לחומרא ל"ה חולין לעזרה דמחויב הו' וע"ז קשיא לי' מחטאת העוף למה הצריכה תורה או נילף מהתם דס' מה"ת לחומרא ולזה תירץ דהתם מכשיר הוא וכמ"ש הפ"ח יו"ד (סי' ק"י) משם מהרי"ט דאיסור ממכשיר לא ילפינן עכ"ד וא"כ זה דוקא היכא דס' תורה לקולא כמו שם בבעיא דלא איפשטי בזה אינו מביא מן הס' וע"ז הי' ק"ל ממחוסר כפורים אף דשם גלי לן רחמנא דחייב הוא משום דמעכב הכפרה מלאכול בקדשים אבל היכא דמספיקא אזלינן לחומרא מה"ת כמו בשני נזירין בזה כיון דחייב מס' ל"ה חולין בעזרה וז"פ

ובאמת הא דכ' מהרי"ט הנז' ליישב דעת רמב"ם ממה דחייבו התורה חטאת עוף עה"ס דאיסור ממכשיר לא ילפינן אינו מובן הא מצינו כמה פעמים דילפינן. וראיתי בס' הלכות יו"ט מבעל מהרי"ט אלגזי ז"ל (פ"ג) מבכורות דעמד ע"ד רמב"ם הלכות שגגו' הנ"ל דאיך אפשר לומר דלא התיר קרא כ"א חטאת עוף שבא להכשיר לאכול בקדשים הא מה"ת כיון דהוי ס' מחוסר כפורי' מותר הוא לאכול בקדשי' כדין כל ס' ואמאי התיר קרא חולין בעזר' בחטאת עוף טפי משאר קרבנו' דבס' לא יבא כיון דמה"ת כולם שוין דכולם לא חשיבו מחוסר כפורים ומדגלי קרא דמביא על הס' א"כ משם י"ל לכל החייבים קרבן מס' וכ' דאין להקשות בלא"ה לדעת רמב"ם דמה"ת לקולא בס' יולדת למה חייבה התורה בקרבן על הס' הא מס' פעורה דסברת הרמב"ם אינו אלא באיסורין אבל במצות עשה אם נסתפק אם חייב לקיים המצוה מה"ת חייב מס' לקיים העשה דעשה אלים מלאו דקיי"ל עשה דוחה לל"ת לענין ס' נמי אלים' וחייב מס' ודוקא לענין לאוין ילפינן מאשם תלוי דל"ח התורה רק באיקבע ש"מ דס' מותר אבל במצות עשה אין ללמוד מהתם רק זה היכא דליכא חשש איסור אם יקיים העשה אבל בקרבן דיש חשש חולין בעזרה ל"ש למיזל לחומרא לכך צריך קרא להתיר חטאת העוף על הס' רק דקשה על הרמב"ם דכ' דבא להכשיר לאכול הא לשיטתו מותר לאכול עכ"ד וזה דבר חדש אשר לא שמענו ולא נראה לומר דס' איסור שהוא בלאו יהיה מותר מה"ת וס' אם חייב בעשה יהיה חייב מה"ת הא בכ"מ לאו חמור מעשה דלוקין על הלאו ואם עבר על עשה א"ח והא דעשה דוחה לל"ת לא משום דלאו קיל מעשה רק קיום בקו"ע יותר חשיב ומקובל להקב"ה ממה שהוא בשוא"ת ואינו עושה רצון הבית"ש בפועל וכמו שכ' רמב"ן עה"ת פ' יתרו ואף דבס' יום תרועה הוציא מדברי רמב"ן דעשה חמור כבר השיגו עליו דלא משום חומר רק בזה מתרצה להש"י ביותר