אמרי בינה יורה דעה קצג

ביום ראשון ונתפשט בשני פטור מ"מ אם חל יום ראשון בשבת קרב בשני כיון דאינו אלא משום דהיום אינו ראוי עכשיו ופירש שם הטורי אבן (דף ט') דשבת ויו"ט ל"ח לי' דיחוי משום דראוין לחגיגה הוי אלא דארי' דאיסור שבת ויו"ט הוא דרביע עלייהו דקרבן שאין קבוע לו זמן אין דוחין שבת ויו"ט אבל מ"מ אם עבר והקריבן בשוגג או במזיד הקרבן כשר ויוצא ידי חובתו ומה שהקשה שם ע"ז דאי אפשר לחלק בין דחוי דלילה של נזיר שנטמא לדחוי של יו"ט הראשון שחל בשבת דהא תנן (פ"א) דכריתות המפלת לאור פ"א ב"ש פוטרין מן הקרבן משום דלא יצאה לשעה שהיא ראוי להבי' קרבן א"ל ב"ה הרי המפלת יום פ"א שחל בשבת שלא יצא לשעה שהוא ראוי להביא קרבן וחייבת א"ל ב"ש לא אם אמרת במפלת יום פ"א שחל בשבת שאעפ"י שאינו ראוי לקרבן יחיד ראוי לקרבן ציבור תאמר במפלת אור פ"א שאין הלילה ראוי לא לקרבן ציבור ולא לקרבן יחיד והשתא הא ב"ש ע"כ ס"ל לילה מחוסר זמן א"כ מה השיבו מיום פ"א שחל בשבת שאני אור פ"א דהוי דיחוי דאפילו בדיעבד הקרבן פסול מה שא"כ בשבת הואיל דבדיעבד הקרבן כשר ל"ה דיחוי ויש לו תשלומין גם ב"ש ל"ל להשיב מטעם אחר דזה ראוי לקרבן ציבור וזה אינו ראוי אלא ש"מ דאין לחלק בזה. ולפענ"ד יש לומר דזה באמת הוא הטעם דהשיבו להם ב"ש ראוי לקרבן ציבור דהא מבואר בש"ס זבחים הטעם לאלו דאם עלו לא ירדו הוא משום דמצינו צד הכשר בזה כמבואר(דף פ"ד ע"ב)טמא הואיל והותר לעבודת ציבור כן נמי י"ל הטעם בשבת אם הקריב כשר הואיל דראוי לקרבן ציבור. וכמו שסיים תוס' חולין הנז' שבת ל"ח מחוס' זמן דא"ז אלא משום דאין עשה דקרבן יחיד דוחה לל"ת דשבת והיינו בשביל זה אינו דומה לאותו ואת בנו דלית ביה היום צד הכשר לקרבן לכך אף אם עלה ירד ובשבת אם עלה לא ירד ודרשינן זבחים (דף ק"ט) דהיכא דבדיעבד לא ירד חשיב ראוי לבא אל פתח אהל מועד לכך שבת ל"ח מחוסר זמן וחשיב ג"כ כמו לאחר מלאות כיון דאם קרב כשר משא"כ לילה וזה נכלל בתשובת ב"ש שבת ראוי לקרבן ציבור וב"ה הודו להם רק דדרש" ושבת כו' דמבוא' ש"ס שם

ומ"ש הט"א דרק משום דארי' דרביע עליו אף כפי דנראה מש"ס פסחים (דף מ"ח) ואי אמרת מוקצה דאורייתא מה לי איסור גופו מה לי איסור דבר אחר הרי דבאיסור דאורייתא ליכא לחלק מ"מ י"ל כיון דבדיעבד אם עלה לא ירד חשיב חל החיוב וגם ביותר יש לומר הא עכ"פ באיסור דרבנן מבואר בש"ס פסחים שם לחלק בין איסור גופו לבין איסור דבר אחר א"כ י"ל בשבת יצאה מדאוריית' לשעה שראוי להבי' קרבן דיכול להקריב ע"י שנים בזה יכול וזה יכול דליכא אלא איסור דרבנן ובדרבנן מחלקינן בין איסור גופו לאיסור דבר אחר גורם ואכ"מ להאריך בזה עכ"פ יצא לנו דאף אם לילה חשיב מחוסר זמן מ"מ שבת ויו"ט ל"ח מחוסר ובודאי לענין דחוי אצל מצות ל"ש בזה לומר יש דחוי

ובזה הושבתי מה שעלה ע"ד חכם א' לומר בהא דמבואר בש"ע(סי"ו) בשוחט לחולה בשבת דלא יכסה אף אם יש לו דקר נעוץ ובלילה אם רשומו ניכר יכסנו דיכסה בלילה בלא ברכה כיון דיש ס' דלמא יש דחוי אצל מצות ולדעת הפוסקים האלו אין לכסות בשבת אף אם יש לו אפר מוכן לכסות א"כ הוי שבת כמו מחוסר זמן. וטעה בזה מלבד דזה לכסות בשבת הוי רק איסור דרבנן להיכר שבת ואף דגם באידח' אמרינן ג"כ יש דחוי מ"מ כיון דאינו מחוסר מעשה בגופו ורק ארי' דאיסור שבת רביע עליו בזה יש חילוק בין איסור גופו לאיסור דבר אחר גרים וגם בדיעבד אם עבר וכיסה קיים המצוה דאורייתא ובכה"ג דומה לקרבן יחיד דל"א בעבר עליו שבת הואיל דאדחי אדחי וכמו שהארכתי למעלה. גם כיון דבאמת מן הדין מותר לכסות בשבת רק דרצון חכמים לעשו' היכר שהוא יום שהוא אסור בשחיט' אם הו' אמרינן דנדח' המצו' ופטור מלכסות בלילה הי' מותר לכסות ביום ובזה ל"א דיש דחוי לבטל המצוה. ובלא"ה לדינא ודאי דחייב לברך ג"כ כיון דהוי ס' אם אדחי כלל דלדעת היש מי שאומר חייב לכסות אף בשבת אם יש לו אפר מוכן א"כ אף אם לית לי' מ"מ חיובא רמיא עליו ולא אדחי כלל ולדעת האוסרים אף אם נאמר אם יש דחוי חשיב דחוי גם בזה מ"מ הוי ס"ס חדא דלמא אין דחוי אצל מצות ועוד אף אם יש דחוי מ"מ דלמא הלכה כדעת היש מי שאומר דאם יש לו אפר מוכן דחייב לכסות

ומהאי טעמא יש לעורר על דברי הת"ש (ס"ק ט"ז) דהביא דברי הל"ח דהא דכיסהו הרוח פטור לכסות הוא דוקא אם כיסה בדבר הראוי לכסות אבל אם כסהו בדברים שאין מכסין אכתי לא אדחי וחייב לגלות ולכסות כראוי וגמגם בזה וכתב דאין בידו להכריע לדינ' יש להחמיר ולכסות בלא ברכה עי"ש ולמ"ש הוי ס"ס בזה אם כיסה הרוח בדבר שאין מכסין וכיון דמספק חייב לגלות ולכסות בדבר הראוי לכסות למה לא יברך אח"כ דהוי ס"ס חדא דלמא אין דחוי אצל מצות וכשנתגלה חייב בכ"מ לכסות. ואף אם יש דחוי אצל מצות מ"מ דלמא הדין הוא דאם כסה בדבר שאין ראוי לכסות חייב לגלות ולכסות בדבר הראוי ולא אדחי כלל. ומה"ט נמי בהא דמבואר (סי"ב) דם שנפל למים אם יש בו מראה דם חייב לכסות וכתב הש"ך אף שבטל ונדחה הראשון אפ"ה כשהלך ורבה ונתהפכה מראית המים לדם חוזר דם הראשון ונראה ולא אמרינן הואיל ונדחה ידחה דאין תורת דחוי אצל מצות וכתב הת"ש כיון דהוא רק ס' מכסה בלא ברכה ולמ"ש בזה י"ל דחייב לברך כיון דאף דם הראשון של"ה לו מראה דם נתכסה בדבר שאינו ראוי לכסות והוי ס"ס. וצ"ע בזה. ובספר תפל"מ כ' דאפשר אם נתערב דם החייב לכסות בדם שכבר כיסה אותה וחזר ונתגלה דכבר נפטר מלכסות או שכסה מקצת דמו דא"צ לכסות יותר בכה"ג אף אם היה כמים ל"ה לו מראה דם חייב בכסוי כיון דכל הדם הוא מין שחייב בכיסוי אלא שנפטר פ"א וכה"ג שנתערב אפשר לכ"ע דם בדם לא בטל וא"כ ק"ו בנפל למים דלא נתקיים המצוה בדם ראשון שנפל א"כ אח"כ כשנתוסף ודאי חייב לכסות בברכה ודלא כמ"ש הת"ש

וראיתי בחידושי רבינו עקיבא איגר ז"ל בסוכה שם שכתב לפרש איבעיא דר"י בעלתה בה תמרה ובמה דמסיק הש"ס שם נראה ונדחה לא תפשוט היינו דבאמת ר"י מסופק כיון דידענו ממתניתן דבאשחור בעיו"ט ומיעטן ביו"ט דכשר יש לומר או דאף בידו באיסו' חשיב בידו וממילא אף באשחור ביו"ט דהוי נראה ונדחה ג"כ כשר אם מיעטן מטעם דהוי בידו ולעולם יש דחוי אצל מצות בלא הוי בידו ואף דחוי מעיקרא הוי דחוי ועלתה בה תמרה פסול או דלמא באמת מחמת איסור ל"ה בידו ובמתניתן הטעם דדחוי מעיקרא לה"ד ועלתה בה תמרה כשר וכ' דלפי"ז אם יש לו הדס שנקטם ועלתה בו תמרה ביו"ט והדס אחר דאשחור ביו"ט ומיעטו ונטל שניהם יצא ממ"נ עיי"ש. ולכאורה לדבריו אף באשחור ביו"ט ומיעטן י"ל דיצא דלדבריו הוי ס"ס חדא דלמא בכ"מ אין דחוי אצל מצות אף בנראה ונדחה ואף אם בכ"מ יש דחוי ואף דחוי מעיקרא מ"מ דלמא זה הוי בידו למעטן כיון דידענו ממתניתן דאשחור בעיו"ט דכשר ממילא אם נאמר יש דיחוי ע"כ דמטעם בידו לה"ד. ויש לומר לכך סתמו הרי"ף ורמב"ם דאם מיעטן כשר דאליבא דידן מ"מ כשר מטעם ס"ס דלמא לעולם אין תורת דחוי אצל מצות ואף אם יש דחוי דלמ' זה הוי בידו. אולם ז"א דמ"מ הוי רק ס' אחד בנראה ונדחה דדלמא לא חשיב זה בידו ובמתניתן דכשר הוא באשחור בעיו"ט דדחוי מעיקר' לה"ד אבל בנראה ונדחה הוי דחוי. אך מ"מ כיון דידענו מהא דכסה הרוח וחז' ונתגלה דחייב לכסות ע"כ עכ"פ הוי ס' דלמא בנראה ונדחה ג"כ לה"ד אצל מצות ושם ל"ש בידו וכמו שכתבו תוס' כיון דאינו מחויב לסלק הדחוי וכיון דידענו דעכ"פ הוי ס' לומר דאין תורת דחוי אצל מצות ממילא אף באשחור ביו"ט יש עוד ס' דלמא באמת אף דחוי מעיקרא הוי דחוי והא דכשר באשחור בעיו"ט הוא מטעם דאף באיסור חשיב בידו א"כ שפיר הוי ס"ס ומדקאמר בש"ס דחוי מעיקרא דל"ה דחוי תפשוט מיניה אבל בנראה ונדחה לא תפשוט ומשמע דנשאר בספק אם אשחור ביו"ט ואמאי הא ג"כ כשר ממ"נ מטעם ס"ס מזה הוציאו תוס' סברתם לחל' בהך דבידו במקום איסור לחלק בין דחוי מעיקרא לנראה ונדחה וחוזר ונראה

סי' כ"ד כתוב בש"ע (סי' כ"ח ס"כ) והה"ד לכל פיסול שהוא מחמת ס' כגון ההיא דחיישינן שמא בעור נפגמ' וכן כל כיוצא בזה שמכסה בלא ברכה ובש"ך הביא דעת הב"ח לחלוק דכיון דאירע הס' בשחיטה עצמה הוי כנבלה ודאי ותמה עליו מחולין (דף פ"ו) גבי שחיטת חשו"ק דאי לאו דרוב מעשיהן מקולקלין אזלינן לחומר' להצריך כסוי מס' וכבר כתב הפ"מ וכן בס' שב שמעתתא דאדרבא שם מבואר מדברי תוס' להיפך דהקשו לרבנן אי פלגא ופלגא נאמר סמוך פלגא דמקולקלין לחזקה דהעמיד בחזקת איסור ויהיה מותר לשחוט אחריהן ויתחייבו על שחיטתן משום נבלה וכתבו דמספקא להו לרבנן אי רוב מעשיהן מתוקנין או מקולקלין והשתא ל"מ חזקה מידי והיינו דדלמא הו' רוב מעשיהן מתוקנין ואז לא מהני החזקה ואם תרצה לומר כיון דהוא ס' רוב נוקמי אחזקה ז"א דהספק במעשיהן נשאר לעולם לפנינו ולא יכריע החזקה את ס' הזה לעולם וא"ד לדבר הבא במקרה כמו בזרק קידושין או גט ס' קרוב לו או לה דמוקמינן על החזקה דשם הס' בא במקר' וע"צ הזדמין והקרי וכך הוא חק התורה שלא להוציא דבר מחזקתו שהיינו מחזיקין אף עכשיו משא"כ בדבר דהס' בא בפ"ע בטבע הדבר לא יועיל החזקה ועיין בת"ש (סי' כ"ט) בכה"ג באכלה הבהמה דבר שהוא בס' אם מנקב דלא שייך חזקה ומ"ש הח"ד להשיג עליו כתבתי ליישב הדברים בכמה מקומות וה"נ דכוותי' דהחזקה לא יועיל לצרף להך צד דמעשיהן מקולקלין אבל בס' אחר שהוא במקרה י"ל באמת דמצד חזקה הוי כנבלה ודאי ופטור מלכסות רק בנמצא סכין פגום דהוי חזקה נגד חזקה עי"ש בש"ש (ש"ג פט"ו) ולכאורה אינו ראיה מדברי תו' דהא התו' בקושיתם כ' רק אי פלגא ופלגא יהא מותר לשחוט אחריהן ויתחייבו על שחיטתן משום נבלה ולא כתבו דיהא פטור מלכסות משמע אדרבא דמכסוי לא קשה דאף אם יש חזקה ודנין ע"י החזקה כודאי אף ללקות משום נבילה מ"מ ל"ה בירור גמור ומ"מ ס' הוא וכלפי שמיא ידוע דשמא הוא כשרה רק דכך גזרה התורה לדון על הדבר מצד חזקה אבל לא כבירור הדבר וי"ל הואיל אם יבא אליהו ויאמר שכשר הוא ראוי לאכילה הוי ולכך חייב לכסות רק קושיתם היה דיהיה מותר לשחוט השני בפרט דלהשני יש חזקת היתר דקודם לכן היה מותר לשחוט ולא אתיילד רעותא בו רק מצד ס' שחיטת הראשון. ועיין ת"ש ובמקור חיים הלכות פסח (סי' תס"ז) מ"ש בדעת ר"י ורשב"א דסברו היכא דאתילד רעותא בגופא לא אזלינן בתר חזקה