אמרי בינה יורה דעה קצב

ונתלבנו מהו מי אמרינן כיון דאדחי אדחי א"ד כיון דהדר הדר וכתבו תוס' שם ד"ה נתאכמו תימא מ"ש דקמבעי הכי בנראה ונדחה וחזר ונראה והא בפ' לולב וערבה קמבעי לי' ולא אפשט ועוד מ"ש מבגדי כהונה דאמר אביי זבחים (דף פ"ח) הגיעו למים מכבסים אותן בנתר ול"א דנדחה ולכאורה יש להבין דלמא בסוכה האבעי' הוא רק היכא דאין בידו בהיתר לסלק הדיחוי אבל בנתאכמו דבידו לסלק בהיתר דלמא אין דיחוי אף דלא הוי מצוה להחזירן לכבשן וא"ל דהתוס' הקשו לרבא לשיטתו דאינו מתרץ בזבחים (דף ל"ד) ע"כ דלא ס"ל כרב אשי ולחלק בין בידו לאינו בידו א"כ תקשה מאי קמ"ל מהך דאביי בהגיע למים דלמא אביי סובר לחלק בין בידו לאינו בידו וכר"א וצ"ל ע"כ דתוס' סברי דהיכא דליכא מצוה לסלק הדיחוי אף דהוא בידו דומה לאינו בידו ומ"מ יש לדקדק דבבגדי כהונה הוה אף קצת מצוה לכבס שלא לבטלן ממצותן הראוי להן. ועי' רמב"ם (פ"ג מה' סוטה) דפוסק דכשר לכלי לצורך סוט' בחוזר לכבשן ובכ"מ שם הקשה הא לא אפשטא וצ"ע הא הכ"מ כ' (פ"ה מה' לולב) דאף בנראה ונדחה דעת הרמב"ם דלא הוי דיחוי היכא דבידו אף היכא דל"ה בידו לסלק הדיחוי בהיתר למעטן ביו"ט ואף דל"ה מצוה לסלק הדיחוי אדרבה עבירה דאין ממעטין מ"מ חוזר ונראה א"כ מכ"ש בנתאכמו וחזרו ונתלבנו. ואולי דעתו דל"ה כ"כ בידו להחזיר לכבשן שמא פקעי וע"ש במל"מ דכ' למ"ש תוס' שם דאסמכתא בעלמא היא וליכא רק פסולא דרבנן במים שנשתנו ומכ"ש כלי' שנתאכמו ל"ה רק פסול דרבנן לכך פסק הרמב"ם לקולא. ולכאורה קשה מאי הקשו התוס' מהא דכבר איבעי לן לענין לולב דלמא שם מספקינן היכא דנדחו מדאורייתא למצוה בזה אולי יש דיחוי אצל מצות אבל היכא דלא אדחי רק מדרבנן כמו בכלי' שנתאכמו דלא נפסלה לגבי סוטה רק מדרבנן אולי אין דיחוי כיון שחוזר ונראה כשר. ואולי דעת התוס' דגם בלולב בענבים מרובים מעליו דהפסול הוא משום דל"ה הדר כמבואר ברש"י סוכה ובמג"א סי' (תרמ"ו סק"ד) ודעת הרא"ש וריטב"א דפסול דהדר נמסר לחכמים ול"ה ג"כ רק פסול דרבנן ושפיר הקשו תוס' סוטה הנ"ל ואף למ"ש הירושלמי סוכה דהפסול הוא מטעם דכ' ענף עץ ולא ענף פרי כבר כ' הפ"מ או"ח שם דל"ה רק אסמכתא בעלמא ול"ה ג"כ רק פסול דרבנן עכ"פ מבואר ממ"ש דאף היכא דל"ה דיחוי רק מדרבנן ג"כ אם אמרינן לגבי מצוה נרא' ונדחה א"ח ונראה אז אף בפיסול דרבנן ג"כ אמרינן יש דיחוי

ועוד ראיה ממה דנראה מדברי הרא"ש מס' ר"ה דשיעור הצריך לשופר ל"ה רק מדרבנן וכ"כ הפ"מ במשבצות (תקפ"ו) א"כ לא נאמר בשופר של ע"ז דיחוי כיון דלעולם לא אדחי מדאורייתא אלא ודאי כיון דעכ"פ מדרבנן אדחי יש בו תורת דיחוי

ותמהני על תשובת ר"מ עזרי' (סי' ק"ה) שכ' על הא דכ' הרמב"ם בה' שגגות בשחט בשוגג קרבן יחיד בשבת שאם נזרק הדם הבשר מותר בהנאה ותמה הכ"מ שם הא הוי פסולי המוקדשין וכ' המ"ע וז"ל מילתא אגב אורחא קמ"ל שאיסור זריקת הדם אינו אוסר את הבשר דנימא יש דיחוי אצל מצות וטעמא דמלתא דאיסור זריקת דם א"ב אלא משום שבות ולא אתי דרבנן ודחי מצות אכילת קדשי' דאורייתא אחרי שסר איסור שבות דהוי רבע על הבשר ודוקא כל שלא נזרק הדם מבעוד יום נאסר אח"כ הבשר ונ"מ שאם יזרוק הדם בשבת חזר הבשר להתירו באכילה ודמי ליבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה תחזיר להתירה הראשון דל"ל בה נראה ונדחה א"ח ונראה הואיל ולא אדחי אלא מדרבנן משום זיקה ויבום גופייהו דאורייתא וכבר נראה בשעת נפילה הא לאו הכי הו"ל דיחוי מעיקרא וליתא ביבום כלל ל"ש דחוי מה"ת ל"ש דרבנן כר"י התם בפרק ד' אחין לגבי רב משא"כ בבשר דמעיקרא לאו דחוי הוא אלא מותר בהנאה דאי בעי יהיב ליה במתנה לכהן אחר וכשיזרוק עליו הדם משתרי להו באכילה ואיסור שחיטה אע"ג דאיסור תורה הוא לא משוי ליה לבשר דחוי מעיקרא דמצות שחיטת קדשי' לחוד ומצות אכילתן לחוד והשתא דאתינן להכי מצות זריקה נמי לחוד ואפילו הי' בה איסור תורה אינו דוחה מצות אכילה לכשיזרוק הדם עכ"ל ולמה שבארתי באורך מבואר דאף מה דלא אדחי רק מדרבנן ג"כ אמרי' דחוי ואף דיש לחלק בדוחק מ"מ הראי' שהביא מיבמה שהותרה ונאסרה כו' אינו ראי' דכוונתו להא דמבואר יבמו' (דף כ"ז) סובר מתה הראשונה הותרה השני' ואעפ"י שאין אני קורא בשעת נפילה יבמה יבא עלי' הואיל דזיקה הוא דרבנן ור' יוחנן סבר אסור בשניה רק מתה שני' הותרה הראשונה ומזה הוכיח דהואיל דלא אדחי רק מדרבנן ל"ה דחוי ויקשה א"כ יבמות (דף מ"א) בשומרת יבם שקידש אחיו אחותה קאמר בש"ס מתה אשתו סובר רב מותר ביבמתו דתחזיר להתירה הראשון ופסקינן שם כרב נימא עכ"פ שם דאדחי ממצות יבום ביבמתו מצד שקדש אחותי. ובאמת הרי"ף שם פוסק כרב והביא ראי' מר' יוחנן דסובר ג"כ תחזיר להתירה והרא"ש הקשה עליו דשם לא נאסרה רק משום זיקה דרבנן ובנאסרה מה"ת משום אחות אשה י"ל דר"י מודה להא דשמואל. עכ"פ יקשה נפשוט מרב דאין דחוי אצל מצות אף בנראה ונדחה

אולם באמת הרשב"א שם מפרש דברי רב שהקשה כשהותרה איך אפשר שתחזור לאיסורה אחרי שכבר נפטרה ואין זה דרכי נועם והעלה דלאו למימרא שתהי' היבמה זקוקה לו לא לחלוץ ולא ליבום אלא עיקר דברי רב מותר בלבד קאמר כלומר שאם רצה לישא אותה אינה נאסרה לו וטעמא דמילתא משום דבשעת נפילה הותרה לו שוב אי אפשר לאסור בה משום אשת אח אלא משום דקדש אחותה הוא דנפטרה לה הלכך כל שאשתו קיימת קאי עלה דיבם באיסור אחות אשתו והשת' דמת' אשתו חזרה יבמתה להתירא הראשון ול"א כיון שלא בנה שוב לא יבנה כיון שלא עשה מעשה באותו בית רק ממילא נפטרה ונאסרה עליו מחמת הגורם כשנסתלק הגורם בטל האיסור וראיה מר"י דסובר כיון שקאי עליו זיקת אחותה דרבנן הולכין בה כשל תורה להחמיר וכשמת' הראשונ' אסור בשניה ואעפ"כ כשמתה השני' מותר בראשונה ואמאי תהא השני' כמקודשת לו ותאסר עליו את הראשונ' ליבום מפני שבחיה נדחת הראשונ' מביתו וכיון שנדחת שעה אחת אין לה היתר אלא ש"מ שאף ר"י סבר שהמקדש אחות יבמה אעפ"י שנדחת היבמה ד"ת לגמרי כשמתה אשתו מותר ביבמתו כרב שאם היתה המקודשת אוסרת את היבמה לעולם ד"ת הי' ר"י אסרה מחמת זיקת שני' כדרך שהי' מחמיר בשני' כשמת' הראשונ' זו תורף דברי הרשב"א שם. ולפי"ז כיון דלרב לא הותרה לקיים בה מצות יבום א"כ ל"ש בי' כלל לומר דיחוי אצל מצות דכבר נפקע מצות יבום ע"י אחותה וכשמתה ונסתלק הגורם הותרה לו בלבד הואיל דבשע' נפילה הותרה לו וכנראה הא דמותרת לו הוא ע"י קידושין ומדעתה כשאר קדושי אשה דעלמא. ובאמת יש להבין ל' הרמב"ם וש"ע אה"ע (סי' קנ"ט) דכתבו מתה אשתו או חולצת או מתיבמת ומשמע דמתורת יבום הותרה לו וז"א דיבום הוא אף בע"כ וזאת רק הותרה לו אבל צריך לקדש' מדעתה ועי"ש בספר בית מאיר דרק בקדשה צריכה חליצה מ"מ מ"ש או יבום משמע דאתי עלה מתורת מצות יבום וז"א לדברי רשב"א דאינה זקוקה לו כלל רק בקדש אחותה צריכה חליצה מדרבנן ולכנסה צריך קידושין ומדעת'. ולפי"ז בנידון דר"י(דכ"ז) כשמתה השני' הותר' הראשונה היינו אף אם היתה מד"ת נפקע הזיקה מ"מ כשנסתלק הגורם מותרת ליבם ושפיר קאמר ר"י דחזרה להתירה הראשון ורשאי ליבמה ול"ש לומר יש דחוי אצל מצות כיון דלא נדחת לגמרי והזיקה לא הותרה לגמרי רק שאסרה עליו אבל חליצה היתה צריכה כיון דמד"ת הותרה לו וכשנסתלק הגורם הותרה לו לגמרי ומקיים בה מצות יבום כיון דהותרה לו ואין לומ' הא מ"מ מצות יבום אדחי לי' ע"י זיקת אחותה ז"א כיון דמ"מ הותרה לו לכנסה שפיר דמי כיון דזקוקה לו עכ"פ מדרבנן אף לחליצה ואם יחלוץ לה תהיה אסורה עליו מה"ת נאמר שיחלוץ ולא יכנסנה אדרבה שפי' דמי לכנסה כיון דמותרת לו

אך יש לעיין אם יכול ליבמה ולכנסה בע"כ דכיון דאדחי מצות יבום ע"י אחות זיקתה ואינה זקוקה לו לכנסה אף שהותרה אם נימא יש דחוי ואינו חוזר ונראה רק דהותרה לו א"כ בעי קידושין לדעתה או י"ל אף יכול לכנסה בע"כ. עכ"פ אינו מוכח משם דנימא מה דלא אדחי רק מדרבנן דנימא ל"ה דחוי אף אם יש דחוי אצל מצות. ועיין תוס' יבמות (דף ט"ז ע"א) ד"ה בני דכתבו לשמואל דמספקא לי' אם תפסו קידושין ביבמה לשוק פשיטא דבני צרות כשרים דמיד שקדשה פקע לה זיקה כמו בשומרת יבם שקדש אחותה וכתבו דל"ד דהתם אין שום תקנה לעשות שתתיבם שאין להמית אחותה אבל היבמה שנתקדשה לשוק אפשר שתתקן ע"י גירושין שתתיבם הלכך לא פקע זיקה. ובזה יקשה הא מ"מ הוי כיבמה שהותרה ונאסר' וחזרה והותר' אף דבזה לכ"ע חזרה להתיר' הראשון כיון דלא נפקע הזיקה ואף שמואל דחולק על רב (דף מ"א) מ"מ כיון דיש תקנה לא נפקע הזיקה והותרה כשנסתלק הגורם מ"מ איך יקיי' בה מצות יבום נימא כיון דאדחי אדחי דמ"מ הוי שעה שנדחת מיבום. ולמ"ש כיון דמ"מ רשאי לכנסה ואינה אסורה עליו כיון דהותרה בשעת נפילה ונסתלק הגורם ל"ש לומר יש דחוי כיון דמ"מ זקוקה ועומדת לו וחליצה צריכה ממילא רשאי לכנסה ועיין היטב ועוד יש לדבר הרבה ביבמות שם ואכ"מ

ומ"ש הרמ"ע דיכול ליתן לכהן ולכשיזרוק הדם משתרי באכילה לא אבין מה הנאה ומתנה שייך כיון דאסור לזרוק הדם ביום ובליל' מיפסל בלינה וגם קודם הזריקה לא זכה הכהן בהבשר והא דכתב מצות זריקה לחוד ומצות אכילה לחוד היינו דכ"ז שלא זרק הדם לא חל מצות אכילה ול"ש דחוי וכן אף שנדחה מצד השחיטה לא הוי דחוי לגבי אכילה. ולכאורה למה השחיטה בעצמו ל"ה דחוי דכשבא שבת נדחה. אולם כבר הקשו בתוס' יומא (דף ס"ד) על כל קרבנות שהקדישן ביום ועבר לילה אחת דלא לקרבה תו דהו"ל נראה ונדחה וכתבו כיון דאינו חסר מעשה בגופו לא חשיב נדחה. א"כ בשבת ג"כ ל"ה דחוי ועוד כתבו דלילה לא חזיא להקרבת שום קרבן ובשבת נמי דכוותי' כיון דל"ח לשום קרבן יחיד ל"ה דחוי. ועיקר כוונת רמ"ע הוא על מצות אכילה דהוי דחוי וע"ז כתב דקודם זריקה לא חל עדיין המצוה ול"ה דחוי

ועוד בלא"ה שבת לא חשיב דחוי כיון דהדין אם עלו לא ירדו ודומה להא דכתבו תוס' חולין (דף מ' ע"א) ד"ה חייב דמה"ט חייב השוחט חטאת עוף בשבת בחוץ אף דאינו מתקבל בפנים כיון דאם עלה לא ירד ואע"ג דאותו ואת בנו בחוץ פטור משום מחוסר זמן שבת לא חשיב מחוסר זמן דא"ז אלא משום דאין עשה דקרבן יחיד דוחה ל"ת דשבת וכן מצינו בתוס' ריש מס' חגיגה דאף למ"ד תשלומין דראשון נינהו וחיגר