אמרי בינה יורה דעה קצא

שלא יתותר א"כ דומה להא דכתבו תוס' עירובין (דף ק') בנתערב מתן אחד במתן ד' דאין עשה דוחה לל"ת דבל תוסיף הואיל דהוא ע"י פשיעה לא ילפינן מכלאים בציצית ושם אף אם נתערב ע"י אונס ג"כ אינו דוחה משום דהיה יכול לקיים העשה וע"י מקרה בא הדבר דנתערב בכה"ג אין עשה דוחה לל"ת א"כ מאי ס"ד דעשה דשריפת נותר ידחי לל"ת דיו"ט הא כל חיוב דעשה דשריפה בא ע"י פשיעה ומקרה. אולם ז"א דע"כ לא כתבו תוס' שם רק היכא דהיה אופן לקיים העשה בלא פשיעה ומקרה והזדמן כמו במתן דמים שם ובא המקרה דנתערב בכה"ג אינו דוחה אבל היכא דבלתי באפשר בשום אופן לקיים העשה רק ע"י פשיעה או מקרה בזה לעולם מדחי העשה לל"ת וכן מוכח מהא דפריך הש"ס כתובות(דף מ') גבי אונס שותה בעציצו דליתי עשה ולדחי לל"ת אף דשם בא העשה ע"י פשיעה בודאי ומ"מ הי' ס"ד דלדחי לל"ת וע"כ ה"ט משום דגוף ועצם חיוב העשה אינו רק כשפשע ועבר בזה היה ס"ד דמדחי לל"ת כמו כן בעשה דשריפת נותר דלא שייך לקיים מצות שריפה רק אם הזדמן ונעשה נותר בזה היה ס"ד דדוחה לכך גלי קרא דאינו דוחה הואיל דיש ביה תרתי לגריעותא דנעשה ע"י פשיעה וגם דאפשר לקיים למחר אבל היכא דלא בא ע"י פשיעה כמו בכיסוי דם דיו"ט בזה שפיר דוחה לל"ת אף דאפשר לקיים בלילה הואיל דלא פשע חביבה מצוה בשעתה

עוד יש לומר למ"ש תוס' מנחות שם ד"ה אמאי דחי שבת דאף ע"ג דלכתחילה מצותה בלילה כיון דדיעבד כשר ל"ה דומיא דתמיד דכתיב ביה במועדו לומר דדחי שבת ומסתברא דדומיא דתמיד בעינן והיינו אף דבש"ס שם קאמר מניין לרבות עומר והקרב עמו ת"ל וידבר משה את מועדי ה' הכתוב קבע מועד לכולן א"כ בפירוש רבתה התורה דדחי שבת מ"מ כיון דנכלל תמיד ושאר קרבנות ביחד מסתברא דדומיא דתמיד בעינן דאף בדיעבד אינו כשר רק במועדו כן נמי אם נקצר ביום הי' כשר בדיעבד ל"ה דחי שבת משום חביבה מצוה בשעתה ולכך נמי חלבים ואברים ל"ה דחי אם לא שכבר דחתה שחיטה את השבת משום דבעינן דומיא דתמיד. אבל לעולם י"ל לענין עשה דוחה לל"ת אף משום חביבה מצוה בשעתה בלבד דחיא. ועיין ש"ך יו"ד (סי' רס"ב) דכ' ממה דמילה בזמנה דחי שבת ע"כ דנימל תוך ח' לא קיים המצוה דאל"כ אמאי דחי שבת למהליה מע"ש כמו בעומר דאם נקצר שלא כמצותו כשר ל"ה דחי שבת. וכנראה דלא ס"ל לחלק בין עומר דבעינן דומיא דתמיד דבדיעבד פסול לשאר דברים דאל"כ אינו ראיה די"ל לעולם במילה אם מל תוך ח' ג"כ נתקיים המצוה בדיעבד ובכ"ז כיון דלכתחלה המצוה הוא ביום השמיני לכך דחי שבת כדי לקיים המצוה מן המובחר. וראיתי בשא"ר (סי' נ"ב) דתמה באמת כן על הש"ך דדוקא קדשים גמרינן ליה מתמיד דקדשים מקדשים ילפינן אבל מילה מתמיד לא ילפינן ואפילו את"ל אם מל קודם זמנו יצא מ"מ דוחה את השבת כדי למול בזמנו כמצותו עי"ש א"כ שוב י"ל דאף שריפת קדשים היה ס"ד דעשה דוחה לל"ת לקיים המצוה בשעתה. אולם באמת מ"ש השא"ר להשיג על הש"ך לא אדע הא התוס' כתבו ומסתברא דדומיא דתמיד בעינן וכיון דידענו מתמיד וכל קרבנות ציבור דדוחין שבת הוא רק בשביל דקביע להן זמנם ואין לו להקדים ולא לאחר מניין לנו לומר במצוה אחרת דדחי אף באפשר להקדים או לאחר ונימא ג"כ לענין מילה דלא עדיף מלגבוה דדוקא משום דקביע להן זמן דוחה ושפיר הוכיח הש"ך דע"כ אינו מתקיי' המצוה אם מל תוך ח' ממה דדחי בזמנה שבת ועוד אם יש סברא לומר מלבד קרבנות דאף דבדיעבד כשר קודם זמנו מ"מ בזמנו דוחה שבת הי' ר' שמעון יכול לומר בא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה ממילה דאף דבדיעבד מתקיים המצוה שלא בזמנה מ"מ בזמנה דוחה שבת ולמה לו לומר מהקטר חלבים ואברים דשם הטעם הואיל דכבר דחתה שחיטה את השבת ובמילה עדיף אף דלא דחתה מ"מ בשביל חיבוב מצוה בזמנ' דוחה א"ו דבמילה לא מתקיים כלל המצוה מקודם זמנה. וכמו כן בשריפת קדשים מניין לנו דמשום חביבה מצוה בשעתה דוחה לל"ת דיו"ט וגם אינו דומיא דכלאים בציצית דילפינן מינה דעשה דוחה לל"ת

ודע דיש לראות לדברי רמב"ן ורשב"א דסברי דאין לחלק בין מצוה המתבטלת למצוה דאינה מתבטלת ואפשר לקיימה למחר ובכ"ז היה ס"ד דעשה דוחה לל"ת הרי דעיקר מצוה מיד שחל עליו רמיא החיו' עליו לקיימה למה פסקינן לענין תפילת תשלומין באו"ח (סי' ק"ח ס"ח) בלא התפלל בעוד שיש לו זמן מפני שסבר שעדיין יש לו זמן ובין כך ובין כך עברה לו השעה דחשיב אנוס ועי"ש במ"א וביו"ד (סי' רל"ב סי"ב) נימא כיון דמיד שחל עליו החיוב רמיא עליו המצוה להקדים א"כ הוי פושע דכיון דמשום חביבה מצוה בשעתה אם לא גלי קרא היה ס"ד דעש' דוחה לל"ת כיון דחל החיוב עליו מיד למה לא מיחשב לפושע ואף דנאנס אח"כ לא יהיה להם תשלומין ויש לחלק ואכ"מ בזה

סי' כ"ג הא דמבואר בש"ע כסהו הרוח וחזר ונתגלה חייב לכסות כתבו האחרונים הפ"ח והת"ש כיון דבש"ס ע"ז (דמ"ז) קאמר דספוקי מספקא לן אי איכא דיחוי אצל מצות ולחומרא אזלינן ולא לקולא הה"ד לענין ברכה שלא יברך וכמו כן לענין דם שנפל לתוך המי' דמחייבינן לכסות מטעם אין דיחוי אין לברך ועיין מג"א (סי' תקפ"ו) דהקשה על הרמ"א דשם כ' להחמיר דאינו יוצא אלא בנתבטל בעיו"ט ולמה סתם לגבי כיסוי דחייב לכסות ומשמע בברכה

והנה כבר כתבתי בהגהותי בד"ח דיני ר"ה(סי' ב') די"ל הרמ"א נקט כשיטת הרא"ש פ' ואלו מגלחין (סי' כ"ח) במחלקותו עם הרמ"ה בקטן שנתגדל תוך ימי אבלו אם חייב להתאבל דכתב הרא"ש ועוד במצות גופייהו יש דיחוי כמו גבי הדס שהיו ענביו מרובים מעליו אם הי' שחורו' פסול ירוקות כשר וקאמר אי אשחור ביו"ט פסול משום דיחוי אפי' הוריקו אח"כ אע"ג דגבי כיסוי אמרינן דאין דיחוי ש"ה שיש בידו לגלות ולבטל הדיחוי כו' וקטן אין בידו וקשה הא בש"ס רצה למפשט בעי' דר"י מהא דכסהו הרוח ושם הי' בידו ובתוס' סוכה (דף ל"ג) כתבו דלענין נראה ונדחה הואיל דאינו חייב לגלות ליכא נ"מ אף דבידו וכבר עמד ע"ד הרא"ש בס' ק"נ שם. וע"כ צריך לומר דהרא"ש סובר דכל השקלא וטרי' בע"ז ובסוכה הוא אליבא דרבא זבחים (דף ל"ד) דלדידיה אין חילוק בין אם הוא בידו או לא והרא"ש כתב זאת אליבא דאמת דקיי"ל כרב אשי דבתראי הוא דאם הוא בידו ל"א דיחוי ממילא אף בנראה ונדחה ג"כ ל"א דיחוי ועיין פנ"י סוכה שם דכתב כן מסברא דנפשי' והוא מוכרח בדעת הרא"ש הנ"ל ועיין בפוסקים באו"ח (סי' תרמ"ו) דפסקו להקל באם עבר ולקטן ביו"ט אף באשחור ביו"ט מטעם דהרא"ש סתם ולא אבין הא הרא"ש מ"ק הנ"ל הביא הסוגיא וכתב באשחור ביו"ט אסור דל"ה בידו ועיין ב"י או"ח שם וצ"ע. עכ"פ דעת הרא"ש ברור מלולו אליב' דידן לחלק אף בנרא' ונדח' לבין יש בידו לבטל הדיחוי או אם אין בידו וא"כ הרמ"א אף דמחמי' בשופר שם להחמיר הואיל דאין בידו לבטל הדיחוי משא"כ לגבי כיסוי דהוא בידו ובזה קיי"ל דאין דיחוי אפשר דחייב אף לברך

אך להמתבאר בש"ס סוכה שם ובתוס' בנקטם ראשו בעיו"ט ועלתה בה תמרה ביו"ט הוא איבעי' דר"י ואף בענבים מרובים מעלין ואשחור בעיו"ט אם מעטן ביו"ט דכשר וקאמר תפשט דיחוי מעיקרא ל"ה דיחוי הוא כמ"ש תוס' שם (דף ל"ב) דבידו לתקן ניהו דאסור למעט מ"מ חשיב בידו ובאשחור ביו"ט ומיעטן דהוי נראה ונדחה אף דהוי בידו למעט מ"מ לא תפשוט. ואף דבזבחים קבל הכשר ונתן לפסול קאמר ר"א כל שבידו ל"ה דיחוי לא לגמרי דמי להא דהא שם נראה ונדחה הוא ובש"ס קאמר דלא תפשוט נראה ונדחה וכן בהפריש קרבן והמיר דתו דבידו לחזור אפ"ה אמרינן הואיל דאדחי אדחי וכן זבחים (דף נ"ט) כל הקדשים שנשחטו עד שלא נפגם המזבח ואח"כ נפגם פסולין אעפ"י שבידו לתקן וצריך לחלק בדברים. ובחזר ונתגלה רצה הש"ס למפשט מינה לבעי' דר"י אע"ג דשם בידו לגלות מ"מ הואיל ונפטר מלכסות לא נתחייב להוציא מן הדיחוי כדי לחזור ולכסות והא דמייתי לימא כתנאי מעבר ולקטן הוי מצי למדחי דהתם בידו לתקן אלו תורף דברי תוס' וכ"כ הר"ן משם אחרים דבעיא דר"י בעלתה תמרה לא מפשט הואיל דל"ה בידו משא"כ בענבים מרובים בדיחוי מעיקרא חשבינן לבידו אף ע"י איסור ובנראה ונדחה ל"ח לבידו. אולם דעת הרי ף והרמב"ם והרא"ש כמו"ש הב"י בשיטתם דסתמו דאם מיעטן כשר סברי אף בנראה ונדחה כשר הואיל דהוי בידו וכן פסקינן באו"ח שם. והנה מ"ש תוס' וצריך לחלק בדברים בתוס' זבחים (דף נ"ט)מבואר יותר דבהמיר דתו כיון שא"ר לחזור ל"ח בידו ובאין ממעטין ל"ה בידו לענין נרא' ונדחה הואיל דאסור

אולם מהא דנפגם המזבח ל"כ כלל. ולכאורה י"ל דהא דר"א דמתרץ כל שבידו ל"ה דיחוי וכתבו תוס' שם דרק על קבל בכלי חול ונשפך על הרצפה הי' קושית הש"ס דיחשב דיחוי והיינו כיון דנפסק רגע המצוה וע"ז מתרץ ר"א כיון דהוי בידו לא נפסק ממנו המצוה לעולם והחיוב עליו לקבל מן הרצפה ולזרוק משא"כ בהא דאשחרו דנפסק החפץ ואדחי מן המצוה אף דגברא מחויב מ"מ החפץ אדחי כ"ז שאינו ממעט בזה אף דבידו למעט ולתקן חפץ מ"מ כיון דאינו מחויב בדבר לתקנו ואינו ראוי עתה למצוה חשבינן לדיחוי משא"כ בקבל בכלי חול דלא נפסק מגבר' המצוה לעשות בהדם לקבלו ולזרוק וכן בנפגם המזבח אף דהחיוב לתקן המזבח מ"מ כ"ז שלא נתקן אינו מחויב בהקרבת קרבן ונדחי החיוב של המקריב עד שיתקן המזבח ובזה ל"מ בידו. ובהמיר דתו י"ל כיון דהוא בעצמו סיבב הדיחוי גרע ועיין תוס' פסחים (דף צ"ה ע"ב) וזבחים שם דדיחוי בידים גרע משא"כ בנשפך [ועיין פ"מ או"ח בא"א (סי' תרמ"ט ס"ק כ') שכ' אם נדר ביו"ט ונשאל על נדרו לצורך יו"ט י"ל כה"ג ל"ה נרא' ונדחה דבידו הוא וא"נ ל"ה בידו י"ל כל שהוא סיבב הדבר אפשר ל"ה נראה ונדחה וחו"נ וצ"ע עכ"ל ותמהני הא אדרבא דיחוי בידים גרע ממה דנדחה ממילא כמו דמבואר תוס' הנז' די"ל דאף בידו ל"מ בזה ועיין כאן בפ"מ בש"ד סוף הסימן. וגם נראה דבזה ל"ש דיחוי במה דנדר מלולבו אף למ"ש הרמ"א (סי' תקפ"ו) דע"ז של נכרי הוי דיחוי אף דהחפץ ראוי הי' למצוה רק הואיל דאי אפשר לבטלה דישראל א"י לבטל ע"ז וא"כ לא אדחי רק מטעם דל"ה שלו כמ"ש תוס' סוכה (דף ל"א) היינו כיון דאינו ראוי עכשיו לשום ב"י למצוה שפיר חשיב דאדחי אבל במודר הנא' מלולבו דראוי לכל העולם למצוה וגם לו הוי ראוי הוא דמצוה ללה"נ רק מטעם דל"ה לכם אדחי ממצוה ובזה לא מקרי דחי על החפץ ואולי כוונתו דפ"מ במוד' הנא' לו ולכל העול' דאז אדחי לגמרי וגם בזה יש לחלק כמובן ואכ"מ

] והנה במס' סוטה (דט"ו ע"ב) בעי רבא נתאכמו והחזירו לכבשן האש