אמרי בינה יורה דעה קפח

חזקה הוא דוקא היכא דליכא ריעותא ודלא כמ"ש תוס' חולין (דף י')ואף בנגע דחסרה אחר ההסגר לא איתרע בזה וכמו שכתבתי לעיל בזה ועוד יבואר אי"ה ולא נשאר להקשות על הרמב"ם רק למה בלא בדק בסימנין כתב דהוי נבלה ואף לדעת המרדכי והרא"ש בתשובה דהוי נבלה מה"ת דלית להו רוב שוחטין רוב סימנין וכמו שכתב הרשב"א שם מ"מ הא ירדנו לבית הס' כשהתחיל לשחוט דבידו הוא לסלק החזקה ולשחוט רוב סימנין א"כ אף דהוי חזקה מ"מ אינו ברור לנו דלא שחט הרוב ולמה אמר הרמב"ם ה"ז נבילה. ועיין בפ"מ בש"ד (סי' כ"ה סק"א) דכתב דאיכא נמי חזקה דמעיקרא דל"ה הסימנין חתוכים והיינו חזקת הגוף ומ"מ יקש' הא יש ריעותא לפנינו דהתחיל לחתוך ולסלק החזק' ומאיזה צד יהי' בירור דלא שחט הרוב

ואי לאו מסתפינא היתי אומר כוונה בדברי הרמב"ם בזה דדקדק מדקתני בש"ס הטבח צריך שיבדוק בסימנין לאחר שחיטה הורה בזה כיון דהכי א"ל רחמנא למשה שחוט רובא והיינו דציוה לנו מרע"ה וזבחת כאשר צויתך ולדעת הרמב"ם הוא מצות עשה כשרוצה לאכול שישחוט רוב שנים בבהמה וסימן א' בעוף הוסיפו חז"ל בכחם לעשות משמר' שלא יהי' נקר' שחוטה עד שירא' לעיני' ששחט הרוב וכ"ז של"נ ששחט כדינו ל"י הזביח' כדינו ופליגי בזה עד היכן גזרו חז"ל בזה ח"א טריפ' ואסור' באכיל' וח"א נבלה ומטמאה במשא ומדקאמרו בלשון ברור לא מס' ע"כ דבזה החמירו. ודומה קצת להא דכתבו תוס' סוכה (דף ג') היכא דיתיב אפתחא דמטללתא דגזרינן שמא ימשוך אחר שלחנו וקאמר לא קיימת מצות סוכה מימיך דאפילו מדאורייתא לא קיים מצות סוכה וה"נ אף דא"ד לגמרי לשם דשם הוא מצות חובות הגוף לשבת בסוכה וכיון דגזרו חז"ל שלא ישב אפתחא דמטללתא מטעם שמא ימשך לא קיים המצוה אף מד"ת כיון דלא שמע למצות חז"ל והתור' נתנה הכח לחז"ל לעשות משמר' משא"כ במצות שחיטה דאינו חובת הגוף רק חק התורה דכך הכשרה לאכילה ובלעדי זאת הוי כנבלה וא"כ אם שחט באמת רוב נעשה בהכשר מ"מ י"ל נמי דיש כח בתקנות חז"ל לגזור דצריך שיראה לעינינו שחיטת הרוב ע"י בדיקה וכ"ז שלא נעשה כמצותם לא נעשה בהכשר וממילא הוא כנבלה לכך כתב הרמב"ם בסתם ה"ז נבלה אפילו הי' השוחט זריז ומהיר דאף אם הוא זריז ומהיר בלתי ס' אצלו הוא רוב מעליא דשחט הרוב כמו שמורגל בכ"ז הוי נבלה אם לא בדק דלא עשה כתיקון חז"ל דהטילו החיוב לבדוק ולא פלוג עשו תקנתם כמו בכ"מ ועשאו כנבלה ממש מדרבנן ויש להם כח לסלק ענין השחיט' שיהי' נחשב כאלו לא נתקיים בו המצוה. אבל לענין שילקה י"ל דאינו לוקה כשאכל דמ"מ אין בכחם לחייבו מלקות מן הס'. וראיתי בת"ש דכ' הא דקאמר בש"ס טריפה ואסורה באכילה היינו להורות דמחזקינן לה כנבלה לפלגא לענין אכילה ולא לענין טומא' והרמב"ם שכתב נבילה היינו לכ"ע לענין אכילה ואי איתרו בי' משום נבלה לוקה ואי משום טריפה אינו לוקה ולא איירי כאן בדין טומאה וטהרה ובפ"א משאר אה"ט כ' ואם אירע פסול בשחיטה ה"ז נבלה ומטמ' במשא משמע שנודע כודאי אבל ס' י"ל דאינה מטמאה כמ"ד דלאו בחזקת טומאה קיימא ועי"ש עוד דמשמע ליה לדעת רמב"ם לענין אותו ואת בנו דשרי ולדעת תוס' ורשב"א דל"ה רק מדרבנן יש להחמיר וכן לענין כיסוי הדם. למ"ש גם דעת הרמב"ם אף דקרי כאן נבלה מ"מ הוא רק דחז"ל הפקיעו כח השחיט' אבל לא ללקות אך מדכ' הרמב"ם (פי"ב) השוח' את הראשון וה"ה ס' נבלה אסור לשחוט את השני ואם שחטו אינו לוקה משמע רק מה דהוי ס' נבלה אבל מה שנקרא אצלו נבלה מותר לשחוט השני ולמ"ש גם בלא בדק בסימנין אסור לשחוט את השני אף לדעת רמב"ם

והנה הפ"מ השיג על הת"ש במ"ש לדעת הרמב"ם לענין או"ב דמותר לשחוט השני הא כיון דמטהר עכ"פ מידי נבלה הוי כמו טריפה דהוי שחיטה לענין או"ב ולכאורה י"ל לדעת רמב"ם אף דאינה מטמאה מ"מ אינו ברור דעכ"פ ס' הוא שמא לא שחט רוב רק הואיל דלא עמדה בחזקת טומאה א"כ אם נגע בהנבלה הזאת ברה"י דס' טומאה ברה"י טמא בודאי דהלכתא גמירא מסוטה דס' עשאה כודאי א"כ עכ"פ אין השחיטה מטהרה מידי נבלה לענין טומאה דהא אדרבא הנוגע ברה"י הוא טמא בבירור אף לשרוף ואף דהנוגע ברה"ר טהור מצד ס' טומאה ברה"ר טהור מ"מ כיון דהשחיטה לא טהרה בכ"מ מידי טומאת משא הוי גם לענין או"ב שחיטה שאינ' ראוי'. אך א"כ למה כ' הרמב"ם בשוחט הראשון וה"ה ס' נבלה דאסור לשחוט אחריו ועיין בטו"ז (סי' ט"ז) ובש"ך שם (ס"ק י"ט) ובש"ד שם די"ל דהרמב"ם איירי בסכין פגום או ספיקא דדינא דל"ש לאוקמי על חזקה אולם עכ"פ אף דל"ש לאוקמא על חזקה הא מ"מ כיון דבס' מטמאה ברה"י א"כ הוי שחיטה שא"ר אלא ע"כ דמ"מ כיון דלאו בירור גמור הוא וברה"ר מטהר וברה"י ג"כ רק לחומרא עשאו הכתוב כודאי כמבואר תוס' ורא"ש יבמות (דף י"א) לכך אין אנו יכולין להכריע מזה דהוי כנבלה ממש ושחיטה שא"ר א"כ בלא בדק בסימנין ג"כ כיון דלענין טומאה הוי ס' הוי לענין או"ב שחיט' ראויה

אך י"ל דס"ל להת"ש כיון דעכ"פ היתה בחיה בחזקת שאינה זבוחה ומחזקינן לה לענין זה דאינה זבוחה אף דלענין טומאה לא נוכל להוסיף להחזיקה בודאי כיון דלאו בחזקת טומאה קיימא מ"מ לא נוכל לאסור עי"ז את השני שיש לו ג"כ חזקת היתר ובפרט לדעת רמב"ם דספקא שרי מה"ת רק מדרבנן לחומרא א"כ לא החמירו בזה לאסור מס' דדלמא שחיטה מעליא הי' לראשון כיון דלא נולד ריעותא בגופו דהשני ומוקמינן על חזקת היתר ואף די"ל להיפך דדומה למ"ש הת"ש בבהמה דאכלה חלתית דלא מוקמינן על החזקה דהחזקה לא תבררה שדבר זה אינה מנקב הב"מ. והח"ד השיג עליו מהא דאלמנות עיסה כתובות (דף י"ד) דמוקמינן לה אחזקה נימא ג"כ הכי וכי משום שהאשה יש לה חזקת כשרות האיש הזה אינו חלל כי הגט היה קרוב לו א"ו הטעם משום ס' אין מוציאין אותו מחזקת כשרות. אולם דברי הת"ש ודאי נכונים דמה שנשאר בס' בטבע ולא נולד הספק על בהמה זאת דוקא רק בטבע הדבר שהלעטוה אם מנקב או לא לא יברר החזקה דבר שהוא בטבע עומד לעולם בס' ובאלמנות עיסה י"ל דשם הטע' כיון דגם הס' גרוש' היינו מוקמינן מן הדין על החזקה רק לחומרא מדרבנן לא סמכינן על החזקה כמבואר ביבמות (דף ל"א) בנ"י שם וכמו שכתבו האחרונים (סי' נ') ואכ"מ בזה. א"כ ה"נ החזקת היתר של השני לא תברר שהראשון לא נשחט כדין וכן מוכח סברא זו מתוס' חולין (דף פ"ו) ד"ה מאי דהקשו ורבנן מ"ט אם רוב מעשיהן מתוקנין יהיה מותר ויספוג ארבעים על השני ואי פלגא ופלגא יהיה מותר לשחוט אחריהם וכ' דמספקא להו לרבנן אי רוב מעשיהן מתוקנין או מקולקלין דהשתא ל"מ חזקה מידי והיינו דהחזקה לא תכריע טבע מעשיהן של חשו"ק מ"מ דעת הת"ש כיון דודאי נבלה הוא ללקות רק לענין טומאה נשארה בס' לא נוכל להוציא בזה מן חזקת היתר להשני וצ"ע

והיכא דנמצא שמוטה ונעשה בה משמוש חזק וא"י אם נשמטה הגרגרת קודם שחיטה או לאחר שחיטה דעת הלבוש דתלינן במשמוש והת"ש השיג עליו כיון דהוי ס' בשחיטה וראי' מדברי מהרי"ק שורש (ל"ה) דמייתי לה מטבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ אפילו נתעסק באותו מין כל היום כולו אחר טבילה דאפשר ומסתבר לתלות בו אפ"ה לא עלתה לו טבילה ולא מפקינן ליה מחזקתו אלא בברי וה"נ כ"ז שאין ברור גמור אע"ג דאיכא למסתבר למיתלי לא תלינן והחות דעת (סי' ק"י) העל' דרק אם יש לס' בשעת השחיטה שמא עשה עיקור בסכין ומחמת זה נשמט דהוי הס' במעשה המכשיר דעיקר אינו שחוטה כלל אבל אם נודע בודאי דבשעת השחיטה שחט כהוגן ואין ס' במעשה המכשיר רק שיש ס' שמא הי' שמוטה קודם השחיטה או דנעשה אח"כ דמי לשאר ס' טריפות וכס' נקב בושט דתלינן ולכאורה לדבריו א"כ בס' שמוטה הוא דוקא בכה"ג שהס' במעשה המכשיר ובס' אם קודם שחיטה או לאח"כ דומה לשאר ס' טריפות ולהחולקים על רבינו יונה והרשב"א דשיטו' התוס' הוא דאזלינן בתר חזקה כמו בכל ס' טריפות מהראוי להכשיר ס' זה ולדבריהם הא דקתני בברייתא שחט את הושט ונמצא הגרגרת שמוטה וא"י כו' אמרu כל ס' בשחיטה פסול ע"כ איירי דהס' הי' במעשה שחיטה היינו בשעת מעשה נשמט וכדאמרו בש"ס לאתויי מאי לאו לאתויי כה"ג והיינו בס' שמא בעור נפגמה וקאמר לא לאתויי ס' שהה ס' דרס ועי"ש בתוס' דמשמע שבא לרבות אפילו דבר שנוטה להתיר יותר מלאסור ובס' שהv הרבותא הוא אע"ג דלא עביד דשהה ודריס דמסתמא שחט כדרך השוחטין ועי"ש תוס' חולין (דף יו"ד) והשתא בשלמא אם נאמר דאף הס' אם נשמטה בחיים קודם השחיטה או לאחר השחיטה ג"כ טריפה מטעם ס' בחיים א"ש דאף דרוב אינו שמוטה ובכ"ז אסור מס' כן נמי בס' שהה או דרס אף דרוב לא עביד דשהה ודרס מ"מ כיון דנולד לו הס' לא אזלינן בתר רוב' וכמ"ש הר"ן שם כיון דיש ריעות' לפנינו דמספקי לי' אם שהה או דרס אבל אם נאמר דזה ל"ה ס' בשחיטה רק אם נולד הס' שמא עשה עיקור בסכין ומחמת זה נשמט דהוי הס' במעשה המכשיר וכיון דגם בזה קתני בבריית' דפסול ק"ו אם נולד לו הס' בדעתו דלמא שהה או דרס

אולם באמת צריך להבין בלא"ה הא ע"כ הא דס' שהה טריפה הוא מטעם דאיתרע הרוב שוחטין שפיר ובנמצא שמוטה למה לא נאמר דאזלינן בתר רוב דאינן שמוטין בחיהן ולמה לא נאמר דאח"כ נעשה השמטה וצריך לומר הטעם כמ"ש דיותר שכיח לשמוט מחיים וכ"כ הפ"מ (סי' כ"ד ס"ק כ"ז) וכ' אף דיש לתלות שנעשה אח"כ כגון שזרק מידו וכ' ועוד דאיכא חזקה דבהמה בחייה וחזקה דהשתא וכה"ג אפשר דאין רובא עדיף נגד ב' חזקות עכ"ד. ולכאורה אף אם נאמר כמ"ש הריב"ש דשני חזקות עדיפין מן רוב או שקולין ואף אם נאמר דחזקה דהשת' מילת' הוא רק דעדיף חזקה דמעיקר' מ"מ חזקה דהשת' מילת' הו' יש לדון למ"ש דלא מחזקינן רעותא ממקום למקום כמו בנגע בא' בלילה ולמחר מצאו מת דאזלינן בתר שעת מציאתן ודוקא במקום מציאתן כמבוא' ריש מס' נדה א"כ מבעל חי למת בפרט היכא דיש לתלות דנעשה ע"י זריקה הוי כמו ממקום למקום ולמה נדון מדהשתא על חיי העוף ולומר כמו דהשתא נשמט כ"כ מקודם ניזול בתר חזקת הגוף דמעיקרא של"ה שמוט. ועוד א"כ אף במקום שיש לתלות דנעשה ע"י זריקה ג"כ אין תולין מאי קאמר כל כו' לאתויי מאי נימא דאתי לאתויי אף אם יש מקום לתלות דהיינו שנעשה לאחר שחיטה ע"י זריקה ג"כ אסור ובפ"מ במשבצו' (ס"ק י"ג) כתב דודאי מדאורייתא רובא וחזקה רובא עדיף ומדרבנן הוא דאסו' וכ' דהא דכל ס' בשחיטה אסור ל"ה אלא מדרבנן ובאמת ז"א דב' שהה